פפאיה, פסיפלורה וסברס לעניין ברכה וערלה

א. כתב אדה"ז בסדר ברכות הנהנין (פ"ו ה"ו-ה"ז): "סימן לידע איזהו פרי העץ ואיזהו פרי האדמה בעצים הנמוכים כמיני סנה וכיו"ב כו' עצים רכין שהעלין והפירות יוצאים מהעיקר עצמו – אינו נקרא אילן כלל לדברי הכל לענין ברכת בורא פרי העץ".

לפי"ז, כיון שפרי הפפאיה גדל ישירות מהגזע, ולא מהענפים היוצאים מן הגזע (ראה תמונה באנציקלופדיה לבית ישראל החדשה כרך יז עמ' 166), נכלל הוא ב"עצים רכין שהעלין והפירות יוצאין מהעיקר עצמו", ואינו פרי עץ וברכתו בורא פרי האדמה.

אכן בקצוה"ש ס' מט בבדי השלחן או"ק ו כתב: "ואיכא למידק עמ"ש דכל שהפירות יוצאין מהעיקר עצמו ולא מהענפים אינו נקרא אילן, דלמה יגרע פירות אלו מהעיקר עצמו, שבמקום שהפרי הוא העיקר עצמו י"א שברכתו בופה"ע, כמו קנים מתוקים, כמ"ש בטור סי' רב. ועוד, דגם תמרים אע"פ שיש לו ענפים, מ"מ הפירות אינם גדלים על הענפים שהם הלולבים, אלא יוצאים מראש העיקר עצמו כידוע. ועוד, דחיטה אין לה ענפים כלל, והחטים גדלים על השבולת עצמה, ובגמ' ברכות ד"מ איתא חיטה בופה"א לפי שאינו מתקיים משנה לשנה. ע"כ נראה שכוונת אדמו"ר ז"ל הוא כמ"ש בריש סעיף ו וז"ל, וסימן לידע איזהו פרי העץ ואיזהו פי האדמה בעצים הנמוכים כמיני סנה וכיו"ב, עכ"ל. וכן כאן דייק וכתב מיני 'עצים רכין' שהעלים והפירות יוצאים מהעיקר עצמו, דדוקא בעצים נמוכים ורכים יש חילוק זה שאם פירות יוצאים מהעיקר עצמו הוא בופה"א, אבל לא באילנות הגמורים שניכרים לכל בקומתם ובגדלם. וכן בח"ש על התוס' ברכות ד"מ כ' ההגין ואטדין מיני קוצים ואילנות נמוכים הן, ובגמ' עירובין דל"ד ע"ב מצינו חילוק קנים עצמן, דכשהן קשין מין אילן הן, ובעודם רכים הם כירק".

ב. ויש להעיר על דבריו, ובתחילה בכללות. דהנה מקור דברי אדה"ז הוא בתוספתא (כלאים פ"ג הי"ג): "כל המוציא עליה מעיקרו ה"ז ירק, כל שאין מוציא עליה מעיקרו ה"ז אילן". וכ"ה בירושלמי (כלאים פ"ה סוף ה"ז. ובגירסא שונה במעשרות סוף פ"ד: "את שהוא עולה מגזעו, מין אילן. משרשיו, מין ירק"). וכ"ה בכפתור ופרח (ח"ב, פנ"ו, סוד"ה הזרעים יש בהם). וברמב"ם בהלכות כלאים (פ"ה ה"כ) פסק: "זה הכלל, כל המוציא עלין מעיקרו, הרי זה ירק. וכל שאינו מוציא עלין, הרי זה אילן". ומסתימת לשונם של המקורות הללו, שלא חילקו בין עצים רכים לקשים (כפי שחילק הקצוה"ש) משמע שאין הבדל בין עצים רכים לקשים, וכל שמוציא את פירותיו מן הגזע הוא ירק, ואם מוציא את פירותיו באמצעות ענפים, הוא מין אילן.

