נטילת ידיים לכרפס

א. פסיקת הרבי

בשנות הנשיאות הראשונות היו מתארחים על שולחן ליל הסדר של הרבי כמה מזקני אנ"ש ואף תמימים צעירים. "באחת השנים בליל הסדר, כשנטלו ידים לפני 'כרפס', בירך אחד הנוכחים 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים'. זקני אנ"ש, גם אלה שהוסמכו להוראה, החלו להתלבט בשאלה, וכ"ק אדמו"ר שליט"א פסק שעליו לאכול מצה (אחרי הברכות) וכו'. לאחר שעשה הלה כפי שנצטווה, פנה לרבי ואמר: רבי, החייתני ממש --- פשוט הייתי רעב..." (המלך במסיבו ח"ב עמ' שיח). עדות מורחבת יותר על פסיקתו של הרבי בשעת מעשה – מסר הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה (מד"א כפר חב"ד), שהיה נוכח בעצמו באותה שנה (תשי"ט) בליל הסדר אצל הרבי: "הרבי שמע את ברכתו, ופסק כי יברך 'המוציא' ו'על אכילת מצה', ומייד לאחר שיאכל את שני הכזיתים של המצה, יאכל אף את המרור והכורך. רק לאחר מכן, יאכל את הכרפס ויאמר את ההגדה" (הרב מרדכי שמואל אשכנזי, עמ' 88).

מאוחר יותר, בשיחת אחרון של פסח של אותה שנה, העלה הרבי שאלה זו, ושטח את האפשרויות השונות בהלכה כיצד לנהוג, וז"ל (תורת מנחם חכ"ה עמ' 230-233):

"מצד הסברא אפשר לומר בכמה אופנים –

א) להמשיך בעריכת הסדר ע"ד הרגיל ללא שינוי כלל, ובנוגע לחשש ברכה לבטלה – יש לסמוך על דעת הרמב"ם שיש לברך גם על נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה;

ב) כיון שרבינו הזקן, הן בשו"ע ובפרט בסידור, מחמיר ביותר בענין חשש ברכה לבטלה – ולדוגמא: בנוגע לתפילין פוסק רבינו הזקן [סי' כה סי"ג, סידור] שיש לברך רק על תפילין של יד, ולפטור בה גם תפילין של ראש. ויתירה מזה מצינו לגבי ציצית בין השמשות שאף שיש כאן ספק ספיקא, שהרי יש דעה שגם בלילה יש חיוב ציצית בכסות יום, ומה גם שבין השמשות הוא ספק יום, מ"מ מחמיר רבינו הזקן שלא לברך. ויתירה מזה מצינו בנוגע לאמירת קדיש, שדומה לברכה, שלדעת רבינו הזקן אין לומר קדיש לאחר ספירת העומר כי אם לאחר אמירת עלינו וכן אין לומר קדיש בין אמירת 'שיר של יום' ו'לדוד ה' אורי', אלא קדיש אחד לאחרי שניהם, כדי שלא להרבות בקדישים ללא צורך – הרי, כדי לבטל החשש דברכה לבטלה העיצה היא שנטילה זו תחשב כנטילת ידיים לסעודה, ובמילא, כדי שלא להפסיק בין נטילת ידים לסעודה – צריך לברך מיד 'המוציא' (קודם אכילת הכרפס ואמירת ההגדה), וכן 'על אכילת מצה', ולאכול הכזיתים שבהם יוצאים ידי חובת אכילת מצה".

