ערלה בהעברת שתילים
האם אפשר לקנות פירות מכל חנות המושגחת על ידי כשרות מוכרת הנושאת שם בד"ץ או מהדרין?
תפריט
האם אפשר לקנות פירות מכל חנות המושגחת על ידי כשרות מוכרת הנושאת שם בד"ץ או מהדרין?
הורים שנפטרו והשאירו בנים ובנות, והבנות קיבלו חלק שווה כמו הבנים מכוח חוקי המדינה, האם יש בכך בעיה?
אדם ששמע קידוש ביום השבת בבית הכנסת אחר התפילה ויצא ידי חובתו, האם יכול לכתחילה להוציא אחר כך את אשתו ידי חובת קידוש על ידי
במהלך 'מבצע תפילין' ניגש אל הדוכן צעיר שלראשו רעמת שיער. הלה הניח על ראשו כיפה, לבש את התפילין כבקי ורגיל, וקרא קריאת שמע. כשסיים, הבחין
אשה שהרופאים אומרים שיש לה חשש סכנה אם תתעבר, האם על פי הלכה מותר לה לסכן את עצמה?
כיום כמה ממערכות הכשרות הנושאות שם "בד"ץ" ו"מהדרין" מקילות בפירות של שתילים שהועברו ממקום למקום למנות להם ג' שנות ערלה מהשתילה הראשונה, בשעה שהעיקר להלכה שבשתילים אלו צריך למנות ג' שנים מהשתילה האחרונה מחשש לאיסור ערלה דאורייתא.
הכשרויות שידוע עליהן שמקפידות לא לשווק פירות של שתילים שהועברו ממקום למקום, הן: בד"ץ עדה חרדית והרב לנדא.
במסכת ערלה פרק א' משנה ג' שנינו: "אילן שנעקר והסלע עמו [העפר שסביב השרשים קרוי סלע, לפי שהוא נעשה שם קשה כסלע, רע"ב], שטפו נהר והסלע עמו, אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב [שאם היה אותו עפר עמו והוסיף עליו עפר ונשרש שם בארץ, רואים אם יכול לחיות מן העפר שבא עמו בלא תוספת עפר אחר, (הרי) הוא כנטוע במקומו הראשון ופטור מן הערלה, רע"ב]". כלומר, אילן שנעקר כולו מהאדמה, אך לשורשים שלו דבוק גוש עפר ("סלע" בלשון המשנה), אם האילן יכול לחיות מבלי להתייבש מחמת העפר שדבוק לשורשיו – כשנוטעים אותו במקום אחר אין צריך למנות לו שוב ג' שנות ערלה, כי הוא נחשב עדיין כנטוע במקומו הראשון, אך אם העפר שדבוק לשורשים הוא מועט ואינו מספיק כדי שימשיך האילן לחיות ממנו לבד – יש למנות שוב ג' שנות ערלה מרגע נטיעתו מחדש.
הרא"ש בפירושו למשנה מסביר שכדי לקבוע אם האילן יכול לחיות מכוח העפר הדבוק לו, "אומדים אותו עובדי אדמה, אם היה יכול לחיות מן העפר שבא עמו בלא תוספת עפר אחר הרי הוא כנטוע במקומו ופטור מן הערלה". כלומר, עלינו לחקור אצל אנשי אדמה מקצועיים (אגרונומים) האם האילן היה יכול לחיות עם העפר הדבוק לו בלבד.
והנה בתוספתא מסכת ערלה (פ"א ה"ג) איתא לגבי מניין שני ערלה של אילן שהועבר מעציץ שאינו נקוב לעציץ נקוב: "אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב, כיצד יודע אם יכול לחיות ואם לאו, חופר לו גומא בארץ ונוטעו בה אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב" (כן היא גירסת המנחת ביכורים והמנחת יצחק שם).
ומבאר החסדי דוד על התוספתא: "ובמה יודע אם יכול לחיות, חופר לו גומא בארץ, כלומר, במקום טרשין וסלעים דליכא התם עפר אחר, דייקא נמי דקתני חופר ולא קתני עושה גומא, ונוטעו שם עם אותו מעט העפר של הראשון, אם חי סימנא מלתא היא דהכי נמי היה יכול לחיות שם ופטור, ואם לאו חייב". כלומר, הבדיקה האם האילן יכול לחיות בעפר שנעקר עמו היא על ידי שנוטעים אותו במקום שבו לא יוכל לינק חיות מעפר אחר מלבד העפר שדבוק בו, כגון באדמת טרשים וסלעים, ואם האילן ימשיך לחיות כך, הרי זה סימן שמקבל את כל חיותו מהעפר שהיה דבוק לו, ועל כן אין צריך לספור שוב ג' שנות ערלה.
ביאורו של החסדי דוד בתוספתא שהבדיקה "אם יכול לחיות" היא על ידי נטיעת העציץ "במקום טרשין וסלעים דליכא התם עפר אחר", אינה תואמת לכאורה לביאורו של הרא"ש במשנה ש"אומדים אותו עובדי אדמה אם היה יכול לחיות מן העפר שבא עמו", כלומר שדי באומדן בלבד ואין צריך בפועל לנטעו במקום טרשים וסלעים.
המהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"א סי' רנ) כתב לבאר שאין סתירה בין ביאור הרא"ש לביאור החסדי דוד, וזה לשונו: "דהרא"ש קאי על המשנה דאמר דעקרו רוח שתלו במקום אחר, כיון דכבר שתלו אין חיוב לעקרו רק די באומדנא. אבל התוספתא מיירי שלא נשתל במקום אחר עדיין רק עדיין הוא תלוש, אז אין סומכין על אומדנא בתחילה רק צריך לנטעו בגומא שלא יהיה עפר סביבו רק עפר הראשון, ושם יהיה כל משך שני הערלה ונראה אם יכול לחיות או לא". כלומר, אם כבר נטעו את האילן במקום אחר מספיק שמומחים ישערו האם יכל לחיות בכמות העפר שנעקרה עמו, אבל אם האילן עדיין לא ניטע במקום אחר יש לנוטעו עם העפר שנעקר עמו במקום טרשים ולבדוק האם יכול לחיות עמו ואין לסמוך בזה על השערת מומחים [וראה גם שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קפה ענף ג) ושו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' סט עמ' שצא) שכתבו ביאורים בזה].
סיכום: אילן שנעקר עם עפר הדבוק לו, אם יכול לחיות מאותו עפר – אין צריך למנות לו שוב ג' שנות ערלה.
הרשב"א נשאל (שו"ת ח"ג סי' רכה) לגבי אילן בחוץ לארץ שגדל כבר שלוש שנים ועקרוהו ונטעוהו במקום אחר, האם צריך למנות לו שוב ג' שנות ערלה או לא, וזה לשונו: "שאלת, אילן שנעקר עם שרשיו ובעפר שבסביביו, ונטעוהו במקום אחר, מה הוא בחוצה לארץ בערלה, שיש לומר שאינו חייב בערלה לפי ששנינו במסכת ערלה אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב, ואף על פי שאין אנו יודעין יכול לחיות עד איזה זמן קאמר, מכל מקום הוה ליה ספיקא דרבנן בספק ערלה בחוצה לארץ מותר, או נאמר שאין זה ספק לפי שבא מחמת מיעוט ידיעת[נו]. תשובה: על דבר זה נתחבטתי כמה ימים, 'זמן שיכול לחיות' כמה הוא, יגעתי ולא מצאתי. ומסתברא לי דאפילו יכול לחיות ממנו קצת ימים פוטרו, ואפילו אינו יכול לחיות שלש שנים כשני ימי ערלה. ומנא אמינא לה, מדתנן בפרק השואל שטף נהר זיתיו ונתנן לתוך שדה חבירו זה אומר זתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו, ואוקימנא בגמ' שנעקרו בגושיהן וכן כי אתא רבין אמר והוא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש שנים אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע. והנה נראה דאינו יכול לחיות באותן גושים לעולם, דאם כן זיתיו ועפריו גדלו. ואפילו כל שלש אינו יכול לחיות, דאם איתא תוך שלש מיהא ליהוי כלהו לבעל הזתים דמאי אהני ליה בעל הקרקע. ואף על פי שאין זו ראיה גמורה, שיש לדחות קצת, כיון ד'יכול לחיות' סתם קתני ולא פירש משמע לכאורה כל שיכול לחיות קצת ימים קאמר. וכי תימא [יש להגיה: "וכל שכן, ונשתבש מראשי תיבות 'וכל שכן' ל'וכי תימא'. אמנם בברכי יוסף שם (=יו"ד סי' רצד) הגירסא: וסתמא" (שו"ת הרשב"א בהוצאת מכון ירושלים)] דההיא שמעתתא כך דייקא לי כמו שכתבתי. וטעמא נראה לי, דכיון שכבר היה נטוע ועברו עליו שלש שנים, ממקום פטור בא, ואף על פי שנעקר לגמרי ונטעו במקום אחר אכתי אהני ליה נטיעתו הראשונה ופטורו, כל זמן שיכול לחיות קצת. והי[י]נו טעמא דכי לא נעקר ממקומו לגמרי אלא שעדיין מחובר כל דהו במקום נטיעתו ואפילו כחוט הסרבל, אותו המועט פוטרו ומעמידו על היתר הראשון, אף על פי שאינו יכול לחיות ממנו כלל, וכמו ששנינו שם אילן שנעקר ונשתייר בו שרש פטור וכמה יהא השורש רשב"ג אומר משום ר' אלעזר ן' יהודה איש ברתותא כמחט של מיתון. ומשום כך נראה לי להלכה דבחוצה לארץ אם נעקרו בגושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו פטורין. אלא שבתוספתא דערלה שנינו דבר שמספק לי, דתניא סתם כיצד יודע אם יכול לחיות אם לאו חופר גומא בארץ ונוטעו בה אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב, עד כאן".
כלומר, הרשב"א מסתפק האם כדי שאילן שנעקר ממקומו לא יתחייב במניין שנות ערלה מחדש די שייעקר עמו עפר כדי שיוכל האילן לחיות ממנו מקצת ימים, או שמא צריך שיוכל לחיות ממנו ג' שנים. ותיכף בתחילת דבריו מצהיר הרשב"א שלא מצא הכרעה בזה.
לאחר מכן מבאר הרשב"א שיש מקום לומר בענין זה ג' צדדים לקולא שדי שיוכל לחיות מקצת ימים: א. כך נראה מדברי הגמרא בבבא מציעא גבי אילן זיתים שנעקר ונשתל במקום אחר; ב. כך משמע לכאורה גם מסתמות לשון המשנה 'יכול לחיות'; ג. כן הוא על פי הסברא דכיון שכבר עברו על האילן ג' שנות ערלה במקום הראשון נמצא שממקום פטור בא ועל כן כדי להמשיך את הפטור די בעפר שיכול להחיות אותו ימים מועטים.
אך הרשב"א ממשיך שלמרות ג' צדדי ההיתר שכתב, מכל מקום אינו סומך עליהם להכריע להקל אלא הספק במקומו עומד, וכפי שהצהיר בתחילת דבריו "יגעתי ולא מצאתי", ועל כן הוא נוטה להקל רק בחוץ לארץ ששם ההלכה קובעת שספק ערלה מותר, אבל בארץ ישראל שספק ערלה אסור משמע מדבריו שאין להתיר בפחות מג' שנים.
אבל בסיום דבריו מוסיף הרשב"א הסתייגות נוספת וכותב "אלא שבתוספתא דערלה שנינו דבר שמספק לי וכו'". כלומר, דברי התוספתא בערלה (המובאת לעיל עם ביאורה באות א') שכתבה שבכדי לדעת האם האילן העקור יכול לחיות מעפרו יש לנוטעו בגומא ולבדוק זאת, עוררו אצל הרשב"א ספק נוסף.
הבית יוסף בהלכות ערלה (יו"ד סי' רצד סי"ט) העתיק את תשובת הרשב"א ומה שנסתפק בסוף דבריו על פי התוספתא, ולא העיר עליהם.
קודם שניגש לביאור ספיקו הנוסף של הרשב"א על פי התוספתא, יש להדגיש שמכך שאת ספיקו האחרון הזה פותח הרשב"א בלשון "אלא", משמע שבדבריו אלו בא לחזור בו מעמדתו הקודמת ונוקט עיקר כמסקנה החדשה העולה על פי ספק זה. והוא על פי הכלל הידוע שכאשר פוסק כותב סברא אחת, ולאחר מכן כותב סברא שניה בהקדמת ביטוי "אבל" או "אמנם", משמע שנוקט עיקר כסברא השניה, או שעל כל פנים חושש למעשה לסברא השניה (ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קמא-קמב). והוא הדין כאן, כיון שהרשב"א כותב "אלא שבתוספתא וכו'", משמע שלדעתו יש לחשוש למעשה למשמעות התוספתא ואינו נוקט עוד בעמדה הקודמת שכתב קודם לכן.
והנה הרשב"א לא הסביר במפורש מהו הדבר "שמספק לי" על פי דברי התוספתא, ומה היא מסקנתו על פי ספק זה.
החיד"א בברכי יוסף (יו"ד סי' רצד סי"ט ד"ה ובהגלות) מבאר בכוונת הרשב"א: "ומה שנסתפק מכח התוספתא, אפשר לומר דבשלמא אי בעינן שיוכל לחיות זמן רב אמטו להכי שאלו לחכמה כיצד יודע אם יוכל לחיות וקאמר חופר גומא וכו', אלא אי אמרת דבקצת ימים סגי – אין כאן שאלה, דבעידנא דמעקר אילן זה אי אינו יכול לחיות אפילו פורתא ניכר לעין תכף ומיד, הלא כמו"ש והעלה נבל יבש חסי"ר, וסימנא למה לי". ומוסיף החיד"א: "ובתר דנה כי אשכח התוספתא ומספקא ליה, הדר ביה מהלכתיה, דאף בחוץ לארץ חייב". כלומר, עצם העובדה שהתוספתא נדרשה להסביר "כיצד יודע אם יכול לחיות אם לאו", ומפרטת כיצד לבצע את הבדיקה האם האילן העקור חי רק מחמת העפר הדבוק בשורשיו, מוכיחה שהתוספתא התכוונה שהאילן צריך להחזיק זמן ארוך, ובלשון הרשב"א "שלש שנים כשני ימי ערלה", שכן אם כוונת התוספתא הייתה לזמן קצר, לא היה צורך להאריך ולפרט את תהליך הבדיקה, כיון שאם היה מתייבש בזמן קצר היו מבחינים בכך מיד כשנתלש. מכך שהתוספתא האריכה ופירטה משמע שהבינה שצריך שהעציץ יוכל לחיות במשך ג' שנים. ועל פי זה חוזר בו הרשב"א מהיתרו הקודם שבחוץ לארץ די שהאילן יוכל לחיות מעפרו "מקצת ימים", אלא גם בחוץ לארץ מצריך דוקא ג' שנים.
