מצאתי בירושלים שיק פתוח ללא שם. מה עלי לעשות איתו? אפשר לקרוע? או חייב להחזיר לבעלים?
תפריט
הורים שנפטרו והשאירו בנים ובנות, והבנות קיבלו חלק שווה כמו הבנים מכוח חוקי המדינה, האם יש בכך בעיה?
אדם ששמע קידוש ביום השבת בבית הכנסת אחר התפילה ויצא ידי חובתו, האם יכול לכתחילה להוציא אחר כך את אשתו ידי חובת קידוש על ידי
במהלך 'מבצע תפילין' ניגש אל הדוכן צעיר שלראשו רעמת שיער. הלה הניח על ראשו כיפה, לבש את התפילין כבקי ורגיל, וקרא קריאת שמע. כשסיים, הבחין
אשה שהרופאים אומרים שיש לה חשש סכנה אם תתעבר, האם על פי הלכה מותר לה לסכן את עצמה?
למנהג חב"ד שאין מקדשים בליל שבת בשעה השביעית, האם בתנאים מסוימים, כגון לצורך אורחים ובפרט בבתי חב"ד, יש מקום להקל בזה ולקדש לכתחילה בתוך השעה
מצאתי בירושלים שיק פתוח ללא שם. מה עלי לעשות איתו? אפשר לקרוע? או חייב להחזיר לבעלים?
יש אומרים שצריך להכריז על השיק. בא אדם ונתן סימנים הקשורים בשיק עצמו (אפילו סימן מובהק כגון מספר השיק), אין להחזיר לו, בין אם הציג עצמו בתור החתום על השיק או בתור מקבל השיק. בא אדם ונתן סימנים מובהקים הקשורים למקום הימצאו של השיק באופן שמוכח שנפל ממנו או שהוא הניחו שם, יחזירנו לו[1].
אבל מדברי אדה"ז משמע שבכל אופן אין להחזיר את השיק לא לחתום עליו ולא למי שקיבלו[2]. לכן, אם אין על השיק תאריך, על המוצא לשומרו עד שיבוא אליהו[3]. ואם יש עליו תאריך, לאחר שפג תוקפו בהתאם לחוק המדינה ניתן לקורעו.
[1] ראה שו"ע חו"מ סי' סה ס"ו: "המוצא שטר חוב, אף על פי שיש בו נאמנות, אפילו הוא תוך זמנו, ואפילו אין בו אחריות ולוה מודה, לא יחזיר, חיישינן לפרעון ולקנונייא. ואפילו אמר הלוה או המלוה נקב יש בו בצד אות פלוני, לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ואם מפורש בשטר בהדיא שאינו חייב באחריות, אם חייב מודה, יחזיר".
וכתב הש"ך שם ס"ק כ: "אבל סימן אחר מובהק מהני". כלומר, דוקא על פי סימנים הקשורים לגוף השטר אין להחזיר לא למלוה [בנידו"ד: מוטב השיק] ולא ללווה [בנידו"ד: החתום על השיק], כי זה שהלווה יודע את סימני השטר אינו ראיה שעדיין לא לוה, דיתכן שלוה וזוכר את סימניו מהזמן שהשטר היה בידו בתחילה.
כמו כן אין לסמוך על סימן מובהק בגוף השיק שנותן המלוה דהיינו המוטב, כי יתכן שהשיק נפל מאדם אחר שהוא המוטב האמיתי, והחתום על השיק גילה את הסימן לאדם שלישי כדי לעשות עמו קנוניא על המוטב האמיתי. ועל דרך שכתב הש"ך שם: "ולענין לגבות ממשעבדי לא מהני סימן כלל היכא דאיכא למיחש שהלוה הגיד לו הסימן".
אבל הנותן "סימן אחר מובהק", דהיינו סימן חיצוני המוכיח שהשטר נפל ממנו, אפשר לסמוך שהוא בעל השטר. וראה שוע"ר הלכות מציאה ופקדון ס"ח, דוגמאות לסימן מובהק שאינו קשור לגוף האבידה אלא למקום הימצאה: "מצא מעות בכיס חייב להכריז שהכיס הוא דבר שיש בו סימן. ואפילו מצא המעות מפוזרות לפני הכיס אם מראים הדברים שמהכיס נפלו חייב להכריז ויחזיר למי שיתן סימן בכיס. וכן אם מצא צבור מעות שניכר הדבר שהונחו שם דרך הינוח לפי שעה ונשכחו הרי יש סימן במניינם או במקומם".
וראה פתחי חושן אבידה פ"ז הערה מ: "והמוצא שיק בזמננו כו', מסתבר שאין בזה חשש פרעון, שסתם פרעון שיק הוא ע"י הבנק ומוחתם על ידו וכיון שנמצא בשוק בלי חותמת בנק הרי ודאי שלא נפרע כו'. המוצא שיק שאין רשום בו שם המוטב, אינו יכול להחזירו לחותם, שמסתמא מסרו לאחר, וא"כ הרי השיק כאבידה אחרת שמחזירה על פי סימנים (אבל לגבי המוטב או המסב האחרון אף בסימנים אינו מחזיר שהרי השיק היה בידו ויודע סימניו)".
[2] שוע"ר הלכות עדות ושטרות סמ"ט: "שטר חוב שנמצא בשוק אם המלוה מודה ללוה שנפל ממנו יחזירנו לו אבל אם הלוה מודה למלוה שנפל ממנו לא יחזירנו לו שכיון שלא נזהר בשמירתו מן הסתם אינו שטר כשר לכן חוששים לקנוניא שמא פרעו כבר ונפל מהלוה שלא חשש לשמרו ועכשיו עושה קנוניא עם המלוה על הלקוחות שלקחו ממנו אחר זמן כתיבת השטר. ואפילו המלוה נותן בו סימן מובהק אין מחזירים לו. אבל אם הוא שטר שאין גובין בו מהמשועבדים יחזירנו למלוה אם הלוה מודה שנפל ממנו. ואם אינו מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה אלא על פי סימן מובהק. ופרטי דיני סימני שטרות יש בהם חילוקים רבים לכך אין להחזיר אלא על פי הוראת בית דין. וכל זה אפילו בשטר חוב שיש בו קנין כיון שהחשש הוא משום פירעון".
[3] שוע"ר הלכות מציאה ופקדון סכ"ב: "הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהא האבדה מונחת אצלו עד שיבא אליהו".