מדברי הרבי בשיחה עולה שיש ב' אפשרויות כיצד לנהוג: אפשרות א', להמשיך את ליל הסדר כרגיל, וברכת 'על נטילת ידיים' שנאמרה בטעות - תחול על הכרפס, בהסתמך על דעת הרמב"ם שיש לברך 'על נטילת ידיים' גם בשביל דבר שטיבולו במשקה (הכרפס). החיסרון בהנהגה זו הוא העובדה שיש החולקים על הרמב"ם וסוברים שאין לברך 'על נטילת ידיים' על דבר שטיבולו במשקה, כך שאם לא יאכל מיד לחם בהמשך לברכתו – תהיה ברכה זו לבטלה, ואדה"ז מחמיר מאוד שלא להיכנס לספק ברכה לבטלה;

והאפשרות הב', שמיד אחרי ברכת 'על נטילת ידיים' יעשה 'יחץ' ויברך 'המוציא' ו'על אכילת מצה' כדי שברכת הנטילה תחול על אכילת הלחם ולא תהיה לבטלה[1]. החיסרון בהנהגה זו הוא השינוי מהסדר הקבוע של ליל הסדר.

בסיום השיחה הסיק הרבי למעשה כך: "נמצינו למדים בנוגע לנדו"ד, במי שטעה וברך על נטילה ראשונה – שלאחרי שמברך המוציא ועל אכילת מצה, ואוכל המצה (כנ"ל), יאכל כרפס ויאמר ההגדה, ואחר כך יאכל מרור וכורך". כלומר, יש להעדיף לנהוג כהאפשרות הב' ולשנות את הסדר הקבוע, ובלבד שלא יבוא ח"ו לידי חשש ברכה לבטלה.

ב. משנתו האחרונה של הרבי

אולם הרב אשכנזי מוסיף ומספר (שם עמ' 89): "בהתוועדות שהתקיימה באחת השבתות שלאחר-מכן, הזכיר הרבי את הענין המדובר, ופסק 'אחרי עיון שוב בכל הנושא', כי אין לשנות כלל את הסדר, אלא יש להמשיכו כרגיל, ולסמוך בכך על הדעה שאומרת כי מברכים 'על נטילת ידיים' גם בדבר שטיבולו במשקה ... הרב אשכנזי היה משוכנע ששמע כך מהרבי, ולכן פסק באופן זה להלכה למעשה –

והנה, בעת כתיבת ספר זה [תשע"ח], התגלו עדויות של הרה"ח ר' משה נפרסטק ע"ה, וייבדל לחיים טובים, הרה"ח ר' יהודה לייב גרונר, הדומות לזו של הרב אשכנזי. הרב נפרסטק זכר, כי שמע מהרבי בהתוועדותו, שתחילה חשב להחמיר כשיטתו של אדמו"ר הזקן בספק ברכות, אולם אחר-כך החליט, כי היות שרואים אצל אדמו"ר הזקן את החשיבות הרבה בסימני הסדר ובסדר של ליל הסדר, הרי שעניין זה גובר, והיה אם כן על אותו חסיד להמשיך את הסדר כרגיל. הרב גרונר זוכר אף הוא, כי בשבת שאחרי ההתוועדות באחרון של פסח, פסק הרבי בראשית התוועדותו, שאם טועים ומברכים 'על נטילת ידיים' ב'ורחץ', יש להמשיך את הסדר כרגיל. כמו הרב נפרסטק, גם הרב גרונר מעיד, כי הרבי הזכיר דברים של אדמו"ר הזקן כנימוק לפסיקתו החדשה"[2].

מהעדויות הנ"ל קשה לדעת בבירור מה היו הנימוקים ההלכתיים שבגינם הכריע הרבי לבסוף כהאפשרות הא' שהציע בשיחת אחרון של פסח – להמשיך את הסדר כרגיל ולסמוך על דעת הרמב"ם שברכת 'על נטילת ידיים' שבירך על הכרפס איננה לבטלה. בשורות דלהלן ננסה לבאר את היסודות לפסיקה זו.

ג. הטעם שאין מברכים על הנטילה

בגמרא פסחים (קטו, א) איתא: "אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא, כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים". בטעם החיוב ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, פירש רש"י (המובא בתוד"ה כל, וראה מהרש"א על תוספות) שכשם שתיקנו חז"ל נטילת ידיים לפת כך תיקנו נטילת ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, וכשם שתיקנו לברך על הנטילה שקודם אכילת פת כך תיקנו לברך על נטילה שקודם אכילת דבר שטיבולו במשקה.