כדברי החיד"א בביאור כוונת הרשב"א מצאנו גם בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ג סי' תב): "פירוש לדבריו נראה, מדאמרו בתוספתא כיצד יודע אם יכול לחיות וכו', בשלמא אם צריך לחיות ג' שנים צריכין עצת חכמים כיצד יעשה ויודע שיכול לחיות ג' שנים, אבל אם חיי שעה נמי חיות קרי לה, בקל נוכל לידע אם יום או יומים יעמוד בגושיו דאפילו חיות קצת נמי חיות קרי, על כרחך מה ששנו חכמים בלשון משנה במסכת ערלה אם יכול לחיות פטור היינו ג' שנים". ומסיים התשובה מאהבה: "ואין לומר משום דהרשב"א מספקא ליה וספק ערלה בחוץ לארץ להקל, זה אינו דהא מפורש בהרשב"א להדיא דמיירי בחוץ לארץ, לכן חלילה לי להקל נגד רבן של ישראל הרשב"א וצריכין אומד אם יכול לחיות ג' שנים על ידי גושיהן". מבואר מדבריו שלמעשה אין הרשב"א מיקל שדי ב"מקצת ימים" אפילו בחוץ לארץ אלא צריך דווקא "יכול לחיות ג' שנים".
נמצאנו למדים מדברי החיד"א והתשובה מאהבה בדעת הרשב"א, שלמרות שבתחילה נטה להקל שבחוץ לארץ די שהאילן העקור יוכל לחיות בעפרו "מקצת ימים", למסקנתו אין לסמוך על כך אפילו בחוץ לארץ כי בתוספתא משמע שצריך דוקא ג' שנים.
וכן כתב בשו"ת פרח מטה אהרן (ח"ב סו"ס עה): "והיה נראה להלכה דבחוץ לארץ אם נעקרו בגושיהון ויכולין לחיות קצת ממנו פטורים, אלא שבתוספתא שנינו דבר שמספקא לי כולי יעוין שם. וכיון שהרשב"א גדול הדור מספקא ליה ולא הכריע, מאן ספין ומאן רקיע לפשוט ספק זה". מבואר מדבריו שלמסקנת הרשב"א גם בחוץ לארץ צריך שיוכל האילן העקור לחיות מעפרו ג' שנים (דבריו הובאו בפתחי תשובה על השולחן ערוך יו"ד סי' רצד ס"ק יג).
אמנם, בשו"ת שיבת ציון (סו"ס מט) ביאר בדעת הרשב"א שגם במסקנת התשובה אין כוונתו להצריך ג' שנים בחוץ לארץ, וז"ל: "ולכאורה יש להבין מסיום דברי תשובת הרשב"א שמסופק אם לא צריך לעמוד על הנסיון אם יכול לחיות, הואיל ותני כן בתוספתא. וכן ראיתי בספר פרח מטה אהרן בחלק ב' תשובה ע"ה שנוטה להחמיר והביא דברי הרשב"א הנ"ל ומסיים וכתב וכיון שהרשב"א גדול הדור מספקא ליה ולא הכריע מאן ספין ומאן רקיע לפשוט ספק זה, כלל העולה דבעינן שיכול לחיות ג' שנים כשני ערלה, עכ"ל תשובת פרח מטה אהרן. ולדעתי אין בזה מקום להחמיר בערלה בחוץ לארץ, דכיון דהרשב"א ז"ל כתב שהתוספתא הביאה לו לידי ספק אם סגי ביכול להחיות קצת ימים או אם צריך להיות בגושיהן כדי לחיות ג' שנים, אם כן על כל פנים מידי ספיקא דדינא לא נפקא והדרינן לכללא דכל ספק ערלה בחוץ לארץ מותר, ומה שהביא הרשב"א דברי התוספתא הוא נפקא מינה לדינא דבארץ ישראל ספק ערלה אסור, אם כן גם ספק זה אי צריך להיות בגושיהן כדי לחיות ג' שנים גם כן הוא ספק ואסור. וכן הוא רהיטא דתשובת הרשב"א ז"ל, דמתחלה כתב דאפילו אם יכול לחיות ממנו קצת ימים פוטרו, ומביא ראיה מפרק השואל כו', כמו שמסיק הרשב"א שם טעמא דמלתא דכיון דכבר היה נטוע ועברו עליו ג' שנים ממקום פטור בא, וכתב שנראה להלכה דבחוץ לארץ אם נעקרו בגושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו פטורים. ולכאורה צריך טעם למה כתב הרשב"א לדין זה דוקא בחוץ לארץ, ומאי חילוק יש בזה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ולדידן דקיימא לן דערלה בחוץ לארץ הוא הלכה למשה מסיני אם כן הוי דאורייתא בחוץ לארץ כמו בארץ ואין לנו לחלק ביניהם אלא בספק ערלה שכך היה הלכה שספק ערלה מותר בחוץ לארץ, אבל בדבר שהוא בדין מכח סברא מנא לן להחמיר בארץ יותר מבחוץ לארץ. ולזה בא הרשב"א לתרץ דברי עצמו וכתב שאף שנראה לומר כן מסברא אף על פי כן אין לנקוט דין זה לודאי וסיים אלא בתוספתא שנינו דבר שמספק לי דתני כיצד יודע אם יכול לחיות חופר גומא ונוטע בה אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב, מזה נראה כיון שהוצרך בתוספתא לעשות נסיון לידע אם יכול לחיות בגושיהן שלא סגי ביכול לחיות קצת, אמנם גם מדברי התוספתא אין זה ראיה מוכרחת, דאפשר גם דיכול לחיות קצת ימים צריך נסיון. והתוספתא צריך לנסיון זה בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ דספק ערלה מותר לא צריך לנסיון ובספק כל דהו מותר בחוץ לארץ".
ורצונו לומר שלולא התוספתא היה ברור להרשב"א שדי שהאילן יכול לחיות מעפרו מקצת ימים, על פי ג' צדדי הקולא שכתב קודם לכן, ועל פי זה היה לו להקל גם בארץ ישראל, ורק בגלל התוספתא נולד לו הספק שמא צריך שיוכל לחיות מעפרו ג' שנים, ולכן למסקנתו מיקל רק בחוץ לארץ שדי במקצת ימים אבל בארץ ישראל מכוח הספק צריך ג' שנים.
אכן, כל המעיין בדברי הרשב"א שהובאו לעיל יראה שביאורו של השיבת ציון בדבריו אינו עולה יפה בלשונו. דמרהיטת לשון הרשב"א משמע ברור שגם לפני שהביא התוספתא היה לו ספק שמא צריך ג' שנים, ולכן לא הקיל במקצת ימים אלא בחוץ לארץ. ומה שלאחר מכן הוסיף וכתב "אלא שבתוספתא דערלה שנינו דבר שמספק לי", הנה מלשונו "אלא" משמע ברור שבא לחזור בו מדבריו הקודמים ולא לבאר את דבריו הקודמים כפי שמסביר השיבת ציון. וכפי שהבינו בדברי הרשב"א החיד"א והתשובה מאהבה והפרח מטה אהרן שבעקבות התוספתא חוזר בו הרשב"א ממה שכתב קודם לכן (וכמו שנתבאר לעיל כן הוא על פי כללי הפסיקה).
על פי המקורות שהבאנו עד כה, נראה לכאורה פשוט שלכולי עלמא (גם לדעת השיבת ציון) על כל פנים בארץ ישראל יש להחמיר בשתילים הנעקרים מהמשתלה ונשתלים במקום אחר לחזור ולמנות להם ג' שנות ערלה החל מרגע נטיעתם החדשה, אלא אם כן ידוע בבירור שנעקרו יחד עם כמות עפר שיכולים לחיות ממנה ג' שנים[1].
אמנם, מצאנו כמה אחרונים שכתבו להקל בזה, ולהלן נביא את דבריהם ונדון בהם.
סיכום: שתיל הנעקר ממקום אחד ונשתל במקום אחר, מסתפק הרשב"א שמא צריך שיהיה בעפר הדבוק לו כמות שיכול לחיות ממנה ג' שנים. לדברי החיד"א, התשובה מאהבה והפרח מטה אהרן, הרשב"א מסיק על פי דברי התוספתא שגם בחוץ לארץ צריך כמות של ג' שנים. לדברי השיבת ציון, רק בארץ ישראל מצריך הרשב"א כמות זו.
ג. דברי ערוך השלחן
בערוך השלחן (יו"ד סי' רצד סל"ה) כתב: "יש מי שאומר דבעינן עפר שיכול לחיות ג' שנים, ואיני יודע הגדר בזה, דוודאי דאם לפי ראות עיני הבקיאים ביכולתה לחיות מעפר זה די, ובפרט בחוץ לארץ, ואין עיקר לדברים הללו".
מה שכותב ערוך השולחן "ואיני יודע הגדר בזה", נראה דרצונו לומר שאינו יודע מפני איזה יסוד וגדר הלכתי צריך דוקא ג' שנים[2].
אכן, מצאנו בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קפה ענף ג) שביאר היסוד והטעם להצריך שיוכל לחיות דוקא ג' שנים: "דהא חזינן דדין ערלה תליא בכל השלש שנים, דאף שבשעת הנטיעה לא נתחייבה בערלה כגון נוטע לסייג ולקורות, מתחייב אחר כך בכל שלש השנים דשייך בהו דין ערלה, כגון אם חישב עליו כשנה ושנתים אחר כך, כדאיתא בשלחן ערוך סי' רצ"ד סעיף כ"ג. ואם כן מסתבר גם בגושין שאם אין יכול לחיות מהגושים רק איזה ימים יתחייב בערלה כשיגמר זמן חיותו מהגושים שהיו פוטרים אותו, כיון שעתה אינו חי מהפטור אלא ממקום החדש שמחייבו בערלה, ואף שנשרש גם במקום החדש בעת הפטור אינו פוטרו, כיון שכל השלש שנים מתחייב בערלה. ומפורש כן בתוספות אנשי שם פרק א' דערלה משנה ג' על הא דתנן נעקר הסלע מצדו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב, דהוא מיותר לכאורה, דקאי ארישא אאילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור, שאם הוסיף עפר על גביו אינו פטור אלא כל זמן שהסלע שלם אבל אם אחר כך נעקר הסלע מצדו ולא נשאר בו כדי שיוכל לחיות מהסלע לבד חייב, וקא משמע לן דלא אמרינן כיון שהותר שעה אחת שוב נחשב כזקן לגמרי כיון דנשאר משורש בעפר החדש שנשתרש בעת שהיה קיים גם הסלע שעמו, קא משמע לן דלעולם יהיה בסלע לבד כדי לחיות. וכוונתו בלעולם שכתב שהוא עד שלש שנים כו'. ואם כן באינו יכול לחיות מהגושין כל השלש שנים יש לחייבו בערלה כשיגמר זמן חיותו מהגושין כמו בנעקרו הגושין ממנו בתוך שלש".
וביאור דבריו, בשולחן ערוך (יו"ד סי' רצד סכ"ג) נפסק: "הנוטע אילן מאכל, ואין דעתו לצורך אכילה אלא להיות גדר לשדה, או בשביל העצים לשרפן, או לבנין, פטור כו'. ואם חשב עליו אחר כך לאכילה, חייב בערלה וברבעי, ומונין לו משעת נטיעה. אבל אם לא חשב עליו עד סוף שנה שלישית, אין בו דין רבעי, שאין דין רבעי בלא ערלה". מהלכה זו למדנו שנטיעה שיש סיבה לפוטרה מערלה, צריכה סיבת הפטור להימשך כל ג' השנים הראשונות, אבל אם התבטלה סיבת הפטור בתוך ג' השנים חוזר לנטיעה דין ערלה עד סוף ג' השנים מעת נטיעתה. והנה, אילן שנטעוהו במקום אחד והועבר למקום אחר, עצם העברתו למקום חדש היא סיבה למנות לו ג' שנות ערלה מחדש, אולם אם נעקר עמו גוש עפר ממקומו הראשון, הרי הוא כאילו מחובר עדיין למקומו הראשון ומשום כך פטור מערלה למרות שנטעוהו במקום השני. במה דברים אמורים, כאשר עפר זה שנעקר עמו יכול לתת לו חיות, אבל אם עפר זה אינו יכול לתת לו חיות הרי הוא כאילו אינו. לפי זה מובן שאם כוחו של עפר זה נפסק בתוך ג' שנים, יש למנות לאילן שנות ערלה מרגע נטיעתו במקום החדש (כפי שהדין הוא באילן שניטע לשם גדר ובתוך ג' שנות ערלה נמלך עליו למאכל וכנ"ל), מה שאין כן אם יש בגוש העפר כדי להחיות האילן ג' שנים, אף אם כשיעברו ג' שנים שוב אינו יכול להחיותו אין בכך כלום, כי כבר עברו עליו ג' שנים גם במקומו השני. ואין לומר שיתחייב בשנה הרביעית ב'נטע רבעי' בגלל המקום השני, דכיון שלא היה בו דין ערלה במקום זה (מחמת הגוש ממקומו הראשון שהחיה אותו ג' שנים) שוב אין בו דין 'רבעי', כי אין דין 'רבעי' ללא דין ערלה.
לפי ביאור זה של האגרות משה מובן היטב מהו היסוד והגדר ההלכתי להצריך שהעפר הנעקר עם האילן יוכל להחיות אותו ג' שנים כפי שהסתפק הרשב"א וכפי שכתבו הפוסקים האחרונים הנ"ל.
ומה שכתב ערוך השלחן "דוודאי דאם לפי ראות עיני הבקיאים ביכולתה לחיות מעפר זה די", צריך עיון בכוונת דבריו. דלא פירש כמה זמן "ביכולתה לחיות", האם מספר ימים (כלשון תשובת הרשב"א הנ"ל "מקצת ימים"), או שמא לדעתו די בזמן קצר יותר.
גם צריך עיון בסיום דברי ערוך השלחן "ואין עיקר לדברים הללו", ורצונו לומר להצריך שיוכל האילן לחיות בעפרו ג' שנים. וכי ספק שנסתפק בו הרשב"א אינו נחשב "עיקר" לחשוש לו באיסור דאורייתא. אתמהה.
על כן קשה מאוד לסמוך למעשה על דברי ערוך השלחן הללו.
סיכום: הסברא שהעלה הרשב"א שמא צריך שיוכל העפר להחיות השתיל העקור ג' שנים מיוסדת על גדר הלכתי. ודברי הרשב"א שהסתפק והחמיר בענין זה נחשבים בוודאי 'עיקר' ועלינו לחשוש להם.