וכך מפורש בדברי הרדב"ז על הרמב"ם (כלאים שם, הי"ט ד"ה הקנים והוורד): "דלא קיי"ל כי האי תנא דאמר מין ירק הם והם כלאים בכרם, אלא כי הך כללא דאמרינן בתספתא 'כל המוציא עלין מעיקרו' וכו', ועל זה הכלל אנו סומכים לענין ברכות כו' ולא מחלקינן בין קשים לרכים שהכל מין אילן הוא". כלומר, הרדב"ז מבאר שהרמב"ם פסק כהתוספתא, ובתוספתא אכן אין נפקא מינה להלכה בין אם הגזע קשה או רך, ואם הפירות יוצאים מגוף האילן עצמו (וכהפפאיה) ברכתם האדמה אפי' אם הגזע קשה. ודלא כהקצוה"ש שחילק בין קשה (בופה"ע) לרך (בופה"א).

ג. בנוגע לסברא שהביא הקצוה"ש "דלמה יגרע פירות אלו מהעיקר עצמו, שבמקום שהפרי הוא העיקר עצמו י"א שברכתו בפה"ע כמו קנים מתוקים", כלומר, כיון שמצינו דעות שס"ל שקנים מתוקים אף שהם חלק מהגזע ברכתם בורא פרי העץ, כל שכן שאם הפרי יוצא מהגזע תהיה ברכתו העץ –

יש להעיר על סברתו מדברי הכפתור ופרח (הנ"ל) שלאחר שהביא את הכלל של התוספתא שאם מוציא מהגזע ה"ז האדמה, הוסיף: "ומזה הטעם בעצמו מסתברא כדעת כל הגאונים שהזכיר הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות) שאמרו ז"ל על הסוכר ועל המוצץ קנים שלהם מברך בורא פרי האדמה, שהרי עליו עולין משרשו". הרי מפורש בדבריו ק"ו הפוך מדברי הקצוה"ש, שכן הוא לומד מדברי התוספתא שאם פירות היוצאים מן הגזע ברכתם בופה"א, כ"ש שגזע שהוא עצמו הפרי (כקני סוכר) תהא ברכתו בופה"א. ומהיכי תיתי לבכר את הק"ו שכתב הקצוה"ש על הק"ו שכתב הכפתור ופרח.

ואפשר שהדעה הסוברת שעל קני סוכר מברכים בופה"ע (סי' רב ס"כ), אין הכרח לומר שזה בגלל היותו עץ קשה, דאפ"ל שדברי התוספתא – "כל המוציא עליה מעקרו ה"ז ירק, כל שאין מוציא עליה מעיקרו ה"ז אילן" – באים לומר שיש הבדל בין כשהפירות יוצאים ע"י ענפים (שאז ברכתם העץ) לבין כשהעץ עצמו הוא הפרי, שאז ברכתו האדמה, [והוא בדוגמת הכלל דכל המוסיף גורע (סנהדרין כט, א) – דכל שמתחילת ברייתו הגזע הוא-הוא הפרי (קני סוכר) אז ברכתו העץ, אך אם 'הגדיל לעשות' שפירותיו יוצאים מגוף האילן (ולא רק באמצעות הענפים או הגזע עצמו) מעתה 'יורדת' ברכתו להאדמה (וכהפפאיה)] –

ולהעיר מלשון הרשב"א בחידושיו לברכות (מג, א) שכתב בתוך דבריו: "ותניא נמי גבי כלאי הכרם כי האי גוונא, כל שתחלת ברייתו מוציא עלין מין ירק, וכל שמתחילת ברייתו מוציא עץ, מין אילן הוא",  ואפשר לדחוק בלשונו, ד"כל שתחלת ברייתו מוציא עלין" היינו כל דבר שתחילת בריאת הפרי היא כשמוציא עלים (כלומר, לא הגזע עצמו, כ"א פירות היוצאים מן הגזע, כהפפאיה), מין ירק, וכל "שמתחילת ברייתו מוציא עץ, מין אילן הוא" היינו כל דבר שתחילת בריית הפרי היא 'מוציא עץ' (כלומר, שהעץ עצמו הוא הפרי, וכקני הסוכר) הוא מין אילן. ולכן קני סוכר ברכתם העץ (כיון שתחילת בריית הפרי היא בהיווצרות העץ), ואין זה סותר שברכת הפפאיה היא האדמה (כיון שתחילת בריית הפרי הוא בעלין, היינו לא גוף העץ) –ודו"ק.