אמנם, התוספות (ד"ה כל) חולקים על הבנת רש"י, וז"ל: "נראה דנטילה דהכא לא משום קדושה ונקיות כמו בנהמא, אלא משום כו', ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי [חכמים] כו', וכל שכן אנן שאין אנו נזהרין מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכין לאותה נטילה, והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה". כלומר, לדעת התוספות הנטילה קודם אכילת דבר שטיבולו במשקה היא כדי שלא יטמא את המים ושוב ייאסר לשתותם כדי שלא יטמאו את גופו, ואין דינה כנטילה שתקנו חכמים קודם אכילת פת, וממילא אין לברך על נטילה זו, ובפרט בזמן הזה שאיננו נזהרים מלאכול אוכלין טמאים וממילא אין לנטילה זו שום משמעות – בוודאי שאין לברך עליה.

הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ו ה"א-ב) פסק למעשה כשיטת רש"י ש"כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים תחילה, כל הנוטל ידיו כו' מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים". וכך פסק גם בהלכות ליל הסדר (הלכות חמץ ומצה פ"ח ס"א-ב): "מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו כו', מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק ומטבל אותו". וכן כתב הרשב"א (סדר פסח הנד' בסוף חידושי הרשב"א לפסחים) ש"נוטל ב' ידיו ומברך על נטילת ידים". וכך פסק הטור (סי' קנח) למעשה, שכל דבר שטיבולו במשקה "צריך נטילת ידים כו' ויברך על נטילת ידים"[3].

אלא שבבית יוסף (שם) הכריע שלא כדברי הטור, וז"ל: "וכתב רבינו ירוחם יש מפרשים דהא דמצרכינן נטילה לטיבולו במשקה יש לו כל דין נטילת ידים ומברך עליהם כו', ויש מפרשים שאינו אלא משום נקיות ואין מברכין עליהן שלא תקנו נטילה אלא בפת וכן נראה עיקר", ומסיק הבית יוסף: "וכיון שיש חולקים בדבר – יש לחוש מלברך". וכך פסק בשלחן ערוך (שם ס"ד): "אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעת משקין כו' אפילו אין ידו נוגע במקום המשקה צריך נטילה בלא ברכה"[4] [ע"ע אור שמח הל' שאר אבות הטומאות פ"ח ה"ח].

וכך פסק גם אדה"ז (סי' קנח סוס"ג): "ומכל מקום לא יברך על נטילת ידים, שספק ברכות להקל". ובהלכות פסח בדיני ליל הסדר כתב: "קודם שמטבל הירק [כרפס] בחומץ או במי מלח וכיוצא בהם צריך ליטול ידיו בלא ברכה, כמו שנתבאר בסי' קנח שכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה בלא ברכה" (וכ"פ גם בסי' תעג סי"ט).

ד. הכוונה בנטילה

והנה בהלכות נטילת ידים (סי' קנח סי"ג) כתב אדה"ז: "נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה, ואחר כך נמלך לאכול לחם, יחזור ויטול ידיו בלא ברכה אם לא הסיח דעתו, לפי שלהאומרים שדבר שטיבולו במשקה אין צריך נטילת ידים כלל בזמן הזה הרי זה כאלו נוטל לנקיות בעלמא ולא לשם מצות נטילה, ונטילת ידים צריכה כוונה לשם נטילה המכשרת לאכילה".

כלומר, נטילת ידיים צריכה להיות עם כוונה להכשיר אכילת לחם, וכיון שלדעת התוספות בזמן הזה אין כלל משמעות לנטילה עבור אכילת דבר שטיבולו במשקה, נמצא לדעתם שבשעה שנטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה לא כיוון לשֵׁם נטילה המכשרת לאכילה, על כן אין נטילתו יכולה להועיל עבור אכילת פת "הואיל ולא נתכוין בהם לאכילת פת" (סי' קעט ס"ה), אפילו אם שמר ידיו בנקיות.

