זינתה בהסכמת בעלה

• הרמ"א כותב שאשה שאומרת לבעלה זניתי, ויש רגליים לדבר, הרי היא נאמנת ונאסרת עליו לעולם[1].


• בנידון דידן, ודאי יש רגליים לדבר שזינתה, שהרי לפני וסמוך למעשה ביקשה במפורש מבעלה רשות לקיים יחסים אם אותו פלוני[2], ובעלה הסכים לה, והיה זה תיכף אחר ששתו לשכרה בפאב[3], והלכו יחד היא ובעלה והנואף לבית הנואף, ובעלה המתין לה ולנואף שם בבית הנואף בשעה שהתייחדו במוצהר לשם ניאוף[4].


• גם במקרה שאין 'רגליים לדבר', מכל מקום ההלכה קובעת[5] שאם הבעל מאמין לדברי אשתו שזינתה[6] – אשתו נאסרת עליו לעולם וחייב לגרשה.


• יש לציין שההלכות הנ"ל תקפות גם אם מעשה הניאוף נעשה בתום לב (כגון שעלה בדעתם שאם הבעל מרשה לאשתו לעשות כך אין בזה איסור)[7].


• במקרה שהאשה מתחרטת מהודאתה הראשונה, ונותנת אמתלה מדוע הודתה בתחילה, אם הבעל עדיין מאמין להודאתה הראשונה – הדין הנ"ל עומד בעינו שאסורה עליו וחייב לגרשה. אולם אם בעקבות חרטתה מהודאתה אף הוא חוזר בו מאמונתו להודאתה – אינה אסורה עליו[8].


• אך כאמור, כל זה רק אם נניח שאין כאן 'רגליים לדבר', אבל מאחר וכאמור במקרה שלפנינו יש 'רגליים לדבר' – אין הדבר תלוי באמונת הבעל והריהם נאסרים זה על זה בהודאת האשה.


• אמנם, לכאורה עדיין יש צד היתר, באם האשה היתה שיכורה כלוט בשעת מעשה, שאז מותרת לבעלה מדין שוטה[9]. גדר שיכור כלוט הוא: ששואלים אותו שאלה ואינו משיב כענין, וכן אינו זוכר אחר כך מכל הנעשה עימו, בבחינת "לא ידע בשכבה ובקומה"[10].


• אכן, מתיאור הדברים בשאלה נראה שהאשה לא היתה שיכורה כלוט, שהרי קודם המעשה דיברה עם בעלה וביקשה את רשותו לביצוע המעשה, ומתוך הדברים משמע שאף כעת זוכרת היטב מה שעשתה ומצטערת על כך.


• אמנם למעשה, למרות שבנידון דידן יש 'רגליים לדבר' שזינתה ולדעת הרמ"א נאסרים זה על זה בהודאת האשה, מכל מקום דברי הרמ"א אינם מוסכמים, דמלבד מה שהמחבר לא הזכיר סברא זו וא"כ אם הבעל מבני ספרד יכול לסמוך על זה, הנה גם אם הוא מבני אשכנז, כיון שיש כמה ראשונים שסוברים שגם כשהאשה מודה שזינתה ויש גם 'רגליים לדבר' אינה אסורה מן הדין אלא שאם היה הבעל בעל נפש יוציאנה[11], יש לבעל על מי לסמוך שאשתו אינה נאסרת עליו בעקבות הודאתה.


• אלא שכאמור (אות ג), כל זה מועיל אם הבעל אינו מאמין להודאתה, אבל אם הוא עצמו מאמין להודאתה הרי היא אסורה עליו.

ויש להעיר שלכאורה מסיפור המעשה

[1] שו"ע אה"ע סי' קטו ס"ו: "אין עדים שזינתה, אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באחר. הג"ה: ודוקא שאין רגלים לדבר, אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת".

[2] וראה שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' קי שכתב בתו"ד שגם אשה שקראה לבחור אליה בהיותה לבדה זה גם נחשב רגליים לדבר.

[3] ראה גמרא כתובות סה, א שאשה שיכורה "אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת".

[4] ראה בית שמואל שם ס"ק כג שיש אומרים שאם יחד עם הרגלים לדבר "איכא נמי טעמים להיתר, כי הא דאיתא סוף נדרים אם אתי הבעל והנחשד לא הסתיר את עצמו, מותרת לבעלה דאם איתא דעבד איסורא ארכוסי הוי מרכיס".

אבל בנידון דידן לא קיים "טעם היתר" זה, שהרי הנואף ידע שבעלה מרשה לה לנאף עימו, א"כ אין להוכיח מאומה מכך שלא ברח.