ד. דיון בדברי שו"ת משפט כהן
בשו"ת משפט כהן (לראי"ה קוק, הלכות ערלה סי' ח), במכתב מתאריך י"ט אדר תר"ץ, כתב: "פשטא דמתניתין דערלה פ"א מ"ג, אילן שנעקר והסלע עמו שטפו נהר והסלע עמו, אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב, ודאי משמע שיכול לחיות 'איזה זמן'. שאם היה קצבה לדבר שלש שנים כשני ערלה, היה התנא צריך לפרש קצבת השנים. אלא שנסתפק בזה הרשב"א בתשובה, שהביא בבית יוסף, והיא בח"ג סי' רכ"ה, (דפוס לבוב, תקע"א). ומדברי השאלה נראה, שלא נסתפק השואל כי אם אם יש להקל בחוץ לארץ, מצד שיש ספק בכל עקירה עם הגושין שמא יכול לחיות 'איזה זמן' והוה ליה ספק ערלה בחוץ לארץ, או דילמא נחשב זה כספק 'חסרון ידיעה' דיש לומר דבזה לא אמרינן ספק ערלה בחוץ לארץ להקל ואין זה ספק כלל, אלה הם דברי השואל שם. ונראה שהרשב"א השיב לו, שעל כל פנים אין לנו מקום לומר שצריך לחיות שלש שנים, וסעד את דבריו מסוגיא דבבא מציעא ק"א א', דמשמע מהתם דבגושיהן מתירין אפילו אינו יכול לחיות שלש שנים בלא סיוע של עפר אחר, ואופן החיות משמע ליה דסגי בקצת חיות, כדמוכח מהראיה שהביא מאילן שנעקר ונשתייר שורש קטן כמחט של מיתון דפטור כדתנן במשנה ד', ומאחר דלא בעינן חיות מלאה מסתבר ליה דאף על גב שיכולין להסתפק קצת בזה מכל מקום לא הוי כספק חסרון ידיעה, ויש לסמוך על זה בספק ערלה בחוץ לארץ. אלא שאחר כך חזר ונסתפק מכח דברי התוספתא שאמרה שצריכין לבדוק, אם כן משמע שאין סומכין על ידיעתנו, ובבדיקה של התוספתא נראין הדברים שאין אנו בקיאין, אם כן חזר הדבר לחסרון ידיעה, שאינו נחשב לספק אפילו לגבי ערלה בחוץ לארץ וקל וחומר לארץ ישראל. אבל זה נראה ברור מתוך דברי הרשב"א שלא נסתפק במסקנא מטעם שמא צריכין שלש שנים, שזה היה מוכרע אצלו בין מצד הסוגיא דבבא מציעא בין מצד הראיה של שורש קטן דלא בעינן חיות של ג' שנים, אלא שנסתפק לו שמא אין אנו בקיאין כלל בשיעורא דיכול לחיות, כיון שהתוספתא אמרה שצריכין לעשות על זה נסיון, ואין אנו בקיאין בבדיקה זו של הנסיון, נשאר הדבר אצלנו ספק ערלה דחסרון ידיעה, שאפילו בחוץ לארץ אין די ברור להתיר, וקל וחומר בארץ ישראל".
וממשיך המשפט כהן: "ולדינא נראה לי ברור שאם דלכתחילה ראוי לחוש לדברי המחמירים, מפני הפקפוקים שכתבו האחרונים, אבל אין למחות כלל בידי הנוהגים היתר משנת השתילה הראשונה, אם הבקיאים אומרים שיכול השתיל לחיות בשיעור הזמן שבין העקירה של העציץ ממקומו עד אחר שתילתו במקום החדש והשתרשותו שמה אחרי הקליטה של שתי שבתות. וכדי הם הרא"ש והטור והשו"ע לסמוך עליהם במה שלא פקפקו כלל על הבקיאות שלנו ולא חלקו בין עפר לסלע ולא הצריכו זמן שלש שנים".
כלומר, לדעת המשפט כהן הרשב"א אינו מסופק כלל שמא צריך שהאילן יוכל לחיות מהעפר הנעקר עמו ג' שנים, אלא הדבר ודאי אצלו שדי שיוכל לחיות "איזה זמן", וכל הספק הוא שמא אין אנו בקיאים לדעת האם יכול האילן לחיות אפילו "איזה זמן", וכיון שזהו ספק התלוי בחסרון ידיעה אין להקל בו אפילו בחוץ לארץ. אבל למעשה, כיון שיש אחרונים שהבינו שצריך שיוכל האילן לחיות ג' שנים, לכתחילה ראוי להחמיר כדבריהם, אך מי שמיקל בזה לסמוך על בקיאים שאומרים שהאילן יוכל לחיות במשך שבועיים בתוספת שיעור הזמן שעבר מעקירת האילן ממקומו הראשון ועד לנטיעתו במקום השני, אין למחות כלל בידו, כי מסתמות שאר הפוסקים משמע שלא הסתפקו שמא איננו יודעים לשער זאת ולא הצריכו ג' שנים.
ויש לדון בדברי המשפט כהן:
בתחילת דבריו כותב "פשטא דמתניתין כו' אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב ודאי משמע שיכול לחיות איזה זמן, שאם היה קצבה לדבר שלש שנים כשני ערלה היה התנא צריך לפרש קצבת השנים". וצריך עיון, דמדברי הרשב"א עולה ברור שאין זה דבר "ודאי" שכוונת המשנה שדי ב"איזה זמן", שהרי כותב "על דבר זה נתחבטתי כמה ימים 'זמן שיכול לחיות' כמה הוא, יגעתי ולא מצאתי". כלומר, הרשב"א בהחלט היה מסופק בכוונת המשנה כמה זמן צריך שיוכל האילן לחיות מעפרו. גם בהמשך דבריו כותב הרשב"א "כיון דיכול לחיות סתם קתני ולא פירש, משמע לכאורה כל שיכול לחיות קצת ימים קאמר". כלומר לדעת הרשב"א סתמות לשון המשנה 'דיכול לחיות' משמעה רק 'לכאורה' שדי בזמן קצר, אך אין כאן משמעות "ודאית" כדברי המשפט כהן.
עוד כותב המשפט כהן שספיקו של השואל בתשובת הרשב"א הוא "שיש ספק בכל עקירה עם הגושין שמא יכול לחיות איזה זמן". ורצונו לומר שהספק שלנו הוא במציאות, האם האילן העקור יכול לחיות בעפר שנעקר עמו "איזה זמן" או שמא אפילו "איזה זמן" אינו יכול לחיות. וצריך עיון, דמלשון השואל בתשובת הרשב"א "שאין אנו יודעין 'יכול לחיות' עד איזה זמן קאמר", וכן מלשון תשובת הרשב"א "זמן שיכול לחיות כמה הוא", עולה ברור שהספק אינו בבירור המציאות האם האילן יכול לחיות מהגוש הנעקר 'איזה זמן' או אינו יכול לחיות 'איזה זמן', אלא הספק הוא הלכתי – כמה זמן צריך שיוכל האילן לחיות מהגוש[3].
עוד כתב המשפט כהן "שהרשב"א השיב לו שעל כל פנים אין לנו מקום לומר שצריך לחיות שלש שנים". וצריך עיון, דבדברי הרשב"א מפורש "נתחבטתי כמה ימים זמן שיכול לחיות כמה הוא יגעתי ולא מצאתי", וגם אחר כך כתב רק ש"מסתברא לי" על פי משמעות הגמרא שאין צריך ג' שנים, ואף הוסיף הסתייגות ש"אין זו ראיה גמורה" כי "יש לדחות קצת", וכן כתב שמסתמות לשון המשנה רק "משמע לכאורה" שאין צריך ג' שנים, וגם נתן טעם בסברא מדוע אין צריך ג' שנים כיון "שכבר היה נטוע ועברו עליו שלש שנים" ו"ממקום פטור בא". מכלל דבריו ברור שאין להוציא מתוך דבריו ש"אין לנו מקום לומר שצריך לחיות שלש שנים". ואדרבה, מכך שלמרות כל צדדי ההיתר שכתב מכל מקום הסיק "על כן נראה לי להלכה דבחוצה לארץ אם נעקרו גושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו פטורין", דמשמע שבארץ ישראל אינו מתיר ביכולים לחיות קצת, מוכח שאינו סומך באופן ודאי על הסברות וההוכחות שכתב, אלא לדעתו עדיין יש מקום להסתפק שמא צריך ג' שנים ומשום כך אין להתיר במקצת ימים אלא בחוצה לארץ.
עוד כותב המשפט כהן "ומאחר דלא בעינן חיות מלאה מסתבר ליה דאף על גב שיכולין להסתפק קצת בזה מכל מקום לא הוי כספק חסרון ידיעה ויש לסמוך על זה בספק ערלה בחוץ לארץ". ונראה שכוונתו לומר שאמנם ברור לרשב"א שאין צריך ג' שנים, אך עדיין צריך שיוכל לחיות "איזה זמן", ויש קצת להסתפק שמא איננו יודעים לבדוק האם אכן יכול לחיות איזה זמן או אינו יכול, ועל ספק זה מיקל הרשב"א בחוץ לארץ כי ספק ערלה בחוץ לארץ מותר. וצריך עיון מנין לקח המשפט כהן פירוש זה בדברי הרשב"א, והרי כפי שנתבאר לעיל אין שום רמז בדברי הרשב"א שהספק הוא שמא איננו יודעים לשער כמה יכול האילן לחיות מגושו, שהרי כתב ברור הן בשאלה והן בתשובה שהספק הוא כמה זמן צריך שיוכל האילן לחיות מגושו, וכפי שביארנו לעיל. ולמה לא ביאר המשפט כהן דברי הרשב"א כפשוטן על פי מה שכתב בתחילת תשובתו ש"יגעתי ולא מצאתי" תשובה לענין זה. וכבר נתבאר שכל הצדדים שכתב הרשב"א להקל לא כתבן בלשון ודאי אלא בלשון "מסתבר" ובלשון "לכאורה", ועל כן יש לפרש בפשטות שמשום כך נשאר בספק ועל כן לא היקל אלא בחוץ לארץ.
עוד כתב המשפט כהן בביאור סיום דברי הרשב"א: "אלא שאחר כך חזר ונסתפק מכח דברי התוספתא שאמרה שצריכין לבדוק אם כן משמע שאין סומכין על ידיעתנו, ובבדיקה של התוספתא נראין הדברים שאין אנו בקיאין, אם כן חזר הדבר לחסרון ידיעה שאינו נחשב לספק אפילו לגבי ערלה בחוץ לארץ וקל וחומר לארץ ישראל. אבל זה נראה ברור מתוך דברי הרשב"א שלא נסתפק במסקנא מטעם שמא צריכין שלש שנים שזה היה מוכרע אצלו בין מצד הסוגיא דבבא מציעא בין מצד הראיה של שורש קטן דלא בעינן חיות של ג' שנים, אלא שנסתפק לו שמא אין אנו בקיאין כלל בשיעורא דיכול לחיות, כיון שהתוספתא אמרה שצריכין לעשות על זה נסיון, ואין אנו בקיאין בבדיקה זו של הנסיון, נשאר הדבר אצלנו ספק ערלה דחסרון ידיעה, שאפילו בחוץ לארץ אין די ברור להתיר, וקל וחומר בארץ ישראל". גם כאן צריך עיון בדברי המשפט כהן, מנין הסיק שהבעיה היא חסרון ידיעה, היכן רמוז זה בדברי התוספתא או בדברי הרשב"א. ומה שכתבה התוספתא "שצריכין לבדוק" יש לפרש בפשטות שאין לסמוך על "השערה" שגוש פלוני יכול האילן לחיות ממנו כך וכך זמן אלא צריך "לבדוק" זאת. אך איזה חסרון ידיעת המציאות יש כאן.
וסיים המשפט כהן "ולדינא נראה לי ברור, שאם דלכתחילה ראוי לחוש לדברי המחמירים, מפני הפקפוקים שכתבו האחרונים, אבל אין למחות כלל בידי הנוהגים היתר משנת השתילה הראשונה, אם הבקיאים אומרים שיכול השתיל לחיות בשיעור הזמן שבין העקירה של העציץ ממקומו עד אחר שתילתו במקום החדש, והשתרשותו שמה אחרי הקליטה של שתי שבתות. וכדי הם הרא"ש והטור והשו"ע לסמוך עליהם במה שלא פקפקו כלל על הבקיאות שלנו ולא חלקו בין עפר לסלע ולא הצריכו זמן שלש שנים". וצריך עיון, מנא ליה שהשולחן ערוך לא הצריך שלוש שנים, והרי לשונו סתומה כלשון המשנה, וכשם שבדברי המשנה הסתפק הרשב"א שמא צריך ג' שנים (כדמוכח מדבריו שגם קודם שהביא דברי התוספתא היה מסופק בזה ולכן לא הקיל אלא בחוץ לארץ), כך בלשון השולחן ערוך יש לנו להסתפק ספק זה גופא.
והנה בתשובה שנכתבה כשלוש שנים מאוחר יותר (שם סי' ט), בחודש חשון תרצ"ג, כותב המשפט כהן עוד בענין זה: "על דבר שאלתו בענין השתילים, הנני מורה ובא שלכתחלה צריכין שמומחה יודיע שמדת הגוש ואיכותו היתה כזאת שיוכל השתיל לחיות על ידו שלש שנים, כספיקו דהרשב"א והפוסקים האחרונים שמחמירים בזה. אבל מעיקר הדין ומסתימות הראשונים ושאר הפוסקים לא נראה דבעינן כולי האי. על כן דעתי היא שדי אם הגוש היה מספיק לקיים את החיות בין זמן העקירה עד זמן השתילה השניה ולשער שאם היו השתילים תלושים עוד שני שבועות דקיימא לן שהוא שיעור קליטה, אז נקרא זה יכול לחיות ומתאחדת היא היניקה שהוא מקבל מהעבר מקרקעו עם היניקה שמקבל אחר כך מהקליטה החדשה ונחשב כאילו לא נעקר. ועל כן צריכים גם עכשיו לשאול מהמומחה שהיה אז וידע את שיעור הגושים, ואז אם יאמר שמשער הוא שעל ידי שמירה והשקאה טובה היה יכול להתקיים בחיותו שלש שנים, ואפילו באומד קרוב גם כן, אפשר לסמוך על זה ולצרף מה שבעצם הדין לרוב הפוסקים צריך להיות די בזמן הרבה יותר פחות מזה, דהיינו הזמן של ההפסק שבין עקירה לשתילה השניה ולקליטתה. והוגד לי שעל פי רוב יש בהגושים שיעור כזה, אפילו כדי לחיות ג' שנים על ידי שמירה, ומכל מקום אין כל הקרקעות שוים בזה, וצריכים לחקור מהבקיאים כמו שכתבתי. ויפה כתב כבוד תורתו שמצרפינן גם כן דעת האחרונים דסבירא להו דבזמן הזה גם ערלה בארץ ישראל היא רק מהלכה, ויש לומר דגם לדידן ספיקא לקולא. ומכל מקום כל מה דאפשר לברר נוהגין אנחנו לברר על ידי יודעי דבר".
ובתשובה נוספת מאותה שנה (שם סי' י), לאחר חודש ניסן תרצ"ג, כתב עוד בענין זה: "מבלי להכנס בענין צירוף השנים של השתילים לפני שנעקרו, מפני שהם נעקרים עם גושיהם, שהדבר צריך חקירה גדולה בכמות הגושים ואיכותם, בכל פעם ובכל עץ בפני עצמו, ואי אפשר לעשות מזה כלל בלי חקירה מיוחדת. וחלילה להקל למעשה נגד דברי הרשב"א שנתן שיעור של ג' שנים לענין יכול לחיות של השתילים, זולת אם יש עוד סניפים אולי אפשר לצרף שתיקותם של הפוסקים זולת הרשב"א לחשוב שיעור קטן בזמן של יכול לחיות".
ויש להעיר בדברי המשפט כהן בשתי תשובותיו האחרונות:
בתשובה השניה כותב "שלכתחלה צריכין כו' שיוכל השתיל לחיות על ידו שלש שנים כספיקו דהרשב"א", וכך כותב גם בתשובה השלישית "וחלילה להקל למעשה נגד דברי הרשב"א שנתן שיעור של ג' שנים לענין יכול לחיות של השתילים". יש לציין שבדבריו אלו נראה שהמשפט כהן חוזר בו מההנחה שכתב בתשובה הראשונה הנ"ל שהרשב"א לא הסתפק כלל שמא צריך שהאילן יוכל לחיות מעפרו ג' שנים כי היה ברור לו שדי ב'איזה זמן' וכל הספק היה שמא איננו בקיאים לבדוק האם יכול לחיות 'איזה זמן'. אבל בשתי תשובות אלו האחרונות כותב המשפט כהן מפורש שהרשב"א הסתפק שמא צריך שיוכל לחיות ג' שנים.