על פי זה פסק אדה"ז בהלכות ליל הסדר (סי' תעה ס"ב) שגם מי ששמר ידיו בנקיות במשך כל אמירת ההגדה, בין נטילת הידיים שקודם הכרפס ('ורחץ') עד נטילת הידיים שקודם אכילת המצה ('רחצה'), הנה כיון שבשעת נטילת ידיו קודם הכרפס לא כיוון עבור הלחם, יצטרך ליטול שוב ידיו (בלא ברכה) לפני אכילת המצה ובנטילה זו יכוון לשם אכילת לחם, וז"ל: "ואף אם בשעת אמירת ההגדה וההלל לא הסיח דעתו משמירת ידיו, אף על פי כן צריך לחזור וליטול ידיו לסעודה בלא ברכה, לפי שכשנטל ידיו לצורך טיבול הירקות לא היה בדעתו שתעלה לו נטילה זו לסעודה, וכל הנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה אין נטילה זו עולה לו לאכול לחם אם לא היה דעתו לכך בשעת נטילה כמו שנתבאר בסי' קנח".

ה. נטל לכרפס ובירך בטעות

והנה יש לדון כיצד לפרש את מעשיו של מי שטעה ואחר שנטל ידיו לאכילת הכרפס ('ורחץ') בירך 'על נטילת ידים' – האם נאמר שבשעה שנטל ידיו היתה כוונתו לשם אכילת הכרפס, ורק מחמת רגילותו במשך כל השנה טעה ובלי משים בירך 'על נטילת ידים'[5], ואם כן אין הוא יכול להמשיך ולברך 'המוציא' על סמך מה שנטל ידיו כעת "לפי שכשנטל ידיו לצורך טיבול הירקות לא היה בדעתו שתעלה נטילה זו לסעודה" (שוע"ר סי' תעה שם); או אולי יש לומר שברכתו 'על נטילת ידים' לאחר הנטילה, מוכיחה שכבר קודם לכן בשעה שנטל ידיו שכח שהוא עומד כעת לפני כרפס וטעה וכיוון בנטילתו לשם אכילת מצה, ואזי יכול וצריך לברך כעת 'המוציא'.

לענ"ד יותר מסתבר לומר שאדם שקם משולחן ליל הסדר כשההגדה פתוחה לפניו ושם כתוב מפורש "ורחץ – ונוטל ידיו ואינו מברך", ולאחר שקרא קודם לכן את סימני הסדר שהם "קדש – ורחץ – כרפס וכו'", אין ספק שבשעת נטילת ידיו ב'ורחץ' לא היתה כוונתו לשם אכילת מצה (אלא לשם אכילת כרפס), ומה שלאחר הנטילה בירך 'על נטילת ידים' אינו אלא מחמת שגרת הנהגתו בכל השנה שרגיל לברך ברכה זו בסיום כל נטילת ידיים שאחר הקידוש. והרי זה דומה לדברי רבי מתניה בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ד) "אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה", ופירש הפני משה כי היה "טרוד בהרהור התורה". ועל דרך זה כאן, מחמת פיזור דעתו לאחר הנטילה בירך פיו 'על נטילת ידים' מגרמיה, ולא משום שהתכוון בנטילתו לשם אכילת מצה.

