הנחת תפילין שימושא רבא וראב"ד

א. יחס גדולי ישראל בדורות הקודמים לתפילין דראב"ד ושימושא רבא

בתשובת רבי מנחם עזריה מפאנו (שו"ת הרמ"ע סי' קז) דן בארוכה בצורת הפרשיות לפי כל דעות הראשונים (רש"י, רבינו תם, שימושא רבא וראב"ד), ובתוך דבריו כתב: "כי מאד עמקו סתרי התפלין דשמושא רבא וראב"ד בסידורן". ולאחר שהפליג במעלתן וקדושתן של תפילין אלו, הוסיף: "משמו של האר"י ד"י לוריא"ה אמרו שבקושי התירו להניחן. וברירא מילתא, כי על כן ראינו רוב הפוסקים מסתירים פנים מהם וסותמין את דבריהם. וממילא משמע שהשוגה באהבתן צריך לקדש עצמו הרבה מאד ושתהא דעתו שפלה עליו תמיד באימה ויראה ורתת וזיע, כי חובתנו מרובה ודעתנו קצרה". כלומר, העובדה שהפוסקים סתמו והעלימו דעתם אודות תפילין אלו מלמדת כי בקרב עם ישראל לא היה מקובל להניחן, מחמת שהן דורשות הכנה רבה והתקדשות מיוחדת, וגם המניחן צריך שיהיה בעל מידות ראויות. ועל המניח תפילין אלו ממליץ הרמ"ע את דברי שלמה המלך בסוף מגילת קהלת (יב, ז) "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", דהיינו שלא הכל ראויים להניחם, ורק מי שהתקיימו בו התנאים הנ"ל שייך להניחם.

החיד"א במחזיק ברכה (או"ח סי' לד אות ד) כתב אודות תפילין אלו כי "יש מי שחושש להניח תפילין דשימושא רבא, שהם עליונים מאד, וכתבו בשם האריז"ל דבקושי התירום". מדבריו נראה שכוונתו לדברי הרמ"ע מפאנו דלעיל. בהמשך הדברים שם (אות ח) כותב החיד"א: "ראיתי לרב מהר"ר ישעיה באסאן בתשובותיו הנקראים לחמי תודה, שכתב דלא נמצא מ"ש בשם האר"י ד'בקושי התירו הנחת תפילין של שמושא רבה'". כלומר, המהר"י באסאן תמה על כך שדברי הרמ"ע מפאנו בשם האריז"ל לא נמצאו בכתבי האריז"ל עצמו. ובספר אות חיים ושלום (או"ח סי' לד אות א עמ' קנג) כתב בעל המנחת אלעזר ליישב את תמיהת המהר"י באסאן מתוך תשובת הרמ"ע מפאנו גופא: "כיון שהעיד כן בשם רבינו האריז"ל, על כן ניחא שפיר שלא גילה סודן, ובפרט שלא ניתן לכתוב כונתן ורמיזתן בכתבי האריז"ל מתלמיד כו', והיינו כמו שכתב בשמו שבקושי התירו גם הנחתן וגם זה רק ליחידי סגולה שבדור כו', הגאון הרמ"ע זצ"ל כו' נאמן הוא עלינו, שהיה תלמידו של מהר"י סרוג זצ"ל תלמיד רבינו האריז"ל, ובודאי ידע ממנו מקובל זאת מפה לאוזן מה שכתב כנ"ל בתשובה כו', דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב המבואר לרוב קדושתן". כלומר, מתוך גודל קדושת התפילין הללו נמנעו אף מלכתוב אודותן, ולכן הדברים נמסרו בהצנע ורק בעדות מפה לאוזן.

המקובל רבי נפתלי בכרך בספרו עמק המלך (שער קרית ארבע פס"ח) הפליג מאד בקדושת תפילין אלו, וז"ל: "מי שרוצה לכוין יותר מניח תפילין כו' של רבינו תם לפי שעדיין יכול לעלות על ידי נשמתו, אבל משם ולמעלה דהיינו לאריך אין יכולת ביד שום אדם לעלות, ולזה אין מי שיוכל להניח אותם התפילין של אריך, סברת בעל שמושא רבא כו' אי אפשר לשום אדם להניחם".