שינוי בולט נוסף בין התשובה הראשונה לתשובות האחרונות הוא ענין החשש לדברי המחמירים. בעוד בתשובה הראשונה כתב המשפט כהן רק שלכתחילה "ראוי" להחמיר להצריך ג' שנים, בתשובה השניה כותב שלכתחילה "צריכין" להחמיר בג' שנים, ובעוד בתשובה הראשונה כתב ש"אין למחות כלל בידי הנוהגים היתר כו' בשיעור הזמן שבין העקירה של העציץ ממקומו עד אחר שתילתו במקום החדש והשתרשותו שמה אחרי הקליטה של שתי שבתות", הרי שבתשובה השלישית הוא בעצמו מוחה ומתריע ש"חלילה להקל למעשה נגד דברי הרשב"א שנתן שיעור של ג' שנים"[4].
יש לציין שמה שכותב המשפט כהן ש"מסתימות הראשונים ושאר הפוסקים" נראה שאפשר "לחשוב שיעור קטן בזמן של יכול לחיות", נראה שדבריו מיוסדים על דברי הרשב"א עצמו הנ"ל שדייק מסתמות לשון המשנה "יכול לחיות" – "כיון דיכול לחיות סתם קתני ולא פירש, משמע לכאורה כל שיכול לחיות קצת ימים קאמר". ונראה שמזה מסיק המשפט כהן שכמו כן מסתימת כל הראשונים והפוסקים שלא כתבו שצריך ג' שנים משמע שדי בזמן קצר יותר.
מדברי המשפט כהן בשתי תשובותיו האחרונות עולה שבנידון דידן ישנם כמה צדדים להקל, והם: א. מסתימת רוב הראשונים והפוסקים לא נראה שצריך ג' שנים אלא זמן קצר יותר; ב. על פי רוב יש בגושי העפר הנעקרים עם השתילים כדי להחיותם ג' שנים; ג. יש מהאחרונים שסוברים שבזמן הזה גם בארץ ישראל ערלה מדרבנן ועל כן בספק אזלינן לקולא. אך למרות צדדי קולא אלו, לא הסכימה דעת המשפט כהן להקל לכתחילה, אלא מצריך שישאלו מומחה בנוגע לכל שתיל ושתיל האם לדעתו יכול לחיות בגוש העפר שנעקר עמו ג' שנים, ורק אם אומר שאכן כך, גם אם אומר זאת על פי אומד בלבד, ובלבד שיהיה אומד קרוב, אזי די בכך למנות ג' שנים מזמן הנטיעה הראשונה. ומשמע מדבריו שאם המומחה אומר שאין לו אומד קרוב לומר שהשתילים יכולים לחיות ג' שנים בעפר שנעקר עמהם, יש למנות להם ג' שנים מחדש מנטיעתם בשנית, ורק אם יש עוד סניפים להקל אזי "אולי" אפשר לסמוך על הסברא שדי שיוכלו השתילים לחיות מהעפר מקצת ימים (דהיינו י"ד יום שהם שיעור קליטה, בתוספת הזמן שהיו השתילים עקורים).
ויש להעיר בדברי המשפט כהן הללו:
א. הרשב"א כתב ברור שלמרות שלדעתו מסתמות המשנה שכתבה "יכול לחיות" משמע לכאורה "קצת ימים", ולמרות שצירף לזה עוד ב' צדדים להקל במקצת ימים – א' ראיה מגמרא, ב' טעם בסברא – מכל מקום עדיין נקט שהדבר מסופק שמא צריך ג' שנים, ועל כן לא צידד להקל אלא בחוץ לארץ ששם ספק ערלה מותר. יתירה מזו, מסיום דברי הרשב"א נראה שנוטה להחמיר גם בחוץ לארץ, כי לדעתו מדברי התוספתא משמע יותר שצריך ג' שנים, וכפי שביארו בדבריו החיד"א והתשובה מאהבה והפרח מטה אהרן כמובא לעיל (אות ב'). ואם כן, מאי אולמייהו דהראשונים והפוסקים שלדעת המשפט כהן "מסתימות" דבריהם יש לדייק שלא צריך ג' שנים, הרי ודאי אין "סתימותם" חזקה יותר מסתימות המשנה, ומכל מקום לא סמך הרשב"א על דקדוק זה בדברי המשנה ואף לא על צדדי ההיתר הנוספים שכתב ונשאר בספק. אם כן, גם אחרי דקדוק המשפט כהן מסתמות הראשונים והפוסקים, וגם אחרי סברות ההיתר הנוספים שכתב, עדיין לא יצאנו מידי ספק;
ב. מה שכתב המשפט כהן לצרף כסניף להיתר את דעת האחרונים שבזמן הזה גם בארץ ישראל ספק ערלה מותר, הנה בשולחן ערוך (יו"ד סי' רצד ס"ט) נפסק "ספק ערלה בארץ ישראל אסור", והיינו גם בזמן הזה.
סיכום: למשנתו האחרונה של המשפט כהן לכתחילה צריך לברר שיהיה בעפר כדי להחיות את השתיל העקור ג' שנים וחלילה להקל בזה, אולם אם יש צדדי היתר אחרים יש מקום לצרף לקולא גם את העובדה ששאר הפוסקים שתקו ולא כתבו שצריך ג' שנים וגם את דעת האחרונים שבארץ ישראל ספק ערלה לקולא. אך צריך עיון בצדדי קולא אלו, כי גם המשנה סתמה ולא כתבה מפורש שצריך ג' שנים ומכל מקום הסתפק הרשב"א בכוונתה והחמיר בארץ ישראל, ובשולחן ערוך נפסק שספק ערלה בארץ ישראל אסור.
ה. דיון בדברי החזון איש – האם אפשר להקל על פי דברי הרא"ש
החזון איש (ערלה פ"א סי"א ואילך) הביא את דברי התוספתא הנ"ל ודן בהבנת לשונה "חופר לו גומא בארץ ונוטעו", ומכוח קושיותיו כתב ביאור חדש בתוספתא, וזה לשונו:
"נראה דשיעור דיכול לחיות היינו שיעור קליטה, דסתמא י"ד ימים, ואין כל המקומות שוות. והנה, העפר החדש שהוא נותן אינו מתאחה עם השרשים אלא אחר שיעור קליטה, והלכך אם השרשים הישנים יכולין לקיימו בחיים עד שיקלוט כ[ו]חות החדשים הבאים על שרשים חיים ואילן חי ממשיכים החיים הראשונים כו', אבל אם ימות האילן ק[ו]דם הקליטה החדשה הוי נטיעה חדשה, וזהו דתניא כיצד יודע חופר גומא בארץ ונוטעו ורואה אם אין החיים פוסקים ובכל יום האילן חי וגדל [וזה ניכר למומחה המעיין] הרי דחי עד החיים החדשים, והיינו 'אם יכול לחיות' דתוספתא ולא ימות באמצע. ולמדנו לפי זה להלכה דכל שלא מת באמצע, סגי, ולא בעינן ג' שנה".
כלומר, לדעת החזון איש הבדיקה אם האילן שנעקר יכול לחיות נעשית על ידי נטיעתו בקרקע רגילה [ולא בקרקע טרשים, כפירוש החסדי דוד] למשך זמן של י"ד ימים, ואם האילן ממשיך להתקיים עד קליטת האילן מחדש בפרק זמן זה[5] – אין צריך למנות לו שוב ג' שנות ערלה.
בהמשך דבריו מתייחס החזון איש לכך שמסקנתו אינה עולה בקנה אחד עם ספיקו של הרשב"א שמא צריך שיהיה עפר דבוק לאילן בשיעור שיכול להתקיים במשך ג' שנים, וזה לשונו: "ואף אם באנו לחוש דאולי נסתפק הרשב"א על פי התוספתא דבעינן ג' שנה, והיינו דהסלע צריך שיהיה בו שיעור שאפשר ליטע אילן ויצא מערלה, וסלע שאינו ראוי לזה לא מקרי יכול לחיות, וכן בנזדעזע ואחיזתו רופפת נמי בהאי שיעורא משתער, אכתי נראה להקל לדינא, דמלתא דמספקא ליה להרשב"א פשיטא ליה להרא"ש". כלומר, למרות שהרשב"א הסתפק על פי התוספתא שמא צריך שיהיה עפר דבוק לאילן בשיעור שיכול להתקיים במשך ג' שנים, לדעת החזון איש הרא"ש הכריע שמספיק עפר שהאילן יכול להתקיים ממנו זמן קצר, וכיון שהרשב"א הסתפק והרא"ש הכריע – אזלינן אחר הכרעת הרא"ש.
קביעת החזון איש שהרא"ש הכריע שאפשר להסתפק בעפר פחות מג' שנים, מבוססת על דברי הרא"ש בפירושו למשנה מסכת ערלה (פ"ד מ"ד), וכך מסביר החזון איש את הדברים: "דהנה הרא"ש ז"ל עמד בהא דתנן אילן שנעקר ונשתייר בו שרש פטור, מאי טעמא תנן הכא דסגי בשרש ולעיל תנן דבעינן דיכול לחיות, וכתב וזה לשונו 'אז ידוע שיכול לחיות במקומו ופטור אף אם הוסיף בו עפר', וכן הוא בטוש"ע סי' רצד ס"כ, והנה דברי הרא"ש היפוך דברי הרשב"א שכתב דבשורש קטן ודאי אינו יכול לחיות, והרא"ש כתב דזהו בטחון שיכול לחיות".
ונבאר את דבריו, במסכת ערלה (שם) שנינו: "אילן שנעקר ונשתייר בו שורש – פטור". ופירש הרא"ש: "שנעקר – לגמרי ונשתייר מעט מן השורש בארץ, אם עובי השורש כמחט כו' אז ידוע שיכול לחיות במקומו ופטור אף אם הוסיף בו עפר". כלומר, אילן שנעקר אך נשאר מחובר לקרקע באמצעות שורש דק אחד – אין צריך לספור לו שוב ג' שנות ערלה כיון ש'ידוע שיכול לחיות במקומו' על ידי שורש זה.
דברי הרא"ש הללו שהאילן יכול לחיות במקומו על ידי חיבור שורש דק אחד, חלוקים על הבנת הרשב"א שכתב (בתשובתו המובאת לעיל אות ב'): "והיינו טעמא דכי לא נעקר ממקומו לגמרי אלא שעדיין מחובר כל דהו במקום נטיעתו ואפילו כחוט הסרבל, אותו המועט פוטרו ומעמידו על היתר הראשון, אף על פי שאינו יכול לחיות ממנו כלל". כלומר, לדעת הרשב"א האילן אינו יכול לחיות על ידי חיבור של חוט שורש בודד, ומכל מקום כיון שהאילן מחובר עדיין במשהו למקור חיותו הראשון, אין צריך לספור לו שוב ג' שנות ערלה ונחשב כמחובר עדיין.
והחזון איש ממשיך ומבאר שמחלוקת הרא"ש והרשב"א אם האילן ימשיך לחיות על ידי השורש הבודד שמחברו לאדמה או לא, אינה מחלוקת במציאות: "אמנם דברי הרשב"א הם לצד דבעינן חי לעולם או ג' שנה, אבל הרא"ש פשיטא ליה כדברי הרשב"א דסגי במקצת ימים ושרש אחד מבטיח זה". כלומר, מה שכתב הרשב"א שהאילן לא יכול לחיות על ידי השורש הדק שמחברו למקום גידולו הראשון, הוא לפי הסברא (שחשש לה) שכדי שמניין שנות הערלה לא יתבטל צריך שהאילן יוכל לחיות זמן ארוך – ג' שנים ויותר, ושורש דק אכן לא מסוגל לעשות זאת, ואילו הרא"ש שנקט בפשטות שהאילן יכול לחיות גם בחיבור שורש קטן למקום גידולו הראשון דיבר על חיות לזמן קצר, כי לשיטתו די בכך כדי לא לבטל את מניין שנות הערלה.
על יסוד ביאור זה בדברי הרשב"א והרא"ש הסיק החזון איש שהרא"ש במשנה ד' הכריע שכל אילן שנעקר ויכול לחיות זמן קצר כשהוא מנותק, אין צריך למנות לו שוב ג' שנות ערלה.
בהתאם למסקנתו הכריע החזון איש למעשה: "ואחרי דהרשב"א מספקא ליה והרא"ש פשיטא ליה אין ספק מוציא מידי ודאי, ובפרט שגם דברי הרשב"א מטין כן להלכה". כלומר, כיון שהרא"ש הכריע במשנה ד' שאפשר להסתפק בכך שהאילן יכול לחיות לזמן קצר, ויתירה מזו אף הרשב"א נטה על פי סברא לומר כן ורק הסתפק מחמת פשט דברי התוספתא, אין ספיקו של הרשב"א מוציא מידי ודאו של הרא"ש, ואילן שנעקר ויש עמו עפר שמספיק לחיות זמן קצר (י"ד ימים) אין צריך למנות לו שוב ג' שנות ערלה כשנוטעים אותו שוב בקרקע[6].
מדברי החזון איש עולים שני עניינים מחודשים: א. הוכחתו מהרא"ש בפירושו במשנה ד' שאפשר להסתפק בחיות של האילן העקור לזמן קצר כדי להמשיך את מנין שנות הערלה; ב. ביאורו שאין מחלוקת בין הרא"ש להרשב"א לגבי סיכויי הצמיחה של אילן שנעקר ונשאר מחובר בשורש אחד בלבד אלא שהרא"ש דיבר על חיות שנשארת לזמן קצר (י"ד ימים) והרשב"א דיבר על חיות לזמן ארוך (ג' שנים).
אמנם יש לתמוה על דברי החזון איש, כי המעיין בתשובת הרשב"א יראה ברור שמה שכתב בביאור משנה ד' גבי אילן המחובר בשורש קטן לאדמה ש"אותו המועט פוטרו ומעמידו על היתר הראשון אף על פי אינו יכול לחיות ממנו כלל" – בא כסיוע לסברתו הראשונה בביאור משנה ג' בה נקט שדי שהאילן שנעקר "יכול לחיות קצת" מכוח העפר הדבוק בו ואין צריך ג' שנים. נמצא שהתיווך שכותב החזון איש בין דברי הרשב"א שכתב שאילן המחובר לאדמה בשורש קטן "אינו יכול לחיות ממנו כלל" לבין דברי הרא"ש שכתב שאילן כזה "ידוע שיכול לחיות במקומו" – שכוונת הרשב"א לג' שנים וכוונת הרא"ש לימים מועטים, לא ניתן להולמו כלל בדברי הרשב"א עצמו.
וכבר העירו בזה בקובץ אוצרות ירושלים יב עמ' רכז: "המעיין בתשובת הרשב"א יראה בהדיא שמביא משנה זו לסייע לצד דסגי ביכול לחיות ימים מועטים, והחזון איש לא ראה התשובה בפנים כמו שכתב שם שרק ראה העתקה באחרונים".
ועוד ועיקר, מגוף לשון הרשב"א ברור שאין כוונתו לג' שנים כדברי החזון איש, שהרי כותב "אינו יכול לחיות ממנו כלל", משמע שאפילו זמן קצר אינו יכול לחיות ממנו. וכן כתב להעיר בדבריו בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קנו אות א): "לישנא דאינו יכול לחיות ממנו כלל שבתשובת הרשב"א לענין שרש קטן אינו משמע כהחזון איש דאינו יכול לחיות ג' שנים כו', דלשון אינו יכול לחיות כלל מורה יותר שכלל וכלל לא גם מקצת מג' שנים".