דוגמא נוספת למציאות כעין זו, מצאנו בדין מי שטעה בתפילת השבת. וז"ל שוע"ר (סי' רסח ס"ד): "אם כו' התחיל כו' תיבה אחת מהברכות אמצעיות של חול כו' צריך לגמור את כולה כו'. חוץ מברכת אתה חונן, שאם לא אמר אלא תיבת 'אתה' בלבדה, אע"פ שהיה מתכוין לומר 'אתה חונן' – שהיה סבור שהוא חול – ונזכר קודם שאמר 'חונן', לא יגמור אותה ברכה אלא יאמר מיד 'קדשת את יום השביעי כו'' אם הוא בערבית, וכן אם הוא במנחה יאמר מיד 'אחד ושמך אחד כו'', לפי שלא התחיל עדיין תפלת חול בפיו, שתיבת 'אתה' היא גם כן בתפלת שבת, ואף שהיתה מחשבתו על תפלת החול אין בכך כלום, כיון שאין הברכה נפסדת בשביל כוונה אחרת כו'. אבל אם הוא בתפלת שחרית שאין תיבת 'אתה' באותה תפלה, אם כן זה שאמר 'אתה' שהיה סבור שהוא חול – הרי התחיל בתפילת החול וצריך לגמור אותה ברכה ואחר כך יתחיל 'ישמח משה'. אבל אם היה יודע שהוא שבת, אלא שנכשל בלשונו מחמת הרגלו כל ימות החול ואמר תיבת 'אתה' ונזכר קודם שאמר 'חונן', לא יגמור אותה ברכה אלא חוזר לתפילת שבת, לפי שהרי זה כהחליף תפלה של שבת זו בזו, כיון שיודע שהוא שבת, ולא אמר אלא תיבת 'אתה' שישנה גם כן בתפלות השבת כגון 'אתה קדשת' או 'אתה אחד' ואם היה רוצה היה יכול לומר 'קדשת' או 'אחד' אחר תיבת 'אתה' שאמר, אם כן לא התחיל עדיין של חול".

כלומר, אדם שיודע שכעת שבת ומתכוון להתפלל שחרית של שבת, אלא ששגרת לשונו בימות החול גרמה לו לפתוח את הברכה שאחרי 'הא-ל הקדוש' בתיבת 'אתה' (של ברכת 'אתה חונן', במקום בתיבת 'ישמח'), אם נזכר קודם שאמר 'חונן', אין מייחסים לתיבת 'אתה' שיצאה מפיו משמעות של תפילת חול (אלא של תפילת שבת כאילו רצה לומר ברכת 'אתה קדשת' של ערבית או 'אתה אחד' של מנחה).

ומה שאם היה ממשיך ע"פ שגרת לשונו ואומר גם תיבת 'חונן' היה חייב להמשיך את הברכה (שוע"ר שם ס"ב), אין זה מפני ששגרת לשונו מוכיחה שכשאמר 'אתה' התכוון לברכת החול, אלא מפני "שמִן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת ויום טוב כל ברכות האמצעיות כמו בחול כו' אלא משפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחוהו חכמים כו', אם כן זה שהתחיל ברכות אמצעיות של חול יש לו לגמור אותה ברכה שהתחיל כיון שהיא ראויה לאמרה עתה מן הדין" (שוע"ר שם). כלומר, כיון שהתחיל באמירת ברכה של חול (אפילו בלא כוונת חול) שמעיקר הדין היתה ראויה להיאמר – אין מורים לו להפסיק באמירתה.

כלומר, העובדה שכשאמר גם תיבת 'חונן' מחייבים אותו להמשיך עד סוף הברכה, אינה משום שתיבת זו מגלה דעתו "שהיה סבור שהוא חול", אלא מטעם אחר.

נמצאנו למדים, שאין להוכיח את כוונת האדם על פי מילים שאמר מחמת הרגל לשונו בלבד.

והוא הדין בנידון דידן, קביעת משמעות הנטילה היא על פי הכוונה שהתכוון בעת בעת שניגש ליטול ידיו, ולא על פי הברכה שנעשית אחריה בטעות מחמת ההרגל והשגרה, ולכן אין להוכיח מכך שבסיום הנטילה בירך 'על נטילת ידיים' – שכוונתו בזמן הנטילה הייתה לשם אכילת מצה, כיון שאף הוא מודה שברכתו נבעה משגרת לשונו, וההלכה היא שדברים שנאמרו מחמת הרגל לשונו של האדם – אין ללמוד מהם בלבד את כוונתו[6].

ו. גדר ספק ברכות להקל

בשיחת ש"פ אחרי תש"ל (תורת מנחם ח"ס עמ' 205, שיעורים בספר התניא ח"ג מתורגם עמ' 1276) הסביר הרבי שניתן לבאר את הכלל ההלכתי 'ספק ברכות להקל' בשני אופנים: (א) מפני שברכות בכלל הן מדרבנן וספק דרבנן לקולא; (ב) משום חשש ברכה לבטלה.