אלא שיש להעיר על דבריו שתפילין דשימושא רבא אינם שייכים לאף אדם, מדברי מהר"ח וויטאל בשערי קדושה (שער הרביעי, ביאור מדרגת הצדיק בפרטות) שהצדיק צריך "לקשור תפילין כסבר רש"י ורבינו תם, ושימושא רבא בשל ראש", כלומר שהצדיקים שייכים להנחת תפילין אלה, ודלא כמ"ש העמק המלך שאי אפשר לשום אדם להניחם.

רבי משה זכות באגרותיו (אגרות הרמ"ז, סי' ה) כתב אודות תפילין אלו: "המהדרים מן המהדרים, מתקנים להם תפילין דשמושא רבא שבהם לפי סודם יוצאים ידי חובת שניהם, אבל צריכים גוף נקי ומחשבות טהורות ונקיות".

בספר שם טוב לרבי שם טוב הכהן חסיד (מראשי ישיבת המקובלים בית א-ל לפני כמאה שנים) בהלכות תפילה (עמ' כא ואילך) דן האם המהר"ח וויטאל וגורי האריז"ל היו מניחים כל יום בשעת המנחה תפילין אלו, והעלה אשר "גם אם נאמר שהמהרח"ו ז"ל והרב שר שלום ז"ל היו מניחין במנחה תפילין של שימושא רבא – נאה להם להני שהם היו נזהרים בכל מילי דאבות הרב האר"י ז"ל, ולא לזרים שאינם יכולים לעמוד בכל מילי דאבוהון ז"ל". ובתוך דבריו כתב גם כי "ידוע לכל גודל קדושתם ופרישותם וחסידותם ומחשבותיהם טהורות ונקיות, ודעתם מרובה, אשר אין הפה יכולה לספר וכו', ומסופקני אם יש בזמנינו זה לדמות להם, אשר מחשבותיו טהורות ונקי ובר". [וע"ע מ"ש הגר"ע הדאיה בעל שו"ת ישכיל עבדי בספרו דעה והשכל (דף קה, ד סי' ו שאלה ה) שהמניחים תפילין במנחה הוי יוהרא שמראים עצמם מכת המקובלים וכו', עיי"ש].

בעל הייטב לב כתב אודות הנחת תפילין אלו (נדפס בהסכמתו לספר עשר קדושות): "ונדון תפילין של שמושא רבא, הקשית לשאול מעמדי דבר שאין בי, כי גם אבא מאר"י ז"ל ומזללה"ה לא היה מניחם, גם האי סבא קדישא אשר קטנו עבה ממתני (הוא הגאוה"ק מצאנז זללה"ה) אינו מניחם, ועתה היכול אוכל דבר מאומה בזה". נמצאנו למדים שגם צדיקים וקדושי עולם נמנעו מלהניחם. וכמבואר לעיל מסתבר שהיינו מפני מעלתן וקדושתן.

גם אותם צדיקים ופרושים שהניחו תפילין אלו, היו נזהרים בהם ומניחים אותם רק לפרקים. הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת וירא הל' תפילין אות כג) העיד על אביו אשר "היה נזהר בזה [בהנחת ד' זוגות תפילין, רק] בחודש אלול ועשרת ימי תשובה". אך לא בכל השנה.

האדמו"ר מקמארנא כתב בספרו שלחן הטהור (סי' לד סעיף א) בחריפות רבה לגבי מי שאינו מניח תפילין דרבינו תם, מאידך, גבי תפילין של שימושא רבא והראב"ד כתב (ס"ה) כי "מי שנוגע יראת השם בלבו, יניח תפילין של שמושא רבא והראב"ד כו', ולא יעשה כן אלא המחזיק נפשו מנעוריו בחסידות ויראת חטא, ואזי ירגיש גם בהם אור מופלא". בדבריו מפורש שמה שנדרש מהמניח תפילין אלו שיהיה בעל מחשבות נקיות וטהורות, אין המדובר רק בזמן ההנחה או תקופת זמן-מה קודם לכן, אלא מנעוריו צריך להיות מוחזק בחסידות וביראת חטא (ולפי זה פשיטא שאין הכוונה למי שהיה שייך בנעוריו לחטאות נעורים, וד"ל).

