יהדות על פי האמא

א. בגמרא קידושין (סח, ב) איתא: "נכרית כו' ולדה כמותה מנלן, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי דאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי, בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה". כלומר, גזירת הכתוב היא שיהדות נקבעת על פי האם ולא על פי האב.

הרמב"ן בחידושיו לקידושין (סח, ב) כותב שבן לאב יהודי ואמא גוייה "נגרר אחר תועבת אמו ומתדבק בדרכיה שהיא מגדילתו מקטנותו עליהם".

אך אין לראות בדבריו אלו נימוק להלכה הנ"ל, שכן מלשונו משמע שקשר הבן לאמו הנכרייה נובע מחמת ש"מגדילתו מקטנותו", והיה מקום לטעון שכאשר אינה מגדלתו אין הוא מתייחס אחריה.

ב. בדברי הרבי מצאנו טעם שכלי להלכה זו. ראה תורת מנחם התוועדויות תשמ"ה (ח"א עמ' 133): "יהודי צריך אמנם לקיים את מצוות ה' בלי להתחשב במידת הבנתו בטעמי המצוות כו', אבל ביחד עם זאת רצה הקב"ה ברוב חסדו לגלות לנו חלק מחכמתו הטמונה בטעמי המצוות כו', ובעניננו, הרי גם על פי השכל האנושי אין שום מקום לומר שהילד ילך אחר אביו במקום אחר אמו, לענין קביעת עמו: כל שלבי התפתחותו של העובר נעשים אצל האם. חלקו של האב בילד היא ה'טיפה סרוחה', וכדי שמזה יהיה ילד שלם, ברמ"ח איברים ובשס"ה גידים, צריך העובר לשהות בבטן האם תשעה חודשים (על כל הצער הכרוך בכך לגבי האם), ורק על ידי השהיה בבטן האם במשך תשעת החדשים נוצר ולד שלם. ממילא מובן שמידת השפעתה של האם על מהותו של הולד היא גדולה באין ערוך מזו של האב. במשך כל תשעת החדשים של העיבור העובר 'אוכל ממה שאמו אוכלת', ומזה נוצר 'דם ובשר מבשרו' ונבנים כל איברי גופו. הטבע של הילד מושפע ביותר על ידי טבעה של האם. על כן מובן גם בשכל הכי פשוט, שהקשר הזה שבין האם לפרי בטנה חל גם על השייכות אל עמה, ולכן גם קבעה התורה, שהילד הולך אחר אמו".

יסוד דברי הרבי מצאנו בכמה ממפרשי התורה (בענין אחר). הרד"ק בפירושו לתהלים כותב על הפסוק "לבן אמתך" (פו, טז), שדוד המלך הזכיר דוקא את אמו "לפי שהיא עיקר היצירה בבן, וכן אמר 'אני עבדך בן אמתך', כי גידול העובר בימי יצירתו בבטן האם ושם מתגדל ומתצייר הזמן הקצוב, וגם אחרי צאתו ניזן בשדי האם, לפיכך טבע האם נקשר בבן יותר מטבע האב, לפיכך אמר במלכי ישראל ושם אמו, להודיע שמעשה הבן כמעשה האם ברוב". כלומר, הוולד קשור לאמו יותר מאשר לאביו משום שעיקר יצירתו וגידולו נעשה אצלה.

ובספר מלכים (א, לה, יד) פירש הרד"ק: "כמו שמתאבל הבן על אמו שמתה, ואמר אם ולא אב, כי יותר כואב אדם על אמו שנוצר ממנה בבטנה, והנקתו, וגמלתו, וטפחתו עד שיגדל, ואף אחר שגדל האם היא מצויה בבית ומכינה לבן צרכו במאכל ובמשתה".

גם רבינו בחיי בפירושו על התורה (ויקרא כד, יא) כתב כעין זה: "העובר נוצר מדם הוסת, ומתגדל בבטן אמו זמן קצוב, גם אחרי הולדו וצאתו לאויר העולם יונק שדי אמו, ולכם יתחייב שהיה טבעו נקשר בטבע האם יותר מטבע האב, ומעשיו דומין למעשי האם יותר ממה שדומין למעשה האב, ומזה הזכיר הכתוב במלכי ישראל שמות אמותם, הוא שאמר: ושם אמו עזובה בת שלחי, ושם אמו מעכה בת אבישלום, לבאר כי טבע האדם מתדמה לטבע האם ונמשך אחריו, והוא הדין אצל הטובה, כי כשהאדם צדיק ובעל ענוה ואיש מדות הנה זה מופת על אמו שהיתה צנועה ובעלת מחשבה טובה ועל כן זכתה אליו, כי הענף הטוב יעיד על מעלת השורש, וזהו שכתוב ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה, הזכיר הכתוב הצדיק שנשא צדקת, ויצאו מביניהם צדיקים, הוא שכתב: ותלד לו את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם, וכן הזכיר הכתוב: ואלעזר בן אהרון לקח לו מבנות פוטיאל, כי אלעזר לקח מבנות פוטיאל שהוא זרע יוסף הצדיק, ויצא מביניהם צדיק, והוא שכתוב מיד: ותלד לו את פנחס, וכן מצינו בדוד המלך ע"ה שאמר אני עבדך בן אמתך".