ד. בנוגע לראייה השנייה שהביא הקצוה"ש להבדל הנ"ל בין עצים שגזעם רך לקשה – "דגם תמרים, אע"פ שיש לו ענפים, מ"מ הפירות אינם גדלים על הענפים שהם הלולבים, אלא יוצאים מראש העיקר עצמו כידוע", כלומר, שחזינן שעל התמרים מברכים בורא פרי העץ אף שאינם יוצאים מהענפים, כ"א מגוף העץ, ובוודאי הסיבה לכך היא כיון שכל שהעץ קשה, אף שהפרי יוצא מגוף העץ ברכתו העץ (ובנדו"ד הפפאיה אף שיוצאת מגוף הגזע ברכתה העץ) –

באמת שדבריו אלו הם תימה גדולה, דבספר הערוך (ערך מכבד) כתב כן במפורש: "פירוש פצעילי תמרה, והוא האשכול שתלויים בו התמרים, ומפני שני דברים נקראת מכבדת, אחד משום הפרי שהוא תלוי עליה היא כבידה ונתלית למטה וכו'". ומשמע ברור מדבריו שהתמרים גדלים באשכולות, וברמב"ן (פסחים, המאור הגדול ד"ה אמר הכותב) כתב : "לשון מכבדות הם אשכולות עצמן", ומשמע מלשונו שהמכבדות הן האשכולות שהתמרים גדלים בהם. הן אמת שרש"י בפסחים (נו.) ד"ה מכבדות כתב: "כפות תמרים הן בראש הדקל וכפופות זו אצל זו כעין כלי וכשהתמרים נושרין מקבלות אותן", והיינו שפירש שהמכבדות אינן מקום גידול התמרים עצמם, אכן, אין הכרח לפרש כן בדברי הערוך והרמב"ן, וכן אנו רואים בחוש שהם גדולים בכמין זרוע אדומה ותלויים על העץ (ראה תמונה באנציקלופדיה לבית ישראל החדשה חלק ז ערך דקליים עמ' 168).

ה. בנוגע לראייתו השלישית של קצוה"ש מהא "דחטה אין לה ענפים כלל, והחטים גדלים על השיבולת עצמה, ובגמ' ברכות ד"מ שחטה בפה"א, לפי שאינו מתקיים משנה לשנה", כלומר, הגמרא בברכות (מ, סוע"א ואילך) מסבירה מדוע אין מברכין בופה"ע על החיטה: "היכא מברכינן בורא פרי העץ, היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא [הענף, רש"י] והדר מפיק [גם בשנה הבאה], אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי, ליתיה לגווזא דהדר מפיק [בשנה הבאה] לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בפה''א". היינו שרק כשהגזע נותר בעינו משנה לשנה מברכים עליו העץ, ואם לאו – האדמה. וממה שבכדי להכריע שברכת החיטה היא 'האדמה', נזקקה הגמ' לנימוק 'שאינו מתקיים משנה לשנה', משמע שלא די בעובדה שבחיטה הגרגרים גדלים מהשבולת עצמה בכדי לעשות את ברכתה האדמה.

על ראיה זו יש להשיב, דמלבד שאפשר לומר בפשטות שהגמרא נקטה רק טעם אחד מדוע החיטה ברכתה האדמה, ואין ראיה מכך שאין מקום גם לטעם הנוסף, הנה רבינו הצ"צ בחידושיו לברכות (פ"ו דף י, ג ד"ה ועל פירות הארץ) כותב ברורות שגמרא זו בברכות אכן אינה עולה בקנה אחד עם התוספתא, וז"ל: "ומ"ש רבינו ז"ל בסידור דבעינן שיוציא פירות מענפיו ולא מהעיקר, זהו ע"פ התוספתא שכ' הרא"ש, אבל בגמ' לא משמע כן, דא"כ למה ליה למימר גבי חטה 'משום דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא', הא אפילו איתיה לגווזא והדר מפיק פירי לא מברכינן עליה בפה"ע, כיון דחטה יוצאים הפירות מהעיקר ולא מהענף, שהרי אין שום ענין להקש".

ומאחר שהגמרא פליגא על התוספתא, שלכן לא הוכיחה שברכת החיטה היא בופה"א מכוח זה שהפרי יוצא מהגזע, אלא רק מחמת שאינו מתקיים משנה לשנה נשתנית ברכתו להאדמה, א"כ פשוט שלא ניתן להקשות מדברי הגמ' לתוספתא.