ב. הנהגת רבותינו נשיאינו

על הנהגת רבותינו נשיאינו בענין זה, התבטא הרבי בסעודת ליל ב' דחג השבועות תשכ"ז (המלך במסיבו ח"א עמ' קסט): "בשלחן ערוך מבואר שיש להניח ב' זוגות תפילין, וכל הנשיאים הניחו ד' זוגות".

אדמו"ר הריי"צ סיפר (ספר השיחות תש"ד, לה"ק עמ' יד) שה'מתנגדים' היו נטפלים לחסידי חב"ד בטענות 'יוהרא' מחמת הנוהג להניח "תפילין של רבינו תם אצל חסידים, ותפילין של ראב"ד ושמושא רבה אצל הרביים ומשפחת הרב". מהלשון משמע שלא רק הנשיאים עצמם הניחו תפילין של ראב"ד ושימושא רבא, אלא היו גם מבני "משפחת הרב" שנהגו כך.

ג. יחס הרבי להנחת ד' זוגות תפילין

בלקוטי שיחות (ח"ב הוספות ליו"ד שבט אות לא) מובאת שיחת הרבי מי"ד שבט תש"י, בה מדובר אודות גודל קדושת ומעלת תפילין דראב"ד ושימושא רבא, ושם הרבי אף מספר אודות הנהגתו האישית בנושא זה, וכך כתוב שם (בתרגום ללה"ק): "בכדי להניח ד' זוגות תפילין צריך גוף נקי ביותר, כי מה שהתורה חייבה, כמו תפילין דרש"י ור"ת, מכיון שלא ניתנה התורה למלאכי השרת ממילא לוקחת זאת התורה על עצמה, מה שאין כן דבר שרק אנשים מועטים עושים ואינו דבר שהתורה חייבה את כולם לעשותו, הרי האחריות האישית על זה גדולה יותר. בנוסף לכך, הרי מצד ענינם של תפילין דשימושא רבא וראב"ד הם צריכים גוף נקי ביותר". ועל המילים "גוף נקי ביותר" כותב הרבי בשולי הגליון (הערה 40): "ראה אגרות הרמ"ז ס"ה: תפלין דשמושא רבא כו' צריכין גוף נקי ומחשבות טהורות ונקיות, ובשו"ת הרמ"ע שם כי מאד עמקו כו' ובקושי התירו להניחן. וכבר האריך באות חיים סל"ד שם, שמפני זה לא נהגו רוב העולם להניחם. ובס' עמק המלך שער קרית ארבע פס"ח כתב: אין מי שיוכל להניח אותם התפלין של אריך סברת בעל שמש"ר כו' א"א לשום אדם להניחם; ועיין גם כן ספר עשר קדושות בתחלתו. ואכמ"ל".

לאחר מכן ממשיך הרבי ומספר אודות חסידים שכן הניחו ד' זוגות תפילין: "מצאתי נדפס שהרה"ח וכו' ר' הלל מפאריטש הניח ד' זוגות תפילין, ושהעידו לפני המחבר שבני הצמח צדק הניחו ד' זוגות תפילין. היו חסידים גם בדורנו שהניחו ד' זוגות תפילין, כמו ר' יצחק מתמיד, ר' צבי הירש גוראריה ועוד".