ומה שהתקשה החזון איש כיצד יתכן שהרשב"א והרא"ש חולקים במציאות האם אילן יכול לחיות בחיבור שורש קטן או אינו יכול לחיות כלל, ראה מה שכתב בשו"ת שבט הלוי (שם) ליישב שאין כאן מחלוקת כלל: "ההבדל בזה בין הרשב"א להרא"ש יראה לעניות דעתי, דיסודי אילן שנעקר ובו סלע ואילן שנעקר ובו שורש הם שונים זה מזה, דאילן שנעקר לגמרי ורק נשאר עפר סביבו ההיתר מכח יכול לחיות שבעפר דזולת זה הרי הוא עקור לגמרי, מה שאין כן אם נשאר על מקומו ועדיין נשאר קצת נהי דעל שורש קטן זה בודאי אינו יכול לחיות כמו שכתב הרשב"א מכל מקום כיון דמשורש זה שוב מתפתחים ומתחלפים שאר שרשים במשך הזמן הרי לא נקרא עקור לגמרי, אם כן הרשב"א מדבר מצד השורש הקטן עצמו דעל ידי זה ודאי אינו יכול לחיות כלל, והרא"ש זה עצמו קורא יכול לחיות כנ"ל דגורם חליפין".
ומאחר שנדחה ביאור דברי החזון איש בתיווך דברי הרשב"א והרא"ש, נמצא שאין בעצם יסוד למסקנתו שהרא"ש חולק על הרשב"א וסובר שדי במקצת ימים, דהא מנא ליה[7].
עוד זאת, הבית יוסף בהלכות ערלה (יו"ד סי' רצד אילן שעקרו רוח) העתיק בסתמא את ספיקו של הרשב"א הנ"ל שמא צריך ג' שנים, ולא ציין שהרא"ש חלוק עליו בענין זה[8]. וידוע הכלל שכתב הבית מאיר (או"ח סי' תמג אות ב ד"ה ואולם, ובתשובתו לבעל חכמת אדם, בינת אדם שער הקבוע סי' ז): "ודע שכבר כתבתי בספרי כמה פעמים שנוח לי ללמוד מסתימת דברי הפוסקים הראשונים יותר מפירושם של האחרונים". לפי זה, יש להעדיף את סתימת הבית יוסף כהרשב"א, על פני חידושו של החזון איש בדעת הרא"ש.
עוד מצאתי בשו"ת הרשב"א מהדורת מכון ירושלים (ח"ג עמ' קלא) שהביאו את דברי החזון איש הנ"ל בדעת הרא"ש שדי שיוכל האילן לחיות מקצת ימים כדי שלא יבטלו מנין שני הערלה, והעירו על כך: "וצריך לעיין דלשון הרא"ש משמע להיפך, שכתב 'אז ידוע שיכול לחיות במקומו ופטור אף אם הוסיף בו עפר', ואם נאמר שכוונתו שיכול לחיות קצת ימים, מאי קאמר 'אף אם הוסיף' דמשמע דמיירי אף בלא הוסיף, והלא אם לא יוסיף לא יחיה כלל. ותו, דאם אין מוסיף עוד שרשים על ידי שורש זה פשיטא שמכח שורש זה לבד לא יתחייב בערלה, ובעל כרחו מיירי רק בהוסיף, והוה ליה למימר פטור סתמא, ולכל היותר לומר אף שהוסיף, דמשמע דבהכי מיירי, ומבואר דמפרש שיכול לחיות משורש זה לבד שכיון שנשתייר שורש אחד יוסיף שרשים אחרים שיתפשטו בעפר מחדש. ומשמע לפי זה דבעי שיוכל לחיות לעולם. וגם ממה שכתב במשנה ג' מבואר דלא סגי במה שיכול לחיות עד שישריש מחדש, שכתב שם אם היה יכול לחיות מן העפר שבא עמו בלא תוספת עפר אחר', ואם במה שיכול לחיות עד שיעור זמן השרשה חשוב 'יכול לחיות' לשם מה אמר 'בלא תוספת עפר אחר', והרי בכל מקרה אין העפר האחר מסייע לו בשיעור הזמן שעד ההשרשה, ומוכח דעל כל פנים צריך לחיות מהעפר הראשון יותר מזמן השרשה. ולפיכך מה שנקטו החזון איש והבאים אחריו בדעת הרא"ש וסמכו על זה למעשה צריך עיון גדול".
עוד יש לציין מה שכתב בספר דרך אמונה (הלכות מעשר שני פ"י הערה קמ) בשם החזון איש "שאם העביר עם קרקע אמה על אמה בעומק אמה בודאי מהני". ומוסכם על כולם שעפר בשיעור "אמה על אמה בעומק אמה" יש בו כדי להחיות האילן ג' שנים ויותר (ראה להלן אות ט'). וראה גם ספר חוט שני (הלכות שמיטה פ"ג הי"א עמ' קעט) שכתב: "ולמעשה נוהגים להחמיר בהעברת שתילים ממקום למקום למנות ג' שנים משעה שנטעם מפני שאין בירור גמור בזה וצריך להחמיר". וידוע שמחבר הספר חוט שני הוא קרובו של החזון איש ופוסק בדרך כלל כדבריו בכל מקום. ממקורות אלו יש מקום להסיק שלענין מעשה גם החזון איש עצמו חשש לספיקו של הרשב"א.
סיכום: אין יסוד לטענה שהרא"ש סובר שאילן שנעקר ועפרו עמו די שיוכל לחיות ממנו זמן קצר.
ו. דיון בדברי שו"ת משפטי עוזיאל – האם השולחן ערוך הכריע בנושא זה
הבית יוסף בהלכות ערלה (יו"ד סי' רצד) העתיק את עיקר דברי הרשב"א הנ"ל, את תחילת דבריו "מסתברא לי דאפילו יכול לחיות ממנו קצת ימים פוטרו ואפילו אינו יכול לחיות ג' שנים כשני ימי ערלה", ואת המשך דבריו "נראה לי להלכה דבחוצה לארץ אם נעקרו גושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו פטורין", כלומר שלא סמך על סברתו להקל אלא בחוץ לארץ, ואת סיום דבריו "אלא שבתוספתא דערלה (פ"א ה"ג) שנינו דבר שמספק לי דתניא התם כיצד יודע אם יכול לחיות אם לאו חופר גומא בארץ ונוטעו בה אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב". והבית יוסף לא העיר מאומה על דברי הרשב"א.
אמנם, בשלחן ערוך (שם סי"ט) סתם המחבר כלשון המשנה והתוספתא: "אילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו והוסיף עליו שם העפר ונשרש שם בארץ, אומדין אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר הרי זה כנטוע במקומו ופטור מהערלה ואם לאו חייב". ולא התייחס כלל לדיון האמור של הרשב"א כמה זמן צריך שיוכל האילן לחיות מהעפר שנעקר עימו.
בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א יו"ד סי' כ אות ב עמ' קפג) כתב שהשמטת השלחן ערוך את ספקו של הרשב"א בענין משך הזמן שיכול האילן לחיות מהעפר שנעקר עמו מלמדת שהכריע בזה להקל, וזה לשונו: "ואפילו אם נניח שהרשב"א מספקא ליה האי דינא, מרן ז"ל ודאי הכריע שאין צריך שיחיה שלש שנים, שאם לא כן היה מפרש ואומר אם היה יכול לחיות שלש בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר, ומדסתם דבריו ולא פירש אחר שראה דברי הרשב"א, מוכח בברור דסבירא ליה בפשטות דיכול לחיות ימים אחדים סגי וכדמשמע סתמא דמתניתין". ועל פי זה הכריע המשפטי עוזיאל (סוף אות ב עמ' קפד): "מכל האמור נלמד להלכה שאילן שעברו עליו שנות ערלה או אפילו אילן צעיר שנעקר ממקומו בתוך שנות ערלה ונעקרו גם הגושים עמו, ולפי אומדנת מומחים יכול הוא לחיות ימים אחדים בלא תוספות עפר אחר נוסף על גושיו, פטור מדין ערלה אם עברו עליו קודם עקירתו שלש שנים, ואם לא עברו עליו כל שנות ערלה מונים לו משעת נטיעתו הראשונה".
אולם, קביעה זו של המשפטי עוזיאל אינה מתאימה לכאורה עם כללי השולחן ערוך. וכמו שכתב בעל כנסת הגדולה בשו"ת בעי חיי (חאה"ע סי' יא ד"ה איברא, דף טו, ג): "ומה שהוקשה לכבוד תורתו על הרב ז"ל [=הבית יוסף] בספר הקצר [=שלחן ערוך] למה השמיט זה מאחר דבבית יוסף סובר כדעת מהר"י טאייטאצאק, לא זו בלבד השמיט הרב בספר הקצר, למוד הרב באותו ספר להשמיט כמה דברים שקבען בבית יוסף להלכה" (והובאו דבריו בשו"ת חיים ושלום להגר"ח פאלאג'י ח"א סי' לד, דף סב, א).
גם החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' כט ד"ה ואני כתב) כתב: "וכי תאמר בלבבך, אם כן אמאי מרן השמיט דעת ר"י בשולחן ערוך וגם מור"ם לא הביאו. שמענה ואתה דע לך, דכמה דינין מוסכמים השמיטם בשלחן ערוך, וכן כתב הרב הגדול מהר"ר גבריאל איספרנסה זלה"ה בתשובה כתב יד דאין הכרע מהשלחן ערוך שהשמיט דין אחד, דכמה דינים מוסכמים אין הרב כותבם וסמיך ליה במה שכתבם בבית יוסף עכ"ל. ואני הדל כתבתי עליו בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ש"ב מה זו סמיכה בדינים ההם על הבית יוסף יותר מכל הדינים שכתבם בשלחן ערוך עיין שם, ועתה נראה דודאי כונת הרב הנזכר הוא שדיני הגמרא והרמב"ם וכיוצא מביאם בשלחן ערוך, אמנם הדינים המחודשים זמנין דהוא ז"ל משמיט מהם, ונראה דזה דבר השמיטה תחת שלש, או שהדין ההוא אף שהוא מוסכם הוא מציאות רחוק, או שהוא פשוט, או שהוא כלול ונלמד מעיקר הדין שכתב בשלחן ערוך" (וכן כתב בשו"ת חיים שאל ח"א סי' מ"ח ד"ה ואפשר).
וכך כתב גם בשו"ת בית דינו של שלמה (לאניאדו, חיו"ד קרוב לסוף סי' יב ד"ה באופן הא): "וגם מרן בבית יוסף בסימן קכט הביא כו' במשנה סתמית ולא כתב שיש מי שחולק עליהם וגם לא פקפק על דבריהם הוא ודאי דסבירא ליה דהלכתא נינהו, דאי לא תימא הכי לא הוה שתיק מינה, ואף שלא הביא דבריהם בשלחן ערוך, הרבה דינים מחודשים מביא בבית יוסף ואינו מביאם בשלחן ערוך, ומשום הא ליכא למימר דלא סבירא ליה כוותייהו ולכן השמיטם, דאם איתא להא הוה ליה לגלויי דעתיה בבית יוסף".
ואמנם, בספר יד מלאכי (כללי שו"ע ורמ"א כלל ד, דפוס י-ם עמ' קט) כתב כלל זה בלשון מסופקת: "דרכו של מוהר"י קארו בספר הקצר להשמיט כמה דינים שהביאם בבית יוסף, מפני שלא מצאם בשאר הפוסקים, ומכל מקום בבית יוסף הביאם כי הוא מאסף לכל המחנות, שזה משפט הספר ומעשהו. כנסת הגדולה יורה דעה סי' לה הגהות הבית יוסף אות עד. והרב ידי אליהו סי' קמו והרב זרע אברהם חחו"מ סי' יג כתבו דכיון דהשמיטו מהלכה נראה שחזר בו, מפני שראה חולקים בדבר. עיין שם דף קכה ב. וכן מצאתי עוד להרב מנחת כהן בספר התערובות ח"א סוף פ"י. אך שם בח"ג פ"ז כתב דכמה דברים שהביא בבית יוסף השמיט בשלחן ערוך, אף שהם אליבא דהלכתא, עיין שם ובדף קלח ב. ועיין ספר יד אהרון (או"ח) סי' שב בהגהות הבית יוסף, ומשאת משה ח"ג דף פו ד (חו"מ סי' כד), ובספר הלכה למשה דף צט ד (פי"ב מהלכות נזקי ממון ה"ז) ובח"ב הלכות מכירה דף טו א (פ"ג ה"ו)". עולה מדבריו שיש פוסקים הסוברים שדין שהוזכר בבית יוסף והושמט בשלחן ערוך משמע שהמחבר חזר בו מדין זה[9].
אמנם, גם הפוסקים שהביא היד מלאכי שכתבו שדבר שהשמיט הבית יוסף בשולחן ערוך הוא מפני שחזר בו, נימקו את דבריהם שטעם חזרתו הוא "מפני שראה חולקים בדבר". לפי זה, בנידון דידן שלא מצאנו מי שחולק על דברי הרשב"א שחשש להצריך שיוכל האילן העקור לחיות מעפרו ג' שנים, גם לדידם אין לפרש את השמטתו כחזרה.
וראה גם שו"ת ויוסף אברהם (דיין, סי' כג) שביאר שגם הפוסקים הנ"ל שציין היד מלאכי, מודים שהשמטת השלחן ערוך דבר שהוזכר בבית יוסף לא תמיד מלמדת שחזר בו, חוץ ממקומות מסוימים שפירטו הפוסקים הנ"ל בתשובותיהם – באופן יוצא מן הכלל – בהם בלבד לדעתם ההשמטה היא מפני שחזר בו, וזה לשונו: "צריכין אנו לחקור ולדרוש בדעת מרן ז"ל אשר קבלנו הוראותיו ככל אשר יאמר כי הוא זה, ולכן יש לחקור דאם מצאנו במקום אחר בבית יוסף שהביא דין אחד מהפוסקים המפורסמים כגון הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל שכך הסכימו בו כולם או אחד מהם ולא הביא שום חולק בדבר, ובשלחנו הטהור השמיט אותו דין ולא העתיקו, אם נימא דבכגון זה נימא כיון דבשלחן ערוך לא הביאו נימא דחזר בו מאותו דין ולא סבר ליה, או נימא כיון דדין זה הוא מגדולי הפוסקים המפורסמים ולא מצאנו לפוסקים אחרים שנחלקו עליהם האיך נוכל לחזור שחזר בו כל עוד שלא מצינו לו גילוי שחזר בו בבדק הבית, ועוד דאם איתא שחזר בו היאך לא גילה דעתו בשלחן ערוך שחזר בו כדי שלא נטעה ונסבור שלא חזר בו כיון שהדין מגדולי הפוסקים ולא נמצא חולק בדבר. תשובה: נראה דבכגון זה שהשמיט מה שכתב בבית יוסף לא אמרינן דחזר בו". ובהמשך דבריו מביא את דברי היד מלאכי: "וראיתי להרב יד מלאכי ז"ל שאסף איש טהור לכל הפוסקים אשר דברו בענין זה וקבצם כעמיר גורנה כו'. וכל הקורא ושונה בדברי הרב יד מלאכי הנזכר בלתי שיעיין בספרי הפוסקים שהביא בשורשן של דברים יסבור שהרב הביא מחלוקת בספק דנדון דידן. אכן הלומד בשורשן של דברים יראה שלא עלתה על דעתן של הפוסקים הנזכרים לומר כלל זה בכל מקום". ומסיים תשובתו: "יש הוכחה גדולה לכל מקום שראינו למרן שפסק בבית יוסף דין ובשלחן ערוך לא הביאו דאמרינן דלא חזר בו ואין זה כלל בכל מקום [=לומר שחזר בו] כנ"ל". כלומר, גם הפוסקים שציין היד מלאכי שאמרו שהשמטת השלחן ערוך דבר שהוזכר בבית יוסף מלמדת שחזר בו – בכל מקום שכזה היתה סיבה מסוימת לכך כמבואר בדבריהם, אבל בסתמא – הכל מודים שהשמטת דבר שכתב בבית יוסף אין בה כדי להוכיח שחזר בו.