ממקורות אלו עולה שהקשר של הבן לאימו גדול מהקשר שלו לאביו, ולדברי הרבי הנ"ל זוהי הסיבה ההגיונית לכך שהיהדות נקבעת ע"פ האם.

[במקרא אנו מוצאים שגם הקרבה בין אחים הנולדים מאֵם אחת גדולה וחזקה מהקרבה בין אחים הנולדים מאב אחד (אע"פ שלענין אבילות על אחים מן האב יושבים מן התורה ועל אחים מן האם רק מדרבנן) –

במעשה דינה (בראשית לד) דוקא שמעון ולוי, האחים מן האם, קמו לנקום את בזיון אחותם. בדברים (יג, ז) כתיב: "כי יסיתך אחיך בן אמך". כלומר, התורה נקטה כדרך בני האדם שלאחים מן האם יש קרבה יותר מאשר אחים מן האב. ובשמואל (ב, פרק יג) מצאנו שאבשלום נוקם באחיו מן האב – אמנון – כדי להגן על כבודה של תמר – אחותו מן האם (וע"ע באנציקלופדיה מקראית א"מ ערך אח ואחות כרך א עמ' 190).

וראה גם שו"ת משפטי עוזיאל (יו"ד מהדו"ת סי' ס בד"ה ולכן, בעמ' רה): "שמצות התורה זו היא משום שהילד וכן כל בעל חי שנוצר ברחם אמו, ובמיוחד סוג בעלי חיים היונקים שהם גדלים במבנה גופם מחלב אם גרורים אחר אמם, ומקבלים עם יצירתם בכלי ודפוס הרחם, ובחלב שהם ניזונים בו, וביותר באדם, שגם דיבורו שהוא ביטוי ציורי המחשבה, מקבל משיחת האם ולטיפותיה הרחמניות, שבהן גם מייסרת אותו מיישרת את מידותיו, ולפי מדת השכלתה וחנוך בית אביה וסביבתם, לכן הילד נגרר אחריה ומכבדה, לפי שהיא משדלתו בדברים יותר ממה שמכבד את אביו, (קידושין ל'), ולכן אם היינו דנים בו להיחס את בן התערובת אחר אביו, יהיה בן זה מתחילת היותו בן ממר להוריו ופוסח על שתי הסעיפים, וממילא קרח מכאן ומכאן, ולא רק שלא היה יכול להיות איש דתי, אלא לא היה  גם אנושי ומוסרי, לזאת היה עצת ה' למסור את הבן לאמו במקרה זה כדי להסיר את קלקלת השפעות מתנגדות שהן משחיתות את נפש הילדים בבחינת עוות לא יוכל לתקון וחסרון אל יכול להמנות כו'"].

ג. והנה בזוהר הקדוש (ח"א דף פד, א) איתא: "והושיעה לבן אמתך, וכי לא הוה בריה דישי עד דאיהו אמר בשמא דאימיה ולא בשמא דאבוי, אלא הא אוקימנא דכד ייתי בר נש לקבל מלה עלאה לאדכרא, בעי למהך במלה דאיהו ודאי, ועל דא אידכר לאמיה ולא לאבוי [=דוד התפלל והושיעה לבן אמתך, וכי לא היה דוד בנו של ישי עד שנזקק להזכיר שם אמו ולא שם אביו. אלא כך למדנו שכשבא אדם להזכיר עצמו למעלה, עליו להזכיר עצמו בדבר שהוא וודאי, ועל כן הזכיר אמו ולא אביו]". כלומר, בבוא האדם להזכיר עצמו כלפי שמיא, עליו לכנות את עצמו בדבר שהוא ודאי וברור, ולכן מזכיר שם אמו ולא שם אביו.

ואפשר שכיוון שהיחס הוודאי והניכר קיים דוקא אצל האם המולידה ולא אצל האב, לכן כך הדבר גם בקביעת היהדות.