ואז מגלה הרבי אודות הנהגתו האישית בזה: "אני, יראתי. עד שהרבי אמר לי שאניח ד' זוגות תפילין, אז התחלתי להניח, כי זה הרי על הכתפיים של הרבי. הרבי אמר לי אז שאת התפילין הוא בעצמו יזמין, כדי שזה יהיה בחשאי" [תיאור זה נמצא גם ברשימות הרבי מחודש כסלו תרצ"ג (רשימה סט עמ' 231) אודות דו-שיח בנושא זה עם הרבי הריי"צ: "נסבה השיחה על דבר תפילין דשימושא רבא. 'יש לך תפלין דשמושא רבא?' עניתי שאין לי. ושאלתי אם זה ענין בשבילי. 'בעבורך, הכל הוא ענין. וזה כולל גם כן דראב"ד כו'. אני אכתוב על דבר זה (להזמין עבורך תפילין אלו) כדי שלא (יתפרסם הדבר) וכו'. אצלי אין (תפילין נוספות כאלו) ליתן לך (מלבד התפילין שלי)". כמדומה שזמן רב עבר בין שיחתם של הרבי הריי"צ והרבי על תפילין אלו עד שהשיגו תפילין אלו והרבי החל להניחם, שכן בשנת תרצ"ט כותב לו אביו רבי לוי יצחק נ"ע: "הנך כותב שהתחלת להניח תפילין דשימושא רבא, לוא יהא כן, אם כי לכאורה הלואי הספקנו מבלי להסיח דעת מתפילין דרש"י ורבינו תם. ויהי ה' בעזרך להרגיש המוחין שבתפילין הללו גם כן" (ליקוטי לוי יצחק אגרות עמ' תכב ואילך). ממכתב זה משמע שרק כשש שנים אחרי הדו-שיח הנ"ל בין הרבי הריי"צ לרבי החל הרבי להניח בפועל שימושא רבא. ראוי לציין שגם רבי לוי יצחק אביו של הרבי נהג בעצמו להניח תפילין דשימו"ר (תולדות לוי יצחק, גוטליב, ח"ג עמ' 837)].

בספר ימי בראשית (עמ' 91 בשוה"ג) מובא: "הרב שניאור זלמן שי' גואריה מספר שפעם שאל את כ"ק אדמו"ר שליט"א אם להניח תפילין דשמושא רבא, וענה לו שלא יניחם, והוסיף שהוא עצמו מניח תפילין דשמושא רבא אך ורק מפני שכ"ק מו"ח אדמו"ר ציוה עליו להניחם".

ד. אין הוראה לרבים להניח ד' זוגות תפילין

והנה מלימוד שיחת הרבי הנ"ל בפשטות, עולה המסקנה שככלל – ההוראה לרבים היא לא להניח ד' זוגות תפילין. כי: א. הנחתם דורשת "גוף נקי ביותר", "אחריות גדולה", "מחשבות טהורות ונקיות" וכו'. ב. הרבי מעיד שהנחתם היא "דבר שרק אנשים מועטים עושים", ומביא מספר אות חיים ש"לא נהגו רוב העולם להניחם". ג. הרבי מספר על עצמו שאף הוא היה "ירא" מלהניחם, אילולי הורה לו הרבי הריי"צ לעשות כן שאז זה הרי "על הכתפיים של הרבי".

אמנם, יש כמה חכמים מקרב אנ"ש הטוענים שממקורות אחרים בתורת הרבי משמע שיש הוראה לרבים להניח ד' זוגות תפילין, או שעל כל פנים בשנים האחרונות סרו ההגבלות שהזכיר הרבי בשיחה הנ"ל, ומכאן ואילך – כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.

ומאחר ולענ"ד טעות היא בידם, אביא להלן את המקורות מדברי הרבי שמהם הסיקו את מסקנתם, ואבאר כיצד אין משם שום ראיה על שינוי כלשהו בנושא זה ממה שעולה מלקוטי שיחות ח"ב הנ"ל.

כהקדמה לכך נחוץ לצטט את דברי הרבי בהתוועדות ש"פ משפטים תשמ"ה (תורת מנחם ח"ב אות כח עמ' 1261) אודות הנחיצות הגדולה של ידיעת כללי הלימוד: "רואים במוחש שבהעדר לימוד וידיעת כללי הלימוד, עלולים לטעות בענינים פשוטים ועיקריים".

והנה אחד מכללי הלימוד הבסיסיים הוא מה שכתב החכם צבי בשו"ת שלו (סי' קנ, הו"ד ביד מלאכי כללי שאר הפוסקים אות ג) וז"ל: "אין להוציא דין חדש מדברי איזה מפרש או פוסק אם לא שהוא מוכרח בהכרח גמור, כי אין מדרך הפוסקים להביא דרך אגב ובלי שום ראיה, ודבר זה ראוי להיות נגד המעיין בכל מקום, והוא כלל גדול בתורה".

