לארח קבצן בבית החותן

[1] שוע"ר סי' יד ס"ט-יג: "מותר להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו ואינו כשואל שלא מדעת דנקרא גזלן כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא שאינו מתעטף בה אלא לפי שעה ומחזירה לו אחר כך וניחא ליה לאינש שיעשה מצוה בממונו במקום שאין שם חסרון כיס כו', לא התירו להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו אלא באקראי בעלמא אבל בקביעות אסור שמא יקפיד בעל הטלית כו'. וכן מותר להתלבש באקראי בעלמא בתפילין של חבירו שלא מדעתו".

[2] ראה שו"ע אה"ע סי' כח סי"ז: "הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה כו' הרי זה גזל ואינה מקודשת. ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק". וכתב הט"ז שם ס"ק לג: "בדבר שאינו מקפיד, בפרישה כתב וזה לשונו, רצונו לומר שאין הבעל מקפיד עליו, הוי ספק קידושין דשמא הוא שוה פרוטה במדי, אבל אין נראה לפרש דאף על פי שיש בו שוה פרוטה הוי ספק הואיל שלקחו שלא מדעת בעל הבית, דהא קאמר שאין מקפידין משמע שמחל לו והוי שלו לגמרי, עכ"ל. ודבריו אלו שלא בדקדוק, דאם תפסינן בזה שהבעל הבית מחל על זה בודאי, מה בכך שהוא שוה פרוטה במדי מכל מקום אין כאן גזל כיון שמחל (והוה ליה כדידיה ולא היה לו לכתוב דין זה כלל כי פשוט הוא), אלא פשוט שהמחילה היא בספק בזה, אלא שסתם בני אדם אין רגילים להקפיד בזה ואין כאן חילוק בין שוה פרוטה או לא".

מבואר מדברי הט"ז שכל שלא 'ודאי' לנו שהבעלים מחל, אף ש'סתם' בני אדם אין רגילים להקפיד על זה, מכל מקום כיון שיש מקום 'להסתפק' שמא הבעלים הזה מקפיד, נמצא שיש כאן ספק 'גזל'. וראה בית שמואל שם ס"ק שהסכים עם הט"ז.

[3] שוע"ר הלכות מציאה ופקדון ס"ד: "ואפילו ברור לו שכשיודע לבעליו שהוא נטלה אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו אסור לו ליהנות בה בלא דעת הבעלים. לפיכך הנכנס לפרדס או לגינת חבירו אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים אף על פי שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו אשר כנפשו ובודאי ישמח ויגיל כשיודע לו שנהנה זה מפירותיו מכל מקום כיון שעכשיו אינו יודע מזה הרי הוא נהנה באיסור וכן כל כיוצא בזה וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה".

[4] שוע"ר הלכות מציאה ופקדון ס"ה: "ומכל מקום מותר לבן ביתו של אדם ליתן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו של בעל הבית שלא מדעתו, לפי שכך נהגו בעלי בתים ומתחלה נתרצה בעל הבית בכך כשהכניס פת זו לתוך ביתו ואין זה נקרא שלא מדעת הבעלים כלל כיון שכך נהגו והבעלים יודעים מזה המנהג. ומטעם זה מותר לקבל צדקה מן הנשים דבר מועט שלא מדעת בעליהן כמו שיתבאר בהלכות גזלה הואיל ודרכן בכך ויודעים בעליהן שדרכן בכך (וכן בפרדס אם הוא רגיל בו לאכול מפירותיו מדעת הבעלים מותר) וכן כל כיוצא בזה".