סעודת ברית כשקרוב נפטר

[1] רמ"א יו"ד סי' שעד ס"ו: "נהגו שכל קרובי המת, הפסולין לו לעדות, מראין קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה, דהיינו עד אחר שבת הראשון, שאינן רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת". ש"ך שם ס"ק ז: "וכתב הב"ח דכל שכן דאסור לילך לסעודת מצוה כגון ברית מילה עד מוצאי שבת". אבל הש"ך מסיים: "ומכל מקום נראה דהולכים בדברים אלו אחר המנהג". וכתב בשו"ת בצל החכמה ח"ג סי' קז: "כל ימי גודלתי בין חכמים, גדולים חקרי לב, מעולם לא ראיתי ולא שמעתי שקרובים פסולי עדות ינהגו אפי' קצת אבילות כו', עיי' בס' ערוך השלחן (חיו"ד סי' שע"ד סעי' ט"ז) שאחר שהעתיק דברי הרמ"א כלשונו כ', ויש שאין נזהרים בזה ויש שכתבו מנהגים אחרים בזה, והיכי דנהוג נהוג והיכי דלא נהוג לא נהוג כי מדינא אין כאן שום עיקר ובסתמא ינהגו כרבינו הרמ"א שאחריו אנו הולכים עכ"ל הרי דמנהג זה רפוי ויש שאין נזהרים בו ואינו נהוג, וכאמור אני לא ראיתי ולא שמעתי נוהגין כן ועכ"פ אינני זוכר שהיו נוהגין כן". וראה גם ספר פני ברוך, גולדברג, עמ' קו הערה כו, בשם הגרצ"פ פראנק, "שאין נוהגים כן".