[ולהעיר מגמרא שבת (סו, ב): "אמר אביי אמרה לי אם כל מנייני בשמא דאמא". ופירש"י: "כל מנייני – כל לחישות, ומפני שכופלין אותן יש ג"פ ויש יותר קרי להו מנייני. בשמא דאמא – פלוני בן פלונית". וכתב החכמת שלמה (ד"ה בן פלונית): "דוקא נקט פלוני בן פלונית, שבני אדם מכירין האשה שהיא אם הולד יותר מאביו, כך שמעתי". אכן, מדבריו אין כל כך ראיה לעניננו, דקביעת יהדות אינה תלויה במה שבני אדם מכירים].

ד. הסבר ע"פ פנימיות התורה מבאר הרבי בלקוטי שיחות (חל"א, יתרו א, אות ו): "דהנה אנו רואים שאצל נשים יש יותר בגילוי אמונה בה' ויראת ה', שאף שהטעם לזה בגלוי הוא לפי 'שאין שכלם חזק כל כך (שלכן) קרובים (יותר) לקבל באמונה (פשוטה) ועושות בלי חקירה', הרי שורשי הענין הוא לפי שמאירה אצל האמונה כפי שהוא מצד הקב"ה. ואולי י"ל שמטעם זה חילוק בענין היחס, שעצם וכללות ישראל תלוי דוקא בהאם, שהנולד לאם ישראלית הוי ישראל (גם כשהאב אינו יהודי), ורק הפרטים והחילוקים בבני ישראל גופא, כהן לוי ישראל, תלויים ב(משפחת) האב".

[דברים אלו מכוונים עם מה שכתב המהר"ל מפראג (דרשות המהר"ל מפראג, מהדורת פרדס, עמ' צו ואילך): "ממה שאמר הכתוב שהביא נשים שאננות, כי האיש במה שהוא גבר איננו 'בעל שאנן והשקט', מצד התגברותו והתפעלו, בכן אינם מוכנים גם כן כל כך אל השאנן והמנוחה הוא העולם הבא שהוא המנוחה בעצמו, אבל הנשים ראויים ומוכנים לה מצד עצמם, שאינם בני פעולה והתעוררות מצד עצם בריאתן. לפיכך גדולה ההבטחה שהבטיחן הקב"ה יותר מן האנשים, מצד השאנן ושלוה אשר המה מוכנים לו, כי זהו חלק הנשים וראויות לזה ביותר. ובמעט הסיוע שמסייעים לתורה שכרם גדול מאד, כאשר כבר הם מוכנים אל השאנן"].

ה. במקום אחר (לקוטי שיחות ח"ל, ויחי א, אות ד) הרחיב וביאר הרבי עוד גם בטעם שהיחס בין השבטים נקבע לפי האב, וז"ל: "אף שבכלל 'אני נבראתי לשמש את קוני' חל על אנשים ונשים בשוה, מ"מ קיים הבדל בין האיש והאשה, שעיקר ענין של עבודת ה' של האיש, הוא, עסק התורה והתפילה וקיום כל המצות, ובזה נכללה (כיון שצריך לעסוק בדרך ארץ ועסק הפרנסה) – גם עבודתו 'בכל דרכיך דעהו' ו'בכל מעשיך יהיו לשם שמים', משא"כ בנוגע לנשים – פטורות ממ"ע שהז"ג (וכן פטורות מתלמוד תורה), כיון שצ"ל עסוקות בצרכי הבית (כמבואר בראשונים, שמטעם זה אשה פטורה ממ"ע שהזמן גרמא, לפי שצרכי הבית עליה).

"ואולי י"ל, שבזה ניכרת מעלת הנשים באנשים, עיקר ענין עבודת ה' שלהם הוא באופן גלוי, ולכן עבודה זו יכולה לגרום לרגש של שביעת רצון ('שמח בחלקו') ומזה – לרגש של ישות (עכ"פ בדקות דדקות) משא"כ בנשים.

"ובזה מבואר טעם החילוק בענין היחוד, שעצם וכללות שם ישראל תלוי דוקא באם, שהנולד לאם ישראלית הוי ישראל (גם כשהאב אינו יהודי), אבל הפרטים, החילוקים בבני ישראל גופא – כהן לוי ישראל – תלויים במשפחת האב:

"להיות יהודי – תלוי בזה שהוא חלק אלוקה ממעל ממש, למעלה מהתחלקות לפרטים: ואילו החילוקים דכהן לוי ישראל, שהן דרגות שונות בגילוי הקדושה, הרי זה תלוי בהאיש שעבודת השם שלו היא בענייני קדושה גלויה".