ואף שהקצוה"ש (שם) תמה על דברי הצ"צ, הרי שערי תירוצים לא ננעלו. ועכ"פ דעת הצ"צ שהגמ' והתוספתא פליגו.

ו. ומה שהסתייע הקצוה"ש למצוא מקור לחילוק בין עצים רכים לקשים, מדברי הגמרא בעירובין (לד, ב) המחלקת בין קנים רכים לקנים קשים, ופירשה ש"כאן בעוזרדין [שהוקשה כבר, ה"ה כאילן, רש"י] כאן בשאין עוזרדין", כלומר, שכל עוד "הקנים רכין דהוו כירק", ליכא בהם כלאיים, משא"כ כשהוקשו הקנים דאז ה"ה כאילן יש בהם כלאיים –

הנה כבר כתב הרדב"ז (הנ"ל) "ולא מחלקינן בין קשים לרכים שהכל מין אילן הוא", כלומר שהרדב"ז ס"ל שחילוק זה אינו להלכה, וכדעת הצ"צ שהתוספתא פליגא בזה על הגמרא, וס"ל שאין הבדל בין קשים לרכים, ובדיוק הפוך ממה שרצה קצוה"ש לומר. ומאחר שאדה"ז ייסד את דבריו על התוספתא, בוודאי לא פליג עליה, וכשם שהיא איננה מחלקת בין קשים לרכין כך הוא לא חילק בין קשים לרכים.

ומה שנקט אדה"ז הלשון "כמיני סנה כו' עצים רכין", יש לומר שאין זה בדווקא אלא אורחא דמילתא נקט, וא"א לדייק מכך. ובפרט ע"פ הידוע (ראה בשערי הלכה ומנהג ח"א סי' קטו, בטעם מה שהשמיט אדה"ז ברכת הקשת מסידורו "כנראה כיון שאינה מצוי' כ"כ באותן המדינות". וראה מה שנסמן בזה בלב השבת סי' ע הע' 35) שבסידור נקט אדמוה"ז רק את הדוגמאות של הדברים שהיו מצויים במקומו, וכנראה שבמקומו העצים שפירותיהם יוצאים מהגזע עצמו היו רכים כמו הסנה, וא"א ללמוד מדיוק זה מאומה, אלא גם אילנות קשין, אם יצאו הפירות מהגזע ברכתם תהיה בפה"א.

ועפיכ"ז י"ל שכיון שמהמקורות של אדה"ז משמע שאין הבדל בין עצים רכים לקשים וגם אילנות קשים שהפירות יוצאים ישירות מהם דינם כירק לענין ברכה, ועוד דמלשון אדה"ז אין הכרח להבין באופן אחר, וגם הראיות שהעלה בזה קצוה"ש אינן איתנות דיין – נראה ברור שלדעת אדה"ז הברכה על הפפאיה היא בורא פרי האדמה, וכמו כן אין בה חשש עורלה.

ז. בעניין הפרי המכונה 'פסיפלורה' (שְׁעוֹנִית), כתב בספר תבואת יוסף (עמ' קסח): "דלדעת שו"ע הרב יהיה דין צמח זה כדין ירק, לפי שלשיטתו כל שהעלים והפירות יוצאים ישירות מן הגזע הוי ירק, וכך הם פני הדברים בשעונית הסגולה, אשר היא ככל שיח מטפס שהעלים והפירות יוצאים ישירות מן הענף – זמורה האמצעית". ואם כן ברכתו בורא פרי האדמה ואין בו ערלה.

ח. בנוגע לפרי ה'צבר' (סברס), בספר פרי האדמה (ח"א סי' ד הלכות ברכות פרק ח) מתארו כך: "וקליפת פריו מלא קוצים וכן העלים, ונטיעתו היינו שמשימים עלה אחד בקרקע ומתקשה ומוציא עלים ופירות ואינו מוציא ענפים כשאר אילנות רק עלים מכאן ומכאן".