והנפקא מינה בין ב' האופנים היא האם רשאי האדם להחמיר על עצמו ולברך – לפי האופן הא' רשאי להחמיר ולברך, ולפי האופן הב' אסור להחמיר ולברך משום ספק איסור ברכה לבטלה.

להלכה פוסק אדה"ז (סי' קסז סי"ב) ש"אינו רשאי להחמיר על עצמו כו' לברך, שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה".

ובזה מבאר הרבי את דברי אדה"ז באגרת התשובה (פרק יא): "וכמו שאנו מברכין בכל תפלת שמונה עשרה תיכף שמבקשים סלח לנו כו' ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה אלא אין כאן שום ספק כלל מאחר שביקשנו סלח לנו מחל לנו". כלומר, העובדה שאנו מברכים ג' פעמים בכל יום בא"ה חנון המרבה לסלוח היא מפני שאנו בטוחים שהקב"ה אכן מוחל, כי אם היה לנו ספק בכך הרי מצד 'ספק ברכות להקל' היה לנו להימנע מלברך משום חשש ברכה לבטלה. ע"כ תוכן השיחה.

על פי זה מובנים ביותר דברי הרבי בשיחת אחרון של פסח הנ"ל: "שרבינו הזקן, הן בשו"ע ובפרט בסידור, מחמיר ביותר בענין חשש ברכה לבטלה". כלומר, בכל ספק ברכות חייבים לפסוק לקולא ולהימנע מלברך, כיון שאם 'נחמיר' לברך נמצאנו  נכנסים בחשש ברכה לבטלה, עיי"ש.

כאמור לעיל, לענין נטילה על דבר שטיבולו במשקה פסק אדה"ז (סי' קנח סוס"ג) שלא לברך עליה מפני שיש דעות (התוספות ודעימיה) שאין צורך כלל בנטילה זו ועל כן ספק ברכות להקל.

ובהמשך לכך (שם סי"ג) פסק אדה"ז גם שאין לאכול לחם על סמך נטילה שנעשתה לשם דבר טיבולו במשקה – מפני שלדעות הנ"ל אין לנטילה זו שום משמעות ונטילת ידיים ללחם צריכה כוונה, כמובא לעיל.

ומאידך, אם לאחר שנטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה החליט לאכול לחם ולשם כך נטל שוב את ידיו – פסק אדה"ז (שם) שלא יברך על נטילתו השנייה (אם לא הסיח דעתו בין הנטילות), מפני שיש דעות (שו"ע סי' קנט סי"ג) שבדיעבד נטילת ידיים אינה צריכה כוונה. כלומר, למרות שלדעות הנ"ל לא הייתה כל משמעות לנטילתו הראשונה, חיישינן לדעות הסוברות שנטילה מועילה גם ללא כוונה, ולכן לא יברך עתה (וע"ע מגן אברהם שם ס"ק כה).

על פי כל זה נמצא שלשיטת אדה"ז הטועה ומברך 'על נטילת ידיים' בנטילה של 'ורחץ' קודם אכילת הכרפס, מכל מקום עבר על חשש ברכה לבטלה; דכיון שהנטילה שנטל היתה לשם אכילת כרפס, הנה לאותן דעות (התוספות ודעימיה) שדבר שטיבולו במשקה אינו צריך נטילה, אסור היה לו לברך על נטילה זו. ולא יועיל לו לדלג ל'מוציא מצה' כדי שברכת 'על נטילת ידים' לא תהיה לבטלה, דכיון שבשעת הנטילה היתה כוונתו לשם דבר שטיבולו במשקה אין נטילה זו מועילה לאכילת מצה, ואם כן אדרבה, לאותן דעות אסור לו לעשות כן.