להלן נראה שכל ה"הוכחות" כביכול של הטוענים הנ"ל, אינן מבוססות אלא על רמזים קלושים וביטויים שנאמרו ב"דרך אגב", ועוד ועיקר – שכולם ניתנים לפירוש בשני פנים (כפי שיתבאר). ולכן, על פי כללי הלימוד הנכונים, אין מקום להמציא על יסודות שכאלו "דין חדש" בדמות "הוראה לרבים" או "התרת הרצועה לכל מאן דבעי" להניח ד' זוגות תפילין, באשר זה עומד בניגוד למשמעות הפשוטה של השיחה הנ"ל בלקוטי שיחות שהנחת ד' זוגות תפילין מיועדת רק ליחידי סגולה או אלו שקיבלו על כך הוראה מפורשת מרבותינו נשיאינו.

ה. פרסום אופן הנחת ד' זוגות בהיום יום

הוכחה ראשונה – בשנת תש"ג נדפס ספר היום יום ושם בפתגם ליום י"ט מנחם אב מזכיר הרבי את מנהג הנחת ד' זוגות תפילין, וזו לשונו: "המתפללים בארבעה זוגות תפילין כך נוהגים", ומפרט את סדר הנחתן. ובשיחה הנ"ל בלקוטי שיחות ח"ב מתייחס הרבי למה שכתב בהיום יום: "בשעה שנדפס היום יום הסכים הרבי [הריי"צ] שיגלו את סדר הנחת ארבעת זוגות תפילין, אזי הדבר נדפס בהיום יום". ובהתאם לכלל שטבע הרבי באגרות קודש (ח"ב אגרת רלו עמ' קנ) אשר "המנהגים שנדפסו בהיום יום כו' הם הוראה לרבים כו' מלבד אותם שכתב בפירוש מנהג אדמו"ר או בית הרב", יש להסיק שגם הנחת ד' זוגות תפילין היא "הוראה לרבים", כלומר נחלת הכלל, שכן המנהג להניחם מוזכר בהיום יום ללא הבהרה שזהו מנהג בית הרב בלבד.

דחיית ההוכחה – מה שכתב הרבי באגרות קודש שהמנהגים שנדפסו בהיום יום הם הוראה לרבים, בודאי אין כוונתו לכל מנהג שהוזכר בצורה כלשהי בהיום יום, וכפי שיוכח להלן שיש הרבה מנהגים שהובאו בהיום יום ואינם נהוגים כלל בין חסידי חב"ד, אלא הכוונה היא רק לאותם מנהגים שנכתבו בלשון הוראה או בלשון של מנהג בפועל, כגון: "נוהגים", "המנהג" וכדומה (ראה לדוגמא: היום יום י"ט כסלו, א' טבת, וכו'). והנה בנידון דידן, עצם המנהג להניח ד' זוגות תפילין לא נכתב בלשון הוראה אלא בלשון סיפור דברים – "המתפללים בארבעה זוגות תפילין", כלומר ישנם שנוהגים להתפלל בד' זוגות תפילין. ועל כן אין לראות במשפט זה הוראה כלשהי על הנחת ד' זוגות תפילין. מאידך גיסא, אופן וסדר הנחת ד' זוגות התפילין הוא אכן הוראה, והוראה זו מופנית אל אותם אלו שמסיבות כלשהן אכן "מתפללים בארבעה זוגות תפילין", להם כותב הרבי כיצד יניחום. במילים פשוטות, אין הוראה לרבים להניח ד' זוגות תפילין, אך יש הוראה לאלו שכבר מניחים אותן – כיצד יעשו זאת.

להלן נביא כמה דוגמאות ל'מנהגים' ו'ענינים' המוזכרים בספר היום יום ובפועל אינם נהוגים בחב"ד מהסיבה הפשוטה – כי אינם כתובים בלשון הוראה אלא בלשון סיפור דברים וכנ"ל:

(א) היום יום ב' תשרי: "מה שכתוב בסידור שער הק"ש ד"ה להבין ההפרש (ע"ד ע"א) שקודם תקיעת שופר אומרים אנא בכח, פירושו: בדרך כלל הם הכוונות מהפסוקים שראשי תיבות שלהם שם שני משם מ"ב, אמנם יש שמכוונים התיבות אנא בכח כו' במחשבה, אבל אין אומרים האותיות והתיבות, והעוסק בכוונות צריך ללמוד הענינים ברור בכתבי האריז"ל ואז כוונתו רצויה". גם כאן, אין בפתגם זה שום "הוראה לרבים" לכוון את הכוונות הללו קודם תקיעת שופר, ואכן אין שום "מנהג חב"ד" לכוונם, הרבי רק מסביר למי שכבר "עוסק בכוונות" – מהו הפירוש הנכון בדברי אדה"ז בסידור בענין כוונות אלו.

