סירוב פקודה

הסכנה שבהפסקת האש

א) הרבי התבטא בגלוי אודות כך בעקבות מה שקרה בטווח השנים תש"ל-תשל"ד.

בשנת תש"ל מדינת ישראל ומצרים סיכמו ביניהן על הפסקת-אש, ובשטח סיני נבנו ביצורים ("קו בר לב"). המצרים ניצלו את הפסקת האש כדי לקרב את תותחיהם ולבנות מערך תקיפה. הרבי התריע בחריפות על כך שישראל הסכימה להפסיק את האש, לדבריו זו סכנה ממשית לעם ישראל. ואכן, כפי שצפה הרבי מראש, הפסקת האש הזו גרמה לנזקים חמורים מבחינה אסטרטגית ובטחונית, והיא היתה הכנה ישירה למלחמת יום הכיפורים בשנת תשל"ד.

הפסקת האש "נכפתה" על מדינת ישראל ביוזמת 'מזכיר המדינה' של ארה"ב. ישראל הסכימה בתקווה שזה יביא ליציבות במצב הביטחוני ולפתיחת משא ומתן עם מצרים. התנאי המרכזי בהפסקת האש היה 'הקפאת מצב' - שני הצדדים התחייבו לא לשנות את מערך הכוחות, ולא להזיז סוללות טילים וכלי נשק. אלא שמצרים הפרה את ההסכם באופן בוטה, ובסיוע ברית המועצות שינעה מערכות טילים מתקדמות קרוב מאוד לתעלת סואץ. זה אומנם נעשה בחשאי, אך הדבר היה ידוע היטב למודיעין הישראלי, וממשלת ישראל כדרכה נמנעה מתגובה חריפה.

התקדמותם של הטילים המצריים יצרה איזור חיץ שבו מטוסי חיל האוויר הישראלי לא יכלו לפעול בחופשיות, שכן עד אז חיל האוויר היה כמעט בלתי מוגבל בשמי מצרים, ואילו כעת כל מבצע תקיפה באזור תעלת-סואץ היה כרוך בסיכון ממשי להפלת מטוסים.

בשלוש השנים תש"ל-תשל"ג המשיכה מצרים לבסס מערך לחימה אווירי אדיר תחת מטריית הטילים החדשה שהקימה. דבר זה אפשר לה לתכנן את חציית התעלה ולהביא לפרוץ המלחמה.

ואכן במלחמה שפרצה ביום הכיפורים תשל"ד חיל האוויר התקשה מאוד לסייע לכוחות הקרקע בגלל מערך הטילים שהיה תוצאה ישירה של הפסקת האש האומללה ההיא. בנוסף, ההבלגה של מדינת ישראל על הפרת הפסקת האש יצרה אצל האויב תחושה שישראל נרתעת מתגובה וזה עודד את מצריים לחשוב על שאפשר 'לכופף' את ישראל.

עלילת סירוב פקודה

ב) הרבי שדיבר בתוקף נגד הפסקת האש, נתפס אצל אלו שחפצו בהפסקת אש כמי שקורא לחיילים לסרב פקודה. טיעון זה היה מופרך מיסודו שכן גם אם חייל בודד היה מפר את ההסכם ויורה על מצרים, מיד היו עוצרים אותו ולוקחים לו את הנשק, לכן שום 'סרבנות קטנה' לא הייתה יכולה למנוע את הטעות האסטרטגית החשיבתית של הפסקת האש. אך זה לא הפריע לאלו שרצו להכפיש את שם הרבי.

הרבי התייחס ל"טענה" זו נגדו בשיחתו בשבת פרשת ניצבים-וילך כ"ה אלול תש"ל (תו"מ חס"א עמ' 237) ואמר: "כתבו בעיתונים שכתבתי מכתב לחיילים כביכול שלא ישמעו לקול המפקדים".

והרבי המשיך: "בעצם לא הייתי צריך להשיב על דברי שטות כאלו". הסיבה שזה 'דברי שטות' הובהרה לעיל, כי למרות שהרבי היה סבור שהפסקת האש היא סכנת נפשות (וכפי שהוכח לבסוף), סירוב פקודה היה דבר לא יעיל ורק הורס את המשמעת הצבאית.

ומ"מ הרבי הצהיר שהוא לא אמר דבר כזה, והסביר מדוע הוא מרגיש צורך למחות על השקר: "אלא כיון שדוקא שקר גדול ביותר יכול להתקבל, שהרי אף אחד לא יחשוב שיכולים לשקר עד כדי כך, מוכרחני למחות על זה ולהודיע שאין הדבר נכון - עפ"י שולחן ערוך אסור להרוס את המשמעת של הצבא, כך שזהו דבר שאין לו יסוד".