[5] שו"ע אה"ע סי' קטו ס"ו: "אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר כו', אבל איבדה כתובתה עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו, (הג"ה: ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה כן, נאמנת), ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה ה"ז חייב להוציאה, אבל אין כופין אותו להוציאה".

שם ס"ז: "אמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה, ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה".

[6] ראה שו"ע אה"ע סי' יא ס"א ש"דבר מכוער" היינו כגון שראה "שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות". ובגדר "נכנסו זה אחר זה" כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר קמא סי' צט הובאו דבריו בפתחי תשובה שם ס"ק ח: "דנכנסו זא"ז היינו דשניהם נכנסו רצופים זא"ז וכ"א נכנס על דעת חבירו ונועדו יחדיו לכנוס למקום הזה וניכר דעצת זימה ביניהם".

והנה בספר מלאכת שמעון עמ' נז כתב: "מעשים בכל יום בבעלי תשובה שבאים בשאלה כזאת שהאשה אומרת לבעלה שנטמאה כשהיתה חילונית, וגדולי הדור הורו ללמד לבעל שלא להאמין לה, ועוד אפילו במאמינה לא מספיק שהאמינה מחמת סברא זו שלא היתה מביישת עצמה ואומרת כן על עצמה אילולי שאמת הדבר, שהרי חז"ל לא סמכו על אומדנא הזו ואמרו אף על פי שהיא מזלזלת בעצמה ומודה בדבר שהוא בזיון לה אפילו הכי לא האמינוה, מחשש שעיניה נתנה באחר, אלא בעינן מאמינה שיש רגלים לדבר להאמינה שראה בה ענין כיעור וכדומה".

ובנידון דידן שהבעל מספר שאשתו ביקשה את רשותו לנאף עם פלוני והוא הסכים לה והלכו שלושתם יחד לבית הנואף והבעל ראה בעיניו כיצד נכנסו יחד לנאף והמתין לה שם בבית הנואף עד שיצאה, פשיטא שזה נקרא שראה בעיניו דבר כיעור, ובכהאי גוונא כאשר היא מודה שאכן נאפה אין מקום ללמדו "שלא להאמין לה".

[7] רמ"א שם סי' קעח ס"ג: "זנתה שסברה שמותר לזנות, הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל".

[8] הרמ"א בסי' קעח ס"ט מביא מחלוקת האם בזמננו אחרי חרם דרבינו גרשום שאסור לגרש אשה בעל כרחה, רשאי בעלה לגרשה או להימנע מחיי אישות עימה בעקבות הודאתה שזינתה וטענתו שמאמין לדבריה: "לא קינא לה, ובא עד א' ואמר לו זינתה והיא שותקת, אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציא ויתן כתובה, ואם לאו מותרת לו. הגה: והוא הדין אם היא עצמה אומרת לו שזנתה, כמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו סעיף ו'. וי"א דבזמן הזה שיש חרם ר"ג שלא לגרש אשה בעל כרחה, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד, דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אף על פי שאינו מאמין, ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם ר"ג כו'. וי"א דכופין אותו ומשמש עמה, אף על פי שאומר שמאמין לדברי העד, מאחר שהאשה אינה מודה, או אפילו אמרה בעצמה טמאה אני לך וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים, כן נראה לי על פי סברא זו. אבל יש חולקים וסבירא להו דאף בזמן הזה נאמן". עולה מדברי הרמ"א שיש דעה שאם האשה חוזרת בה מהודאתה ונותנת אמתלה להודאתה הראשונה, אין הבעל רשאי להימנע מלחיות עימה למרות שטוען שמאמין להודאתה הראשונה.