(ב) היום יום ט"ז טבת: "הצמח צדק אמר לר' הענדל ביחידות, זוהר מרומם הנפש, מדרש מעורר הלב, ותהלים בדמעות מדיח את הכלי". ומעולם לא שמענו ולא ראינו שמישהו יסיק מפתגם זה "הוראה לרבים" ו"מנהג חב"ד" ללמוד זוהר (למרות גודל וחשיבות הענין כשלעצמו). וזאת בפשטות משום שהדברים נכתבו בסגנון של סיפור אודות מה שאמר הצמח צדק לר' הענדל, ולא בלשון הוראה.

(ג) י"ט אדר א': "החסידים אפילו הבינונים היו בקיאים בתנ"ך ומנהג מסודר היה אצלם אשר אחר לימוד שיעור משניות שאחרי תפלת שחרית, בשעת קפילת הטלית ותפילין היו אומרים שיעור תנ"ך, באופן אשר במשך ג' חדשים היו גומרים את התנ"ך". גם מנהג נפלא זה אינו נפוץ כלל כיום אצל חסידי חב"ד, למרות גודל מעלתו. ובוודאי אין לראות בכך הפרת "הוראה לרבים" וזלזול ב"מנהג חב"ד" חס ושלום. כי הדברים לא נכתבו בסגנון של הוראה אלא כסיפור דברים, שמטרתו בפשטות רק לעורר אודות לימוד תנ"ך בכלל.

וכך גם בנדון דידן, הביטוי "המתפללים בד' זוגות תפילין כך נוהגים וכו'" אין בו שום הוראת מנהג להניח ד' זוגות תפילין, ועל כן אין זו "הוראה לרבים".

ואם ישאל השואל, אם אכן אין הוראה לרבים ומנהג חב"ד להניח ד' זוגות תפילין, מדוע בכלל מצא הרבי לנכון לפרסם לקהל החסידים הרחב את אופן הנחתם בספר היום יום?

יש לומר בפשטות שהכוונה בכך היתה שאם המצא ימצא חסיד שיעמוד בתנאים הדרושים להנחת תפילין אלו, או שיקבל על כך הוראה מהרבי, שיידע את אופן הנחתם על פי הוראת רבותינו נשיאינו.

ועוד אפשר אולי לבאר, על פי דברי הרבי בהתוועדות ג' תמוז תשי"ח (ליקוטי שיחות ח"ד בהוספות לג' תמוז), שאופן "התקשרות החסידים לרבי – נשיא – צריכה להיות לכל מה שהוא (ובפרט שנשמה כללית, גם ענייניו 'הפרטיים' שייכים לכלל ישראל)". מדבריו אלו ניתן ללמוד שיש עניין של 'התקשרות' גם בעצם ידיעת מנהגיו הפרטיים של הרבי הנשיא, גם אם אנו איננו נוהגים בהם למעשה בפועל [ראה התקשרות גליון תמא עמ' 18].

ועוד ועיקר, השיחה בלקוטי שיחות הנ"ל נאמרה כשבע שנים אחרי הדפסת ספר היום יום, ונדפסה עוד כמה שנים מאוחר יותר, ובה משמע ברור שאין שום הוראה לרבים להניח ד' זוגות ואדרבה, כמבואר לעיל. מזה עצמו מוכח שפרסום אופן הנחתם בהיום יום כמה שנים קודם לכן לא היה במטרה להורות לכלל החסידים להניחם.

ו. פרסום הנהגתו האישית של הרבי להניח ד' זוגות

הוכחה שניה – בשיחה הנ"ל בלקוטי שיחות הרבי מפרסם לרבים שהוא מניח ד' זוגות תפילין, אם כן זה עצמו הופך את ההנהגה הזו להוראה לרבים.