וראה גם שו"ת תשובה מאהבה (ח"ג סי' תב): "וצריך לעיין על הבית יוסף בשלחן ערוך וכל האחרונים שלא הביאו דברי הרשב"א האלו, ואין לומר משום דהרשב"א מספקא ליה וספק ערלה בחוץ לארץ להקל, זה אינו דהא מפורש בהרשב"א להדיא דמיירי בחוץ לארץ, לכן חלילה לי להקל נגד רבן של ישראל הרשב"א, וצריכין אומד אם יכול לחיות ג' שנים על ידי גושיהן ואומד זה צריך להיות על פי עובדי אדמה כמו שכתב הרא"ש בהלכות ערלה בהלכות קטנות". הרי שלמרות תמיהתו של התשובה מאהבה מדוע השמיט השולחן ערוך את דברי הרשב"א שהביא בבית יוסף, מכל מקום פשיטא ליה שלענין הלכה למעשה דברי הרשב"א שרירים וקיימים.
וראה גם ספר מדאני אסא (אריבי, ח"א-ב עמ' קפד) שניסה להוכיח כדברי החזון איש הנ"ל להקל, וזה לשונו: "דברי החזון איש אלה יש לסייעם מדברי מרן הבית יוסף שאף שכל יקר ראתה עינו סוף דברי הרשב"א דעלה ונסתפק בלשון התוספתא וכדהביאם בבית יוסף שם, אפילו הכי פסיק ותני בשולחן ערוך סתם להקל, ועל כרחך דסבירא ליה דלא נתכוון הרשב"א לסתור פסקו שפסק להקל בגלל קושיתו מלשון התוספתא, והיינו טעמא דלא שבקינן פשיטתא דלישנא דמתניתין דסתמא לקולא משום ספיקא דלישנא דתוספתא". ועל דבריו אלו העיר הרב מאיר מאזוז בשולי הגליון: "צריך עיון, שדברי מרן בשולחן ערוך כלשון הטור בדיוק סתומים הם, ומה שתפרש במשנה ובגמרא תפרש בדבריו, ואדרבא מסתמא שלא רצה להכריע בספיקו של הרשב"א".
סיכום: העובדה שבשלחן ערוך הושמטו דברי הרשב"א שהוזכרו בבית יוסף אינה מלמדת שבשלחן ערוך חזר בו ממה שהביא בבית יוסף.
ז. דעת הרב שלמה זלמן אויערבאך
בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' סט) דן ומפלפל באריכות גדולה בדברי הרשב"א ובפירוש המשנה אודות אילן שנעקר בגושו.
ואף כי בתחילת דבריו (אות א ד"ה בתחלה) כתב "נראה לעניות דעתי דאף אם נתפוס בכוונת דברי הרשב"א כאותן גדולי המחברים דמפרשי שנשאר בספק בלא שום הכרעה, מכל מקום אם יתברר שדעת שאר גדולי הפוסקים בזה הוא לקולא מסתבר דלא שבקינן פשיטתא דשאר גדולי הפוסקים מפני ספיקו של הרשב"א ואית לן למינקט להלכה כדעת המקילים גם בארץ ישראל", ולהלן שם (סוף אות א) אכן מבאר "דמדברי הרמב"ם והרימב"צ ומהרא"ש והטור מוכח דסבירא להו דכל שהוא יכול לחיות ימים אחדים ואינו מתחיל להתיבש מיד חשיב שפיר יכול לחיות";
מכל מקום, בהמשך דבריו (סוף אות ב) כותב: "ולפי זה גם אנו יש לנו לחשוש לדעת הרשב"א ולהצריך שיכול לחיות ג' שנה". וכיוצא בזה כותב עוד שם (תחילת אות ו): "נראה לעניות דעתי לבאר דמסתבר דסגי בשיעור של יכול לחיות עד לאחר קליטה שבמקום השני [אף שקשה מאד לומר 'מסתבר' כיון דהרשב"א מסופק בדבר]".
אף בסיום התשובה מתייחס ברמה המעשית לגודל הגושים הניטלים עם השתילים הנעקרים, וטורח להוכיח שאכן "באותן הגושים שנוהגים לעקור יכולים לחיות ג' שנה".
וכן נקט בסתמא בתשובה אחרת (שו"ת מנחת שלמה שם סי' עא אות ו): "נראה דאילן הנטוע בקרקע והאדמה אשר מסביב לשרשים הוכחשה, דאף שאין העץ יכול לחיות עוד ג' שנים בלא זיבול, מכל מקום אם הוסיפו זבל והוא ממשיך לחיות אינו מתחייב כלל מחדש בערלה, וכיון שכן הוא הדין נמי לענין שיעור העפר באילן שנעקר ממקומו שצריכים כדי שיוכל לחיות ג' שנה – דהיינו נמי אם יוסיפו להשקותו כראוי וגם לזבל אותו היטב, כי נראה לעניות דעתי דכל זיבול שאינו ממש כמו הוספת עפר רואין אותו כהשקאה, וכל שיכול לחיות באופן זה ג' שנים דינו כיכול לחיות ופטור מערלה".
סיכום: מכלל דברי הגרש"ז אויערבאך מוכח שלענין מעשה לא סמך על הסברות השונות שכתב להקל, אלא דעתו נטתה להחמיר ולהצריך שיוכלו השתילים לחיות בגושיהם ג' שנים כספיקו של הרשב"א[10].
ח. דיון בדברי שו"ת יביע אומר – האם אפשר להקל מכוח ספק ספיקא
בשו"ת יביע אומר (ח"י חיו"ד סי' לג) הביא את דברי החזון איש הנ"ל, וכתב שיש לצרף לדבריו סעד נוסף להקל, וזה לשונו: "ויש לצרף לזה סברת הפוסקים שאומרים שבזמן הזה גם בארץ ישראל ספק ערלה לקולא, הן מטעם שבטלה קדושת הארץ, והן מטעם שרוב ישראל אינם בארץ ישראל. ואמרתי לצרף בזה מה שכתב המשנה למלך (פ"י מהלכות מאכלות אסורות הלכה יא), שלפי מה שכתבו התוספות (יבמות פא. פב ב), דלמאן דאמר תרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן, היינו משום דבטלה קדושת הארץ, ושהוא הדין לכלאי הכרם בזמן הזה דהוי רק מדרבנן, לפי זה נראה שהוא הדין לערלה בזמן הזה בארץ ישראל דלא הוי דאורייתא, כיון שבטלה קדושת הארץ, ולפי מה שאמרו (בקידושין לט א) בדין ערלה בחוץ לארץ דהלכה למשה מסיני ודאה אסור ספקה מותר, בזמן הזה אף בארץ ישראל ספק ערלה מותר, משום שבטלה קדושת הארץ". ובהמשך דבריו הביא מדברי הצל"ח על מסכת ברכות דף לו ע"א שדייק אף מדברי הרי"ף והרמב"ם שספק ערלה בארץ ישראל בזמן הזה לקולא, והסיק: "נמצא שהרי"ף והרמב"ם סבירא להו שספק ערלה בזמן הזה בארץ ישראל ספקה מותר, והשתא רווחא שמעתתא, ולכן אף שהרשב"א בסוף דבריו כתב לצדד להחמיר בארץ ישראל, מכל מקום בהגלות נגלות דעת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל, יש מקום להקל בשתילי ערלה, שכל שאפשר להם לחיות קצת ימים פטור מערלה, כמו שכתב הרשב"א לגבי חוץ לארץ. ואף על פי שמרן בשו"ע (סי' רצד) פסק בדין ספק ערלה בארץ ישראל שאף בזמן הזה אסור, מכל מקום חזי לאצטרופי לספק, לפי מנהגנו שעושים ספק ספיקא אף נגד מרן. לכן בנדון דידן יש מקום להקל" (וראה גם שו"ת יביע אומר ח"ו יו"ד סי' כד).
כלומר, למרות שהשולחן ערוך בהלכות ערלה (יו"ד סי' רצד ס"ט) פסק "ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובחוצה לארץ מותר", ועל פי זה בארץ ישראל יש להחמיר בספקו של הרשב"א ולהצריך שיהיה בעפר הנעקר שיעור שיכול האילן לחיות ממנו ג' שנים, מכל מקום ניתן לסמוך להקל משום שהרי"ף והרמב"ם סוברים שספק ערלה בארץ ישראל מותר, והוי ספק ספיקא: שמא בזמן הזה גם בארץ ישראל אמרינן ספק ערלה לקולא, וגם אם תאמר שאזלינן לחומרא שמא די שיהיה באילן עפר שיכול לחיות ממנו קצת ימים, ובספק ספיקא אזלינן תמיד לקולא[11].
אמנם, ראשית יש לערער על ההנחה שלדעת הרי"ף והרמב"ם ספק ערלה בזמן הזה אף בארץ ישראל מותר, וכפי שכתב להעיר בזה בספר תורת ערלה (צברי, סי' יד עמ' רנט): "יש להעיר על לשון היביע אומר 'בהגלות נגלות דעת הרי"ף והרמב"ם', הלא לא נגלה לנו כן להדיא מכתביהם וכדומה, אלא הוא רק ציין שם את הצל"ח שלמד כן מתוך סתימות פסקיהם גבי צלף, ומנלן שכך היא דעתם הברורה, הלא לא מצינו לו חבר בדבר זה, וצריך עיון".
ועוד ועיקר, מצאנו ברמב"ם בתשובת פאר הדור (סי' ג) שנשאל האם מותר לקנות כלאי הכרם מגוי, וזאת אשר השיב לשואל: "כלאי הכרם בחוצה לארץ אסור מדבריהם, ובארץ ישראל האוכל ממנה כזית לוקה, וכאשר תראה שספק ערלה וספק כלאי הכרם בארץ ישראל אסור ובסורייא מותר וכולן ספיקן בחוצה לארץ מותר, ולמדנו דכלאים או ערלה יהיו מותר עד שנראה בעינינו, אבל ודאן ודאי אסור בלי ספק בין בארץ ישראל בין בסורייא ובין בחוצה לארץ". והנה כיון שתשובה זו נכתבה לשואל הלכה למעשה בזמן הזה, מוכח להדיא שהרמב"ם סובר שגם בזמן הזה ספק כלאים וספק ערלה בארץ ישראל אסור. נמצא שהדיוק שדייק הצל"ח בדעת הרמב"ם אינו מוכרח כלל, שהרי הרמב"ם כתב להדיא להיפך. וכיון שאותו דיוק גופא כתב הצל"ח גם בדעת הרי"ף, ממילא מובן שאף בדעת הרי"ף אין דיוקו מוכרח כלל.
וראה גם ערוך השלחן (יו"ד סי' רצד ס"י) שכתב: "דמהרמב"ם משמע דגם האידנא בארץ ישראל ספיקה אסור כו' ולכן גם בזמן הזה בארץ ישראל לוקין על הערלה כשאכל כזית וספיקה אסור".
אלא שגם לדברי המשנה למלך הנ"ל שכתב מפורש שבזמן הזה ספק ערלה בארץ ישראל מותר, יש לדון האם ניתן להקל על סמך דעה זו מכוח ספק ספיקא.
דהנה בכללי ספק ספיקא כתב הש"ך (דיני ספק ספיקא דין לג): "דלא הוי ספק ספיק אלא היכא דהאיסור והיתר שוים, אבל היכא דאיכא למתלי באיסור טפי מבהיתר לא" (וכן כתב הש"ך ביו"ד סי' נג ס"ק יד). כלומר, רק ספק ששני צדדיו שוים להיתר ולאיסור אפשר לצרפו ל'ספק ספיקא'.
אמנם, הסדרי טהרה (סי' קפג ס"ק ב ד"ה ובזה צדקו) הביא את דברי הש"ך וכתב עליהם: "זה אינו דוקא [רצונו לומר: אלא] היכא דאיכא למיתלי באיסור טפי מהנהו תרי ספקי להיתר, מה שאין כן בנדון דידן דהוא ספק שקול אם מעלמא או מגופה, ואיכא נמי מיעוטא דלא חזיא בהרגשה, אם כן סמוך הך מיעוטא להך פלגא דמעלמא, והוי רובא להיתרא" (וכפל דבריו בסי' קפז ס"ק טו ד"ה אמנם אני). כלומר, לדעת הסדרי טהרה דברי הש"ך נכונים רק כאשר שני הספיקות אינם שקולים ונוטים יותר לאיסור, דבכהאי גוונא אין ליצור מספיקות כאלה ספק ספיקא להקל, אך כאשר ספק אחד שקול ורק הספק השני נוטה יותר לאיסור מאשר להיתר, עדיין אפשר לעשות ספק ספיקא ולהקל.
מדברי אדמו"ר הזקן בשולחנו הטהור נראה שמסכים עם הסדרי טהרה, דבהלכות שחיטה (יו"ד סי' כד ס"ק מז) כתב: "ואף על גב דבעלמא קיימא לן דספק שאינו שקול מצטרף לספק ספיקא, שאני הכא שספק אחד השקול עומד בחזקת איסור ואין לו חזקת היתר כלל כנגדה". כלומר, בדרך כלל מצרפים גם ספק שאינו שקול (שנוטה יותר לאיסור) לספק ספיקא, ורק כאשר גם הספק השני השקול בא להוציא מחזקת איסור (ואף אין לו חזקת היתר כנגדו) אין שני ספיקות אלו מצטרפים לספק ספיקא, אבל לולא חזקת איסור של הספק השני מצטרף הספק הראשון לספק ספיקא למרות שאינו שקול. גם בהלכות טריפות (יו"ד סימן לא ס"ק טו) כתב בפשטות: "וספק ספיקא מהני בכהאי גוונא אף על פי שאינו ספק שקול ממש". משמע שסובר בענין זה כהסדרי טהרה.
אלא שהצמח צדק בשו"ת שלו (אה"ע סי' שז אות טו) הביא את דברי אדה"ז בהלכות טרפות הנ"ל, וכתב: "וסבור הייתי שזה שלא כו' ואזלא כהך דכתב הסדרי טהרה", כלומר לכאורה נראה שאדה"ז סבר כהסדרי טהרה שגם ספק שאינו שקול מצטרף לספק ספיקא להתיר. אולם הצמח צדק ממשיך ומבהיר את שיטת סבו אדה"ז: "אך באמת זה אינו כו', וזה שכתב אזמו"ר נ"ע שספק אחד אינו ספק שקול ממש, ורצונו לומר בענין דמדרבנן חושב רק כמו מיעוטא, אבל היכא דאפילו מדאורייתא חשוב רק כמו מיעוטא לא פליג כלל התרומת הדשן על התוספות דאינו מצטרף לספק ספיקא". כלומר, הצמח צדק מפרש בדעת אדה"ז שספק שאינו שקול מצטרף לספק ספיקא כדעת הסדרי טהרה רק כאשר מעיקר דין תורה הוא ספק שקול ורבנן הם שהחמירו בו והפכוהו לספק שאינו שקול, אבל ספק שגם מדינא דאורייתא אינו שקול אלא נוטה יותר לאיסור – אין מצרפים ספק זה לספק ספיקא וכדעת הש"ך (ראה ספר פסקי אדמו"ר הזקן בהלכות איסור והיתר, קפלן, ח"ב סי' קי אות ו, עמ' 423 ואילך).