ז. חשיבות הסדר בליל-הסדר

מעדותו הנ"ל של הרב נפרסטק עולה, שהיסוד שהוביל להכרעתו האחרונה של הרבי הוא, דכיון "שרואים אצל אדמו"ר הזקן את החשיבות הרבה הסימני הסדר ובסדר של ליל הסדר – הרי שעניין זה גובר, והיה אם כן על אותו חסיד להמשיך את הסדר כרגיל".

ולהעיר גם ממה שסיפר אדמו"ר הריי"צ שאדמו"ר הזקן "שיבח בפני בנו הרבי האמצעי מה ש'קיבל' מהשל"ה בכלל ומפירושו על ט"ו סימני הסדר בפרט" (ספה"מ תש"י עמ' 185, בתרגום חפשי).

גם בתורת הרבי מצאנו כמה וכמה דיוקים בנוסח 'סימני הסדר' של אדמו"ר הזקן בהגדה של פסח (ראה 'הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים' במקומו). ועד שדייק אף באות וא"ו החיבור שבין 'קדש' ל'ורחץ' שהוא על פי הסדר בפרי עץ חיים (ספר השיחות תש"נ ח"ג עמ' 49 ובשוה"ג. וראה ג"כ תורת מנחם רשימת היומן עמ' קעט). כמו כן דן אודות החרוזים שבסדר הסימנים (ליקוטי שיחות חכ"ז עמ' 323), ובביאור פשר מקום אמירת 'הא לחמא עניא' (תורת מנחם חמ"ו עמ' 296). זאת מלבד הידוע שאת נוסח ה'סידור' בכלל (והגדה של פסח שבתוכו) כתב אדה"ז ע"פ שישים נוסחות שהיו לפניו (לקו"ש ח"י עמ' 314), ונוסחו מדויק ביותר.

ח. למעשה

על פי כל המבואר עד עתה שמי שטעה ובירך 'על נטילת ידיים' ב'ורחץ' שקודם הכרפס אינו רשאי לאכול מצה על סמך נטילה זו מפני שלא התכוון לכך בנטילתו, מובנת ביותר הוראתו האחרונה של הרבי שעליו להמשיך את עריכת הסדר כרגיל – כרפס, יחץ וכו'. ולעניין ברכה לבטלה – בדיעבד יוכל לסמוך על דעת הרמב"ם ודעימיה שגם נטילה לדבר שטיבולו במשקה צריכה ברכה[7]. וכ"פ גם בחזון עובדיה (פסח, סדר ההגדה עמ' סד בשוה"ג) מנפשיה.

מקורות וציונים:

[1] בנוגע לאופן המדויק של המשך הסדר, הביא הרבי סברות לנהוג כפי שהורה בפועל בשעת מעשה (יחץ, מוציא מצה, מרור, כורך, כרפס והגדה), אלא שלאחר השקלא וטריא בשיחה זו (באחרון של פסח) הסיק שיעשה לפי הסדר דלהלן: יחץ, מוציא מצה, כרפס, הגדה, מרור וכורך (עיין שם עמ' 232).

[2] בספר הנ"ל מסבירים את הרקע לכך שלא נותרה אפילו 'הנחה' מההתוועדות המדוברת: "יובהר, כי הציונים: 'ראשי פרקים', 'חסר קצת' וכדומה, מצויים ב'הנחות' מהתוועדויות רבות, ולפעמים חסרים אף מאמרים שלמים ואפילו התוועדויות שלמות, כך שהיעדרו של מסר כה חשוב מה'הנחה' אינו בלתי מתקבל על הדעת, כותבי ה'הנחות' הפסידו חלק מתוך ההתוועדות של אחרון של פסח תשי"ט, ולכן ציינו את חלקיותן של רשימותיהם".