והנה אף כי בדבריו אלו מכנה פרי האדמה את חלקי הצבר העגולים הירוקים והקוצניים – שעליהם צומחים הפירות – בשם "עלים". אך בהמשך דבריו שם (דף כו, ד ד"ה תשובה) כותב בשם הרב יאודה נבון: "וכתב מור"ם ז"ל דלא מיקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו, אבל מה שמוציא עליו משרשיו מברכין בורא פרי האדמה עכ"ל. הרי מבואר דבנידון דידן דאינו כלה עצו בחורף ולא פרח משרשיו אלא שהעלין מתקשין ונעשים עץ ופרח מהם, דמברכין בורא פרי העץ כיון שנעשה אילן גדול כשאר אילנות ועומד שנים רבות, ומה לי שתחלתו עץ ומה לי שתחלתו עלה ואחר כך עץ" (וכן הוא בקרית מלך רב חלק השו"ת סי' י). מבואר שרק בתקופה הראשונה מכונים חלקיו הירוקים של הצבר בשם "עלים", אבל אחר כך פשיטא ליה ששמם ותוארם "עץ", ומאחר שהם יוצאים מהעלה שניטע בקרקע והתקשה, הרי הם "ענפים".

ולהעיר שבזמננו יש ממומחי האגרונומיה שמכנים אותם בשם "גבעולים", ולטענתם השתרש המנהג לכנותם "עלים" רק מפני שהם דומים לעלים בצורתם החיצונית.

וכך מתאר את הצבר בספר מצוות הארץ כהלכתן (גולדברג, עמ' צז): "גזע נמוך מעל פני הקרקע, מוציא ענפים דימוי עלים, שטוחים ובשרניים הקיימים ומתרבים מדי שנה ומניבים פרי, מאריך ימים מאד. מוגדר כעץ".

וראה גם אנציקלופדיה לבית ישראל החדשה (חי"ח עמ' 27) אודות הצבר: "ענפיו גדולים ושטוחים וצורתם אובלית... מכוסים מאות קוצים". הרי שמקובל לכנות החלקים הירוקים בשם 'ענפים'.

וכך רואים גם במוחש בעצי הצבר, שהעלה הנטוע באדמה מתייבש וצבעו נעשה חום כשאר גזעיי האילנות, וממנו יוצאים הגבעולים הירוקים העגולים, והם מתקשים ונעשים חזקים כענפים, ועליהם גודלים הפירות.

על פי זה פשוט שפירות הצבר מוגדרים כפירות האילן שברכתם העץ ויש בהם דין ערלה, מכיוון שיש גזע בפני עצמו והפירות אינם יוצאים מהגזע אלא מהגבעולים הירוקים העגולים שהם כענפים היוצאים מן הגזע.

וזה דלא כמו שכתב בשו"ת אדני פז (אבידר, ח"ב יו"ד סי' יא אות ז עמ' לד) שמאחר ופרי הצבר "אין לו גזע המוציא ענפים, אם כן לפי דעת הגר"ז יש לברך עליו בורא פרי האדמה". וכן כתב בספר תבואת יוסף (עמ' קסט) "דלדעת שו"ע הרב יהיה דין מין זה כדין ירק ולא כדין אילן, כיון שאף אם נחשיב את אותם כפות כגזע רגיל, מכל מקום הואיל והפירות גודלים באופן ישיר על אותם כפות ללא אמצעי אחר, חשיב עליה יוצאים מעיקרו – מגזעו – לשיטתו והוי ירק וברכתו בפה"א ופטור מן הערלה". אך כמדומה שלא דקו בזה, דאמנם הפירות יוצאים מהגבעולים הירוקים העגולים, אך הם עצמם נחשבים ענפים היוצאים מן הגזע הנטוע בקרקע ואינם הגזע עצמו וכנ"ל.

שוב ראיתי בקובץ בית הלל (לח עמ' סו) תיאור של עץ הצבר: "דרך נטיעתו, טומנים עלה באדמה (במקצתו), ומוציא עלים נוספים, ובמשך הזמן מתקשה העלה ונעשה גזע". לפי זה שפיר ניתן לקרוא לעלים הגדלים על גבי "גזע" זה "ענפים", וממילא הפירות הגדלים עליהם מוגדרים כפירות העץ.

גם בהליכות שדה (175 עמ' 6) מתאר הרב אפרתי את אופן גדילתו: "לוקחים עלה הנקרא כפה, ומניחים אותו בקרקע, והעלה הזה מוציא עלה רך שמתקשה, וגדלים עליו פירות". ועל כן שפיר שייך לקרוא לעלה הראשון השתול באדמה 'גזע', ולעלה השני ולבאים אחריו בשם 'ענפים'.