אכן, ראה פתחי תשובה שם ס"ק כא שהביא מתשובת הנודע ביהודה תניינא סי' יב, שדברי הרמ"א אמורים דוקא בטוען שמאמין להודאתה הראשונה רק לאחר שחזרה בה מהודאתה. אבל אם האמינה כבר בתחילה, אסור לו לחיות עמה, אלא אם כן בעקבות חזרתה מהודאתה חוזר בו אף הוא מאמונתו לדבריה. וזו לשון הפתחי תשובה בשם הנודע ביהודה: "בנ"ד שהיא עצמה אמרה טמאה אני לך, הא ודאי שאין כאן מקום לחרגמ"ה, ואם הוא מאמינה חייב לגרשה. ומ"ש רמ"א שי"א שמנדין אותו על שאומר שמאמינה, היינו בחזרה בה ונתנה אמתלא, כי רמ"א מביא זה בשם תשובת מיימוני כו' (וכיוצא בזה כתב בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' י"ב ע"ש ועיין בס' פרי תבואה סי' כ"ח בהגה ראשונה שם וע' בס"ק הקודם). ולא עוד אלא שאומר אני דאפילו בזה לא אמרו התוס' דמשמתינן אלא בלא אמר שמאמינה עד שחזרה בה, אבל אם בעודה עומדת בדבורה אמר שמאמינה ואז בהיתר אמר ולא עבר על חרגמ"ה, אף ששוב חזרה בה איהו אינו מחויב לחזור בו ונשארת באיסורה. ועל דבר זה עצמו אם הבעל יכול לחזור מדבריו פקפקתי בחבורי נו"ב סעי' ע' ואף שביארתי שם דיכול לחזור בו אם היא חזרה בה, מ"מ אינו מחויב ואינו נקרא בשביל זה עובר על חרגמ"ה דאיהו לא מידי קעביד עתה וכבר נאסרה עליו".

[9] שו"ת עמק הלכה בוימל סי' רא.

[10] עמק הלכה שם בשם פרי חדש סי' קכא סע"א.

[11] ראה שו"ת ברית יעקב ח"ב אה"ע סי' נה: "הרמ"א באע"ז (סי' קט"ו סעיף ו') הביא הא דתרומת הדשן בפסקיו להלכה היכי דאמרה טמאה אני ויש רגלים לדבר נאסרה על בעלה. ותמוה לי על תרומת הדשן והרמ"א שלא הביאו דעת הרמב"ן והריטב"א דמפרשי הני עובדא דנדרים דאמר רבא אתתא שריא דאם איתא דעביד איסורא הוי מרכס הא בלאו הכי הוי אסורה לבעלה, הוא רק לבעל נפש כדאמרינן בירושלמי אם היה חבר יוציא, אבל מדינא אפילו ברגלים לדבר בדבר מכוער ואומרת טמאה אני לך לא מתסרא על בעלה להוציא אותה ממנו, כמו שכתב הרמב"ן ביבמות וזו לשונו, ובתוספת מתרץ להני עובדא דנדרים כגון שאמרה האשה טמאה אני כיון דאיכא רגלים לדבר ראויה היא להאמינה אלא שמצאו היתר משום דלא מרכס, וזה אינו נכון כלל ואיני יודע בזה טענה מספקת לדברי הגאונים הללו (דמפרשים הא דאמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא מנטען הוא דקאמר אבל בלא עידי טומאה לא מפקינן לה), אלא אם כן הם מפרשין אותה לצאת ידי שמים דאי לאו דלא מרכס אסורה לו לא שתצא בבית דין אלא לצאת ידי שמים כעין עוברת על דת משה ויהודית שאם רצה הבעל מוציאה בלי כתובה ואם רצה הבעל לקיימה אין בית דין מוציאין מידו וכן בדבר המכוער וקלא דלא פסיק אם רצה מוציאה בלא כתובה דלא גרע מעוברת על דת משה ויהודית עכ"ל. גם הר"ן בנדרים כתב דהני עובדא דנדרים דקאמר אם איתא דעביד איסורא הוי ארכוסי מרכס או משום דאם איתא דעביד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות, הא דאצטרכי להני טעמא לאו למימרא דבלאו הכי אתתא אסורה, דליתא שאין האשה נאסרה על בעלה אלא בקנוי וסתירה או בעידי דבר ברור, אלא דאי לאו משום הני טעמי היה ראוי בכיוצא בזה לכל בעל נפש לחוש לעצמו כדי לצאת ידי שמים עכ"ל. ואם כן כיון שהמחבר באע"ז (סי' י"א) דבעידי כיעור וקלא דלא פסיק אין מוציאין מבעל, א"כ הא דרגלים לדבר בדבר מכוער ואומרת טמאה אני לך אע"ג לדעת התוס' יבמות וכתובות כה"ג נאמנת ואסורה לבעלה, מ"מ לדעת הרמב"ן וריטב"א דמפרשי דעת ר"ת והגאונים אינה אסורה לבעלה אפילו כה"ג רק בעל נפש יחוש לעצמו כדי לצאת ידי שמים וכן הוא דעת הר"ן. א"כ להוציא אשה מבעלה יש לסמוך אדעת רמב"ן וריטב"א והר"ן". הובאו דבריו בשו"ת יביע אומר אה"ע ח"ב סי' יב אות יב.