[3] מקורות נוספים שכתבו כן: תשובות גאונים קדמונים (סי' פט); רב סעדיה גאון בסידור שלו (מתורגם, דפ' י-ם תש"א עמ' קלו); ספר החינוך (מצוה ז, מצות סיפור יציאת מצרים); רוקח (סי' רפג, ע"ע בית מאיר, פוזנר, או"ח סי' קנח ס"ד); ספר המנהיג (סדר שלפסח, מהדו' מוה"ק ח"ב עמ' תעד); שו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' א'שסה, ואף שבסי' א'קנ פסק שלא יברך, ראה מטה יוסף, נזיר ח"ב סי' חי אות יט עמ' סד, שביאר שכנראה חזר בו להורות שיברך); ביאור הגר"א (סי' קנח ס"ק יא); הגדה של פסח משך חכמה (עמ' סז). וראה גם מה שליקט בזה בהליכות עולם (יוסף, ח"א עמ' של בשוה"ג).

[4] כ"פ גם המרדכי (פסחים לד, א), ספר העיטור (ח"ב דף קלד ג), ספר האשכול (ח"א סי' טז עמ' לה), ובפיוט אלוהי הרוחות לרי"ט עלם (יוצר לשבת הגדול פ"ה ס"ב) "ומשי ידיה ואינו מברך על נטילת ידים", לקט יושר (עמ' 88) בשם תרומת הדשן, ארחות חיים (לוניל, הלכות פסח, סדר ליל פסח סי' יג ד"ה ואח"כ נוטל את ידיו), כלבו (סי' נ), ים של שלמה (חולין פ"ח סי' יח). וע"ע ב"ח (סי' קנח ד"ה ולאו דוקא כשאוכל).

[ובדעת מהר"ם מרוטנברוג ראה מ"ש בהליכות עולם (שם). הרא"ש בחולין (פ"ח סי' י) פסק לברך (ראה דברי חמודות שם אות מא), אמנם בפסחים (פ"י סי' כח) העיר בהג"ה "ואין צריך לברך על אותה נטילה והמברך ה"ז מברך ברכה לבטלה", ובשו"ת זכרון יהודה לבנו רבי יהודה (סי' כ) פסק שאין לברך עליה משום סב"ל, ואפשר שחזר בו הרא"ש].

[5] ראה שוע"ר סי' תעג ס"ד להשתדל להימנע מטעות זו.

[6] ועיין עוד קובץ הערות וביאורים תתנח עמ' 48.

[7] בפרט שגם החולקים על הרמב"ם ופוסקים שלא לברך על נטילה לדבר שטיבולו במשקה, מודים שבליל פסח יש מקום לברך על הנטילה שקודם הכרפס. וכמו שכתב הלבוש (סי' תעג ס"ו בהג"ה): "ומיהו בשאר ימות השנה יש ליטול ידיו ואין לברך עליהם דהא בש"ע פסק כאן דאין לברך על נטילה זו וכן פסק בסי' קנח ס"ד וסב"ל, ואע"פ שנתפשט המנהג בליל זה גם לברך עליהם בנטילה זו איכא למימר היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג אין לנהוג שהרי בשאר ימות השנה אין נזהרין אפילו בנטילה זו ק"ו שאין לברך עליהם דספק ברכות להקל".

ולהעיר מדברי התשב"ץ (סדר של פסח סי' צט) וארחות חיים (שם) בשם מהר"ם מרוטנבורג, שלא לברך גם בליל הסדר ומה שנהגו לברך על הנטילה לדבר טיבולו במשקה היינו רק בארץ ישראל כשהיו אוכלים בטהרה. וכן כתב בשו"ת בנין שלמה ח"א סי' יא שאף לדעת התוספות שאין מברכין מ"מ בזמן שהיו אוכלים בטהרה היו מברכים [וע"ע חזו"א או"ח סי' כה ס"ק יד, וראה חידושי הגרי"ז עמ"ס סוטה (ד, ב ד"ה כתב הרמב"ם), אלא שביאורו אינו עולה בקנה אחד עמ"ש הפרמ"ג או"ח סי' קנח משבצות זהב ס"ק ד]. על פי זה יש להמתיק את המנהג הנ"ל שהזכיר הלבוש שיש שנהגו לברך דוקא בליל הסדר, דכיון שבלילה זה מתנהגים בכמה עניינים בדרך חירות, ה"ז כעין זמן המקדש, ועל כן שייך לברך אף שבכל השנה אין מברכין.