דחיית ההוכחה – מקור זה הוא "ראיה לסתור", שהרי כפי שצוטט ונתבאר לעיל, הרבי באותה שיחה מספר שהוא מעצמו נמנע מלהניחם כי היה "ירא" מכך, ורק בגלל שהרבי הריי"צ הורה לו במפורש לעשות זאת "ולקח זאת על כתפיו" לכן התחיל להניחם. אם כן זוהי איפוא ההוראה לרבים משיחה זו – לירא ולהימנע מהנחת ד' זוגות תפילין, אלא אם כן מקבלים על כך הוראה מהרבי.

ז. מענות פרטיים שלא שללו הנחת ד' זוגות

הוכחה שלישית – בשנת תשי"ב כתב הרבי לר' ברוך פריז (אגרות קודש ח"ה אגרת א'שלח עמ' קכח): "על שאלתו שרוצה להניח תפילין דשימושא רבא וראב"ד, הנה אפשר כדאי שיתחיל להניחם לאחר ארבעים שנה. ועיין שיחת יד' שבט השי"ת ע' ז". ממענה זה משמע לכאורה שאחרי גיל ארבעים כדאי לכל חסיד להניח ד' זוגות תפילין. כמו כן, בשנת תשמ"ט בשיחת שבת פ' ואתחנן הזכיר הרבי את תפילין דראב"ד ושימושא רבא (כדלהלן), ובעקבות זאת למחרת בי"ב מנחם אב תשמ"ט שאל ר' זימרוני ציק את הרבי בפתק באמצעות המזכירות האם הוא רשאי להתחיל להניח ד' זוגות תפילין, ועל כך השיב לו הרבי: "שייך להמשפיע שלו שי' בארה"ק. אזכיר על הציון" (תפילין של ימות המשיח עמ' 336). ממענה זה יש לכאורה להסיק שכל מי שרוצה להניח ד' זוגות ישאל את המשפיע ואם המשפיע יאשר זאת רשאי להתחיל להניחם.

דחיית ההוכחה – ידועים דברי הרבי שמ"מענה פרטי" שלו אין להסיק הוראה לרבים ואפילו לא הוראה לאדם פרטי אחר שלא קיבל את המענה באופן אישי. ראה מה שכתב הרבי  באגרות קודש (חכ"ד אגרת ט'מג עמ' יט) לשואלת שקיבלה ממנו הנחייה אודות דבר מסוים, ולאחר זמן ראתה שבמכתב אחר הורה הרבי למישהו לנהוג אחרת, ושאלה את הרבי על כך. וזאת אשר השיב לה הרבי: "אין מענה אחד נוגע לחבירו, אפילו באם הי' תוכן השאלה מתאים במאה אחוז, שהרי הוא (המענה) תלוי באופן השאלה וסגנונה, תכונת נפש השואל וכו' שברוב הפעמים כל זה משפיע על המענה, וק"ל". וכך כתב הרבי גם להרה"ח ר' שמעון יעקובוביץ (המלך במסיבו ח"א עמ' כו): "ומפורסם – שאמירתי – מענה לאחד אין בה הוראה לשני".

ומכיון שבשני המקורות הנ"ל מדובר אודות מענות פרטיים, אין להסיק מהם שום מסקנה בנוגע לכלל. ועל כן עדיין בתוקפה עומדת ההוראה לרבים שקיבלנו בלקוטי שיחות ח"ב הנ"ל – הסתייגות ומורא מהנחת ד' זוגות תפילין (חוץ ממי שקיבל הוראה פרטית מהרבי להניחם).

נמצאנו למדים שאין מהרבי שום "הוראה לרבים" להניח ד' זוגות תפילין אחרי גיל ארבעים או לשאול את המשפיע על דבר הנחתם. הוראות אלו ניתנו לאנשים פרטיים וקרוב לודאי שתוכן וסגנון ההוראה שקיבל כל אחד מהם היה בהתאם לאופי וסגנון שאלתו ובהתאם לתכונות נפשו שהיו גלויים וידועים לרבי. ועל כן אין לאנשים אחרים ללמוד מאומה מהוראות פרטיות ואישיות אלו.