עיקרון המשמעת בצבא

ג) מצאנו עוד התייחסויות של הרבי אודות החשיבות הכללית של הציות בצבא ושלילת סירוב פקודה, לא בקשר למאורע מסוים -

באגרות קודש (חלק כז עמ' ד איגרת ט'תתקצח): "לא לקיים הפקודה, או לדחות מילוי הפקודה עד שיבין אותה גם בשכלו הוא, אין זה רק ענין פרטי או ענין הנוגע לו ולקצינו, אלא נוגע לכל הפלוגה, ואם שעת חירום היא אפשר להיות שנוגע לכל הצבא, וכל המדינה... הרי לכל לראש החשוב הוא שתהיה משמעת החלטית, בלי כל דיחוי במילוי הפקודות תיכף ומיד, בלי דיחוי, ועל אחת כמה וכמה בלי סירוב" (וכן הוא גם בליקוטי שיחות חלק לט עמ' 304).

ובהיכל מנחם (חלק ג עמ' רטו): "שבצבא אין מקום לומר שכיון שהוא איש פרטי ובעל בחירה, מי יאמר לו מה יעשה, ואם רוצה לסרב, או לשנות איזה פרט מפרטי הפקודה, או אפילו לעשות היפך הפקודה, ולא עוד אלא שהוא מסכים לקבל עליו כל התוצאות מהנהגתו האמורה, הרי זה ענינו הפרטי. שהרי מובן שמצד העדר הידיעות בכל ההיקף, אפשר שמה שנראה לו כענין של מה בכך, באמת נוגע לכל חבריו בצבא, ועד כדי פיקוח נפש, ועד לסכן כל המערכה וכו'".

ובאגרות קודש (חכ"ה עמ' פח): "כל ענין הצבא מיוסד על משמעת וקבלת עול לקיים כל צו ופקודה מבלי להרהר אחריהם כיון שזהו לא רק לטובתו אלא גם לטובת כל חברי פלוגתו וכל אנשי הצבא".

סירוב פקודה - פיקוח נפש

ד) מכלל דברי הרבי ניתן להסיק ששלילת "סירוב פקודה" איננה רק כאשר היא חסרת תועלת, כפי שהיה בשנת תש"ל וכפי שנתבאר, אלא גם כאשר יש מקום להבין שהסירוב יביא תוצאה חיובית, כגון כאשר מצווים על החיילים לעשות פעולה אקטיבית הנחשבת בעיניהם להרת אסון, כמו מסירת שטחי ארץ ישראל לידי האויבים, וניתן לתאר שאם כולם יסרבו פקודה הפעולה תימנע, למרות זאת אין לחיילים לסרב לפקודה.

כפי הנראה, זו הסיבה שגם בפינוי ימית בשנת תשמ"ב קולו של הרבי לא נשמע אפילו ברמז שצריך לסרב פקודה, וזאת אף שמדובר היה בדבר שעלול להביא לסכנה ממשית, מכל מקום גם סילוק והחרבת המשמעת הצבאית יש בה סיכון ועל כן היא אסורה על פי תורה.

ואף על פי שבגמרא סנהדרין (מט, א) משמע ברור שלא שומעים למלך כאשר הפקודה שלו נוגדת את דיני התורה ("יכול אפילו לדברי תורה, תלמוד לומר רק חזק ואמץ"), ואם כן לכאורה איך יתכן למלא פקודה שעלולה לגרום סכנת נפשות ליהודים. מכל מקום, הטענה כאן היא שערעור המשמעת הצבאית כשלעצמו יגרום בוודאות לסכנת נפשות (להעיר מלשון הנצי"ב בהעמק שאלה ואתחנן שאילתא קמב: "וכל הנוגע לסדרי המלחמה בכלל פיקוח נפש הוא"), ועל כן אין היתר לסרב פקודה.

[התייחסויות נוספות של הרבי לענין משמעת בצבא ראה במקורות אלו: אגרות קודש חלק לג עמ' שלה מענה יב'תקנז, אגרות קודש חלק לא עמ' עג מענה יא'תשי, אגרות קודש חלק יא עמ' רכג מענה ג'תריא,  אגרות קודש חלק כח עמ' פה מענה י'תרמה,  אגרות קודש חלק יד עמ' רלא מענה ד'תתקצא,  ליקוטי שיחות חלק יט עמ' 502,  ליקוטי שיחות חלק יד עמ' 294, תורת מנחם תשמ"ה – חלק ד עמ' 2099,  ספר השיחות תשמ"ח חלק ב עמ' 600 והערה 13,  ספר השיחות תשמ"ז חלק א עמ' 295].