והנה בנדון דידן, הבאנו לעיל מדברי החיד"א והתשובה מאהבה והפרח מטה אהרן, שבסיום תשובתו נוטה הרשב"א יותר לצד האיסור על פי התוספתא, ולכן מצריך שהאילן העקור יוכל לחיות מעפרו ג' שנים אפילו בחוץ לארץ למרות שספק ערלה בחוץ לארץ מותר, וכפי שביאר החיד"א "ובתר דנה כי אשכח התוספתא ומספקא ליה הדר ביה מהלכתיה, דאף בחוץ לארץ חייב", וכיון שנטייתו זו לאיסור אינה מכוח חומרא דרבנן אלא מעיקר דין ערלה שהוא איסור דאורייתא, אם כן בספק שאינו שקול בכהאי גוונא לשיטת הצמח צדק בדעת אדה"ז אין מצרפים אותו לספק ספיקא.
לפי זה, אין לצרף את ספיקו של הרשב"א לספק האם ערלה בארץ ישראל בזמן הזה ספיקה מותר או אסור, ואזלא לה הספק ספיקא של היביע אומר.
אמנם, כפי שכבר הובא לעיל (אות ב') יש שפירשו את הראיה שהביא הרשב"א מהתוספתא באופן אחר מכפי שפירשו החיד"א וסיעתו הנ"ל, ולדבריהם מסקנת הרשב"א היא שרק בארץ ישראל אסור אבל בחוץ לארץ מותר, ונמצא שמדובר בספק שקול. וכמו שכתב בשו"ת שיבת ציון (סי' מט אות ב ד"ה אמנם) וזה לשונו: "דהרשב"א ז"ל כתב שהתוספתא הביאה לו לידי ספק אם סגי ביכול להחיות קצת ימים או אם צריך להיות בגושיהן כדי לחיות ג' שנים, אם כן על כל פנים מידי ספיקא דדינא לא נפקא והדרינן לכללא דכל ספק ערלה בחוץ לארץ מותר, ומה שהביא הרשב"א דברי התוספתא הוא נפקא מינה לדינא דבארץ ישראל ספק ערלה אסור אם כן גם ספק זה אי צריך להיות בגושיהן כדי לחיות ג' שנים גם כן הוא ספק ואסור, וכן הוא רהיטא דתשובת הרשב"א ז"ל דמתחלה כתב דאפילו אם יכול לחיות ממנו קצת ימים פוטרו ומביא ראיה מפרק השואל כו', וכתב שנראה להלכה דבחוץ לארץ אם נעקרו בגושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו פטורים, ולכאורה צריך טעם למה כתב הרשב"א לדין זה דוקא בחוץ לארץ ומאי חילוק יש בזה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ ולדידן דקיימא לן דערלה בחוץ לארץ הוא הלכה למשה מסיני אם כן הוי דאורייתא בחוץ לארץ כמו בארץ ואין לנו לחלק ביניהם אלא בספק ערלה שכך היה הלכה שספק ערלה מותר בחוץ לארץ אבל בדבר שהוא בדין מכח סברא מנא לן להחמיר בארץ יותר מבחוץ לארץ. ולזה בא הרשב"א לתרץ דברי עצמו וכתב שאף שנראה לומר כן מסברא אף על פי כן אין לנקוט דין זה לודאי וסיים אלא בתוספתא שנינו דבר שמספק לי דתני כיצד יודע אם יכול לחיות חופר גומא ונוטע בה אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב, מזה נראה כיון שהוצרך בתוספתא לעשות נסיון לידע אם יכול לחיות בגושיהן שלא סגי ביכול לחיות קצת, אמנם גם מדברי התוספתא אין זה ראיה מוכרחת, דאפשר גם דיכול לחיות קצת ימים צריך נסיון והתוספתא צריך לנסיון זה בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ דספק ערלה מותר לא צריך לנסיון ובספק כל דהו מותר בחוץ לארץ".
לדברי השיבת ציון, שוב יש מקום לומר ספק ספיקא להתיר גם לדברי הצמח צדק בדעת אדה"ז: שמא בזמן הזה ספק ערלה גם בארץ ישראל מותר, ואם תאמר שאסור – שמא אין צריך שיוכל האילן לחיות מהעפר ג' שנים אלא מקצת ימים כפי שהסתפק הרשב"א.
אכן, מלבד מה שנתבאר לעיל (אות ב') שפירושו של השיבת ציון בדברי הרשב"א אינו עולה יפה בלשון הרשב"א, הנה לדידן אין נפקא מינה בכל זה, כי גם אם נקבל שהספק של הרשב"א שקול, מכל מקום בנידון דידן אין להקל מכוח ספק ספיקא, והוא על פי דברי הש"ך הידועים (יו"ד סו"ס קי) אשר כיון ש"דיני ספק ספיקא עמוקים ורחבים מני ים ויש בהם כללים וענינים הרבה ענינו של זה לא כענינו של זה וגם בדבר קל ודק יש להפריש בין זה לזה, על כן אין לנו עכשיו לבדות שום ספק ספיקא או ספק דרבנן להקל ללמוד דבר מדבר, אם לא אותן המפורשים כל אחד במקומן וכן אותן שנתבארו למעלה או הדומה להן ממש או שיש בלא זה צדדים להתיר וגם זה אחר רוב העיון שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול".
זאת ועוד, כמה וכמה פוסקים כתבו שאין לעשות ספק ספיקא נגד הלכה שנפסקה בשולחן ערוך, ראה שו"ת בעי חיי (יו"ד סי' קמ ד"ה ואם בנ"ד): "להתיר מטעם ספק ספיקא ספק, נגע ספק לא נגע, ואם תמצי לומר נגע שמא הלכה כמאן דאמר שיש לשער מליחה בס' בין לקולא בין לחומרא וכל שיש ס' בכל החתיכות לבטל החלב מותר וכמו שהוא דעת הרב בעל המפה כו', הא נמי לאו מילתא היא כו', דכיון דהרב ז"ל בבית יוסף ובספר הקצר פסק כמהר"ם ז"ל דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה במליחה להטריף החתיכות לבטל החלב, ואנן בתריה גרירנן, שב המנהג לדין תורה ואין לספק עוד שמא הלכה כמאן דאמר דמצטרפי החתיכות" (וכן כתב בספרו כנסת הגדולה יו"ד סי' קה הגהות בית יוסף סוף אות סב).
וכן כתב המהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב (או"ח סי' יא ד"ה הן אמת דראיתי דף מב ע"ד): "וכיון דמפורש בדברי מרן השולחן ערוך דפסק בפירוש דאפילו בלא נודע שכלו חדשיו ונגמרו סימניו צריכה חליצה, הכי נקטינן, ואין להתיר מטעם ספק פלוגתא דרבוותא בנגמרו סימניו כמו שכתב הזקן אהרן, דלדידן דקבלנו עלינו הוראות מרן בשולחן ערוך הרי חשוב כאילו אין כאן מחלוקת".
על פי זה, כיון שבשולחן ערוך נפסקה הלכה ברורה שבארץ ישראל ספק ערלה גם בזמן הזה לחומרא, אין להתייחס לדברי המשנה למלך הנ"ל שיש הסוברים אחרת. וכיון שהרשב"א נשאר בספק האם די שיוכל האילן לחיות מהעפר מקצת ימים או שצריך ג' שנים, ספק ערלה בארץ ישראל לחומרא ואין להתיר למנות שנות ערלה משעת הנטיעה במשתלה אלא אם כן השתילים יכולים לחיות עם העפר הנעקר עמהם ג' שנים.
סיכום: אין להקל שמספיק שהאילן העקור יוכל לחיות מעפרו זמן קצר מכוח ספק ספיקא, א' כי לדעת רוב האחרונים הספק של הרשב"א אינו שקול אלא נוטה לחומרא, ב' כי הספק השני הוא נגד הלכה מפורשת בשולחן ערוך, ג' כי הש"ך כתב שאין להמציא 'קולות' על פי ספק ספיקא שלא הוזכר במפורש בפוסקים.
ט. המציאות בשטח בענין העפר הנעקר עם השתילים
לעיל (אות ד') הבאנו משו"ת משפט כהן "שעל פי רוב יש בהגושים שיעור כזה אפילו כדי לחיות ג' שנים על ידי שמירה", אך הוסיף "ומכל מקום אין כל הקרקעות שוים בזה, וצריכים לחקור מהבקיאים כמו שכתבתי".
בענין זה כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' סט): "מה שכתבו גדולי הרבנים שליט"א ששאלו למומחים אם באותן הגושים שנוהגים לעקור יכולים לחיות ג' שנה והשיבו כולם שלכל היותר יחיו חודש או חדשיים ולא יותר, הוא רק אם יעמדו כך בלא שום טיפול, אבל אם ניקח אותם עם גושיהם ונכניסם לתוך עציץ נקוב ונטפל בהם היטב בהשקאה וזיבול וכדומה יוכלו ודאי לחיות הרבה זמן, והנני מעתיק מה שהשיב לי מומחה מפורסם במכתב תשובה למה ששאלתיו: בתשובה למכתבו הנני מתכבד להודיעו כי שתיל מורכב בן שלש שנים הנעקר מהמשתלה עם גוש אדמה בגודל של פח נפט והנשתל עם הגוש לתוך פח שכזה, מסוגל לחיות בו שלש שנים וגם יותר. בתנאים אלה השתיל מסוגל לפעמים לעשות גם פרי. כמו כן שתיל בן שנה או שנתיים בלתי מורכב, הנעקר עם גוש אדמה שארכו עשרים וחמש ס"מ ועביו כשמונה עשרה ס"מ, יתקיים גם הוא שלש שנים אם ישתל לתוך עציץ בגודל זה. בכבוד רב ש. ידידיה מורה למטעים מקוה ישראל. וזה ידוע שנוהגים לעקור בגוש שהוא עוד קצת יותר גדול מהמדה הנ"ל, וגם פשוט הוא דכל שיכול לחיות בלא נטיעה ממשית בארץ, אף על פי שצריכים להכניס את העפר לתוך עציץ ולטפל בו כיאות שפיר נקרא יכול לחיות, דהלא גם הנסיון של התוספתא להעמידו בתוך גומא גם כן יותר טוב מאילו היה נשאר פורח באויר או צף על פני המים, וגם הגומא הלא הוי כתריס בפני השמש והרוח, ואפילו הכי גם זה נקרא יכול לחיות, והוא פשוט".
גם אני שאלתי חקלאי העוסק בהעברת שתילים, ואמר לי: "בחודשים מסויימים בחורף השתילים במצב שינה ואז אפשר להעבירם מהמשתלה למטעים בעודם חשופים וללא אדמה כלל, אבל בקיץ מעבירים אותם עם שקיות אדמה". לשאלתי כמה זמן יכול השתיל להמשיך לחיות עם אדמה בכמות זו שבשקית, השיב: "אם תשקה אותם כמו שצריך יוכלו לחיות אפילו כמה שנים, רק לאחר 4-5 שנים השתיל יפסיק לתת פירות, וגם באותם שנים יתן פחות מעץ רגיל, כי הנוף תלוי בשורשים, וכאשר אין להם לאן להתפתח גם הנוף מצומצם וקטן".
אמנם, בקובץ מגדל דוד (ח"ח עמ' 89) העיר הרב ישראל יוסף הנדל: "אחוז גדול מהשתילים מתפרק ממנו הגוש, כי צריכים לחות מסויימת שישמר הגוש ולא יתפרק, ואם כן צריכים השגחה צמודה לכל השתלה, ולמעשה זה אינו קיים כלל וכלל, לפי הנוהל הקיים מגיע משגיח א' והוא אמור לפקח על כל הצוותים השותלים באותו זמן ונמצא בשטח שעה עד שעתיים ומפקח שישתלו לפי ההוראות כדי שלא יתפרק, אבל אחרי שהולך עושים הפועלים מה שיותר קל להם ולא לפי ההוראות, ואפילו כשהוא נמצא הרי אי אפשר לפקח באותו זמן רק על צוות אחד, וד"ל".
אכן בשו"ת ישא יוסף (יו"ד ח"א זרעים א עמ' קנט) כתב: "ובחסדי ה' יתברך הצליחו מומחי המכון ביחד עם שתלנים, להכין גושי עפר שמתהדקים סביבות האילן, אשר בעיני ראיתי כי ניסו לשוברם ולפוררם ובקושי עלתה בידם לשבור את הגוש בהקשת מכוש, כי הגוש הוא חזק מאד, ובפרט כאשר מערכת השורשים מסתעפת בתוכו, עד שכמה וכמה מומחים יראי ה' העידו שאם הוכנו הדברים לא מצאו כמעט שתיל שהתפורר, ואם אכן קרה כדבר הזה הרי השתיל לא היה נקלט מסיבות חקלאיות".
אך למעשה מתוך דברי הישא יוסף (שם עמ' קנח) מוכח שסומך על דעת החזון איש שדי בעפר שיוכל לחיות ממנו כדי שיעור קליטה שהוא י"ד יום, וכמו שכתב: "ולמעשה רוב גושי העפר המצויים כהיום בעציצי המשתלות די בהם בכדי שיוכלו השתילים לחיות בהם שיעור כדי קליטה". משמע שגם במערכת כשרות זו אין בדיקה והקפדה שהשתילים יוכלו לחיות בגושים אלו אלא זמן קצר כשיעור כדי קליטה ולא ג' שנים.
וראה גם ספר חוט שני (הלכות שמיטה פ"ג הי"א עמ' קעט): "ולמעשה נוהגים להחמיר בהעברת שתילים ממקום למקום למנות ג' שנים משעה שנטעם, מפני שאין בירור גמור בזה וצריך להחמיר, וגם שמא נתפרק או נתמעט הגוש עפר ואין בו כדי לחיות כו', וכן במה שנהוג בזמנינו ששותלים גרעיני עצי מאכל או שתילים בתוך שקית ניילון שיש בתוכה אדמה ובמשך תקופה צומח השתיל בשקית זו עד שהולך וגדל ואז נוטעים אותו באדמה, וכן מוכרים שתילים אלו במשתלות כשהם בתוך השקית וכל אחד שותל אותם בגינתו, נראה דאף בזה יש להחמיר כנ"ל לענין ערלה למנות מחדש ג' שנים כו', אף שכשמניחם בתוך הקרקע עושה גומא בקרקע ומניח את השקית כמו שהיא וקורעה קצת, משום דלא ידוע כמה זמן יכולה לחיות כך, וגם שכשקורע את השקית בקרקע יכול גוש העפר להתפרק".
כעין זה הובא בגליון 'המבשר תורני' (כ"ה בניסן תשע"ד עמ' כ) דברים שכתב הג"ר מנחם מנדל מנדלזון, רב אב"ד דמושב קוממיות, בהקדמה לספר 'זמרת הארץ' (מאת הרב דב לנדאו, בהוצאת 'הליכות הארץ', ח"ב): "חישוב שנות הערלה מיום הזריעה במשתלה מותנה בתנאים רבים בהלכה, שלהבטחת ביצועם למעשה נדרשים בירורים רבים ופיקוח צמוד, ובמיוחד כשמדובר בקהל מגדלים ומשווקים שחלקם חשוד על ערלה. לפיכך, בקוממיות וכן בקרב כל החקלאים היראים, חישבו תמיד שנות ערלה מיום נטיעתם במקומם הקבוע במטע, וכן נזהרו מלהשתמש בפירות שיש עליהם חשש מחששות אלו כו'. כדי 'להרוויח' את שנות המשתלה, צריך להבטיח כו' שהגוש לא יתפרק לפני נטיעתו, כפי שמצוי, ויגיע למצב ש'אין יכול לחיות בו'. מובא כי מרן החזון איש זצ"ל התנה שהעברת שתיל תהיה בגוש עפר בקוטר של אמה על אמה, וזה ודאי לא מצוי כו'. אמנם, גורמי כשרות מנסים לפתור את בעיית העברת השתילים, ויש לעודדם. אולם, ברור כי כדי להבטיח את כל התנאים – ללא מערך של השגחה מקיפה, רצופה ועקבית, במרחבי מאות המשתלות ובין אלפי המטעים הפזורים בכל אזורי הארץ, ובמועדי נטיעות בלתי אחידים – לא יוצאים הדברים מגדר של ספק ערלה".
וראה גם ספר פרי עץ הדר (ליברמן, עמ' נט): "בזמן העברת השתילים למטע יש להיזהר מתנועות חזקות הגורמות לזעזוע בעפר הגוש הקטן (ועלול לפגוע בכושר של 'יכול לחיות' כשיעור הדרוש)".
מכלל המקורות הנ"ל עולה שמצד אחד, עקרונית קיימת אפשרות לעקור שתילים עם גוש עפר באופן שיכולים לחיות ממנו ג' שנים. אך מאידך, הדבר דורש השתדלות מיוחדת ופיקוח צמוד על כל שתיל ושתיל, הן מצד שינויי סוגי העפר, הן מצד כמות העפר הנדרשת, והן מצד ההקפדה שהעפר יהיה כל הזמן גושי וחזק ולא יתפורר אף לרגע אחד עד לשתילתו במקום החדש;
וכיון שמתוך דברי מנהלי הכשרויות המפקחות על העברת שתילים ניכר שסומכים בעיקר על האחרונים שכתבו שדי שהשתילים יוכלו לחיות שבועיים מהעפר הנעקר עמם, ולא חוששים לספיקו של הרשב"א שמא צריך שיוכלו לחיות ג' שנים, משמע שלמעשה אינם משתדלים ומפקחים שיהיה העפר בכמות ובמצב שהשתילים יוכלו לחיות ממנו ג' שנים בכל מהלך העברתם למקום השני. משום כך, השימוש בגידולים אלו ללא המתנת ג' שנות ערלה מחדש כרוך בספק איסור ערלה, שעל פי הנפסק בשולחן ערוך בארץ ישראל יש להחמיר ולאסור.
סיכום: המציאות בשטח היא שמאוד קשה לפקח שהעברת השתילים תהיה באופן שיכולים לחיות ג' שנים מהעפר שנעקר עמם, ועל כן יש להחמיר בספק דאורייתא ולמנות ג' שנות ערלה מחדש מרגע השתילה השניה.
י. סיכום והעולה מכל הנ"ל:
__________________________
הערות:
[1] בפתחי תשובה (יו"ד סי' רצד ס"ק יג) הביא מספר לבושי שרד (אייבשיץ, חלק חידושי דינים, יו"ד סי' קה) שבזמננו לכתחילה אסור לעקור אילן ממקומו על מנת לנוטעו במקום אחר על סמך ההיתר שיש בעפרו כדי לחיות ג' שנים: "ועיין בספר לבושי שרד סימן ק"ה שכתב שנשאל מאיש אחד שנטע לו פרדס אם מותר להביא ממקום אחר אילן זקן עם גוש העפר שסביבותיו באופן שיכול לחיות מהגוש ולנוטעו בפרדס שלו כדי לפוטרו מערלה, והורה לאיסור, דבמשנה ושלחן ערוך לא אמרו אלא דיעבד כו', וגם בלאו הכי לדידן יש לאסור לכתחלה כי אין אתנו יודע עד מה, ובפרט לפי מה שכתב בפרח מטה אהרן דבעינן שיכול לחיות ג' שנים ודאי דאי אפשר עתה לעמוד על הבירור". וראה מה שהאריך עוד בעל הלבושי שרד בספרו שו"ת נאות דשא (ח"א סי' לב) בענין זה.
אמנם, הערוך השולחן (יו"ד סי' רצד סל"ה) דחה את חששו של הלבושי שרד, וכתב: "יש מי שרוצה לאסור לכתחילה להביא אילן זקן עם העפר שסביבה שיכולה לחיות ממנה וליטע אותה במקום אחר [פתחי תשובה ס"ק יג בשם לבושי שרד], ואין בזה שום טעם לעשות גזירות חדשות, והדקדוק מגמרא (בבא מציעא קא. עייין לבושי שרד שם ס"ק ריז) אין שום דקדוק".
[2] וכעין זה כתב בשו"ת משפט כהן (להראי"ה קוק, הלכות ערלה סי' ח): "שבאמת אין בזה סברא ברורה, דמה ענין שני ערלה לכאן, וכי בשביל שאם היה האילן נעקר וחוזר ונשתל היה צריך ג' שני ערלה, בשביל כך צריך העפר המחובר עמו גם כן שיהיה יכול לחיות ממנו ג' שני ערלה, והרי אנו יכולים לומר שאחרי שיכלו ג' שני ערלה פסקה ממנו החיות הראשונה, ומעתה צריכים ג' שני ערלה מחדש. אלא הסברא נותנת שהשיעור של יכול לחיות הוא תלוי, אם חיותו מספקת על ידי הגוש, עד אחר שינטע וישתרש בנטיעתו החדשה, שעל ידי זה אנחנו חושבים את הנטיעה החדשה רק להמשכת הנטיעה הראשונה, מאחר שלא נפסקה הראשונה עד שבאה השניה".
[3] ואין להקשות מלשון השואל שם בתשובת הרשב"א "או נאמר שאין זה ספק לפי שבא מחמת מיעוט ידיעת". דמצאנו שגם ספק הלכתי יכול להיחשב "ספק חסרון ידיעה" שאין להקל בו אף בדרבנן. ראה מנחת יעקב כלל א סעיף ו: "ולא אמרינן דהוא ספיקא דרבנן, משום דהוי ספק חסרון ידיעה וראשונים עצמן שנסתפקו בו בודאי לא היו מקילין כיון שהיה להם ספק חסרון ידיעה גם אנו אין להקל. ונראה ראייה לדבר זה ממה שאיתא בש"ס דברכות פ"ג שאכלו (דף נ"א) גבי הא דתנן עשרה דברים נאמרו בכוס וכו' מקבלו בימין ונותנו לשמאל אמר ר' יהודה ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין אמר רב אשי הואיל וראשונים אבעיא להו ולא אפשטא אנן נעביד להחמיר ע"כ. ואף דהתם היא רק הידור מצוה דרבנן עבדינן לחומרא מטעם זה כו'. וגדולה מזו כתב הבית יוסף באורח חיים סי' תל"ז בשם הגהות מיימון דתיקו דאיסורא דרבנן אזלינן לחומרא. וכן כתב באיסור והיתר כלל מ"א דין א' בשם הסמ"ג ורוב רבותינו והטעם כתב ג"כ בשיירי כנסת הגדולה שם בשם תשובות מהרשד"ם חלק א"ח סי' קס"ה ובתשובות הרדב"ז סי' כ"ה מטעם דהוי ספק חסרון ידיעה".
[4] בקובץ אמונת עתיך 84 עמ' 27 מובא מאמרו של הרב שלמה גורן, בו הביא את דברי המשפט כהן הנ"ל בסימן ח' ש"אין למחות כלל בידי הנוהגים היתר משנת השתילה הראשונה אם הבקיאים אומרים שיכול לחיות השתיל בשיעור הזמן שבין העקירה של העציץ ממקומו עד אחר שתילתו במקום החדש והשתרשותו שמה אחרי הקליטה של שתי שבתות", ועל פי זה הציג את המשפט כהן בחדא מחתא עם החזון איש שכתב "נראה להקל לדינא" ש"לא בעינן ג' שנה" אלא ב"ימי קליטה סגי".
אך יש להעיר שכמבואר בפנים התשובה בסימן ח' במשפט כהן נכתבה בשנת תר"צ, ואילו בתשובות המאוחרות יותר משנת תרצ"ג כתב "שלכתחלה צריכין שמומחה יודיע שמדת הגוש ואיכותו היתה כזאת שיוכל השתיל לחיות על ידו שלש שנים, כספיקו דהרשב"א והפוסקים האחרונים שמחמירים בזה", ואשר "חלילה להקל למעשה נגד דברי הרשב"א שנתן שיעור של ג' שנים לענין יכול לחיות של השתילים, זולת אם יש עוד סניפים". וידוע הכלל שלמעשה יש לסמוך על משנתו האחרונה של הרב מול משנתו הראשונה. על כן יש להתפלא שהרב הנ"ל הציג רק את דברי המשפט כהן במשנתו הראשונה בסימן ח' ולא התייחס כלל לדבריו בסימן ט' ובסימן י' שמהם עולה משמעות שונה כאמור לעיל.
[5] ובספר דרך אמונה (הלכות מעשר שני פ"י הערה קמ) הביא בשם החזון איש "שאם העביר עם קרקע אמה על אמה בעומק אמה בודאי מהני". כלומר שבכמות כזו בוודאי יכול לחיות כדי שיעור קליטה שהוא י"ד יום.
[6] והרבה מאחרוני זמננו סמכו על דברי החזון איש למעשה, ראה שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' צב, שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קנו, שו"ת ציץ אליעזר ח"א סי' יט, שו"ת ברוך אומר יו"ד סי' קצ עמ' תקיח, שו"ת חבל נחלתו ח"ט סי' מ עמ' 302, ועוד.
[7] וראה גם שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קנו אות א, שהתקשה בענין קצבת הזמן שקבע החזון איש י"ד ימי קליטה: "מה שכתב החזון איש דהשיעור הוא י"ד יום, מוקשה גם כן מסתימת המשנה והפוסקים, דכמו דיכול לחיות סתם משמע לנו אפילו פחות מג' שנים, כמו כן סתימת הלשון אינו סובל שיעור י"ד יום דוקא". כלומר, כשם שמדברי הרשב"א עולה שסתמות לשון המשנה "יכול לחיות" אינו מתאים כל כך לשיעור ג' שנים, כך גם אינו מתאים כל כך לשיעור י"ד ימי קליטה. ועל כן גם כשהרשב"א הסתפק שמא אין צריך ג' שנים לא נקט סכום מסוים של ימים אלא רק כתב שדי ב"מקצת ימים" ו"כל שיכול לחיות קצת" דזה מתאים עם סתמות לשון המשנה.
[8] ואין לדחות שהבית יוסף לא ראה את פירוש הרא"ש על המשניות, שהרי כמה פעמים בספרו בית יוסף מציין אליו, ראה לדוגמא: בית יוסף אורח חיים סי' קס ד"ה מים מלוחים, שם סי' תרצא ד"ה ומ"ש רבינו, יורה דעה סי' רא ד"ה מעין שיורד, ועוד.
[9] וראה לקוטי שיחות חל"א שמות א הערה 16 שהביא דברי היד מלאכי.
[10] בקובץ מפרי הארץ (בהוצאת בית מדרש גבוה להלכה בהתישבות החלקאית ירושלים, ח"ג עמ' מה-מז) מובאת שאלת הרב קלמן כהנא אל הרב שלמה זלמן אויערבאך, ותשובת הרב אויערבאך אליו, בענין "העברת עציץ נקוב במכוניות משא". ואגב שאלתו, מזכיר הרב כהנא את תשובת הרב אויערבאך הנ"ל בשו"ת מנחת שלמה שנדפסה גם בכרם ציון השלם (רוזינטאל, ח"ה, מדור גידולי ציון בירור הלכה עמ' ט ואילך), ובתוך דבריו כותב הרב כהנא "וראיתי בתשובותיו בכרם ציון שנתקבלה גם על דעת כבוד גאונו ההכרעה שאין צורך בגוש עפר שיוכל בו השתיל להתקים ג' שנים". ובתשובת הרב אויערבאך אליו שם, מתייחס רק לנידון העברת העציצים במשאיות, ואינו מעיר מאומה על דברי הרב כהנא שכביכול הרב אויערבאך קיבל ההכרעה שאין צריך גוש עפר שיוכל השתיל להתקיים בו ג' שנים. משתיקתו זו ניתן לכאורה להבין שהרב אויערבאך מסכים עם דברי הרב כהנא בענין זה. אבל אין הכרח להבין כן, כי יתכן שהרב אויערבאך לא היה מונח באותו זמן בסוגיא זו, וכפי שכתב בסיום תשובתו "והיות דעתיקא קשה מחדתא קשה לי להאריך בזה יותר", ומשום כך לא רצה להתייחס לנושא שלא אודותיו נשאל ולא הוזכר בדברי הרב כהנא אלא בדרך אגב. ויש לעיין עוד.
[11] ואף שספק ספיקא זה אינו מתהפך (דאי אפשר לאומרו בסדר הפוך מהאמור בפנים: 'שמא די בעפר שראוי לחיות ממנו מקצת ימים וגם אם תאמר שצריך שיהיה ראוי לחיות ממנו ג' שנים שמא גם בארץ ישראל ספק ערלה לקולא', כי אם נקטינן שצריך ג' שנים שוב אין ספק ולא מועיל שנאמר 'ספק ערלה בארץ ישראל לקולא'), והש"ך בדיני ספק ספיקא (סעיף יג ואילך) כתב בשם האגור שספק ספיקא שאי אפשר להופכו אינו ספק ספיקא. הנה הפרי חדש (שם סי"ג) חלק עליו וסבירא ליה שגם ספק ספיקא שאינו מתהפך חשיב ספק ספיקא. ומדברי אדה"ז נראה שמסכים עם הפרי חדש, דכתב בהלכות טריפות (סי' לא ס"ק טו) בענין תולעת שנמצאה בראש הבהמה חוץ לקדרת המוח: "ואפילו פי התולע כלפי חוץ דנראין הדברים שהיה כבר על המוח וביקש לצאת, לא מוכחא מילתא, דאימר נתהפך התולע כדרך בעלי חיים כו', יש להתיר מטעם ספק ספיקא, שמא נתהפך ולא הגיע לעולם על המוח, ואם תמצי לומר הגיע על המוח שמא לא ניקב הקרום". והנה ספק ספיקא זה אינו מתהפך (דאי אפשר לומר 'שמא לא ניקב הקרום וגם אם תאמר שניקב שמא נתהפך התולע ולא הגיע למוח'), ומכל מקום לא דחה אותו אדה"ז מטעם זה. וראה גם שו"ת יביע אומר (ח"ו אה"ע סי' ו): "כבר פשטה ההוראה כדברי הפרי חדש שאין צריך ספק ספיקא מתהפך", ועוד שם (ח"י אה"ע סי' כא): "רוב גדולי האחרונים הסכימו שאין צריך ספק ספיקא המתהפך".