ומובן ופשוט שההוראה לרבים הנ"ל שבלקוטי שיחות היתה ועודנה מופנית גם ל"משפיעים" די בכל אתר ואתר. כלומר, כאשר ניגש אחד מאנ"ש אל המשפיע שלו ושואל האם רשאי הוא להניח ד' זוגות תפילין, תשובת המשפיע אליו צריכה להיות בהתאם לכללים שנתן הרבי בלקוטי שיחות שם (שמי שלא קיבל הוראה מהרבי להניחם עליו להסתייג מכך). כי מעולם לא קיבלנו הוראה לרבים בעלת משמעות אחרת.

ח. השתוממות על יהודי שאינו מניח ד' זוגות

הוכחה רביעית – בשיחת מוצאי ש"פ וארא תשל"ט אמר הרבי (שיחות קודש ח"א וארא אות נ עמ' 710 ואילך, בתרגום חפשי): "כמדובר כמה פעמים, ההוכחה על כך שמשיח יכול לבוא בכל יום, היא, מפסק הדין הברור שאם אחד אומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא, אם היה זה ביום חול הרי הוא נעשה נזיר תיכף ומיד באותו יום. אבל כבר הגיע הלילה, והוא עוד לא שמע את שופרו של משיח, גם אודות ביאת אליהו הנביא לא ידוע עדיין מאומה, ועד כדי כך שכאשר הוא נותן מבט סביבו הוא רואה לידו יהודי שעדיין לא הניח ארבעה זוגות תפילין אלא רק שני זוגות תפילין, ואחר כך הוא נרעש עוד יותר: הוא רואה יהודי שיוצא ידי חובה בזוג אחד תפילין (לא שני זוגות). – בנוגע לתפילין דרבינו תם (ושימושא רבא וכו') כתוב בכתבי האריז"ל שיש לכך קשר עם ביאת משיח צדקנו, כי ענינם הוא מוחין דאבא (ושימושא רבא ענינם עתיקא קדישא), שלכן בעבר היתה ההנהגה שרק מקובלים הניחו תפילין דרבינו תם, כי הענין של קבלה הוא לית תמן לא קושיא כו' ולא מחלוקת כו', קבלה היא ענין שלמעלה מהגלות, ולכן שם יש מקום לתפילין דר"ת. הנה למרות שבהסתכלו על העולם רואה הוא שישנם יהודים שיוצאים ידי חובה בזוג אחד תפילין ולא יותר, אומרים לו שאעפ"כ משיח יכול לבוא באותו יום". בשיחה זו אנו רואים שהרבי מתאר יהודי שמשתומם על כך שרואה יהודי אחר "שעדיין" לא הניח ד' זוגות תפילין. מזה לכאורה ראיה שהנחת ד' זוגות תפילין על ידי כל יהודי היא דבר המובן מאליו, עד כדי כך שמי שאינו עושה יש להשתומם עליו. ואילו היה היחס המסתייג והמגביל של הרבי בלקוטי שיחות ח"ב הנ"ל תקף גם כיום, לא היה מקום ל"השתוממות" על העדר הנחת ד' זוגות תפילין. אלא מכאן לכאורה ראיה שבמשך השנים נעשה שינוי ביחסו של הרבי לנושא הנחת ד' זוגות תפילין, וכבר בשנת תשל"ט סבר שהגיע הזמן שכל יהודי יניח ד' זוגות תפילין.

דחיית ההוכחה – כשמעיינים בקטע הבא בשיחה הנ"ל דשנת תשל"ט רואים תיכף שהמסקנה הנ"ל אינה נכונה. וזו לשונו: "כיון שהענין של תפילין דר"ת קשור עם ביאת משיח צדקנו, וכיון שהחל מאדמו"ר הזקן התפשט המנהג שכל היהודים ששייכים לסידור (שהסידור הוא דבר השוה לכל נפש) יניחו תפילין דר"ת, הלואי שכל יהודי יתחיל להניח תפלין דר"ת, כמדובר פעם בארוכה אודות זה". ואם תאמר שבתיאור אודות היהודי המשתומם על העדר הנחת ד' זוגות תפילין כוונת הרבי לומר שכל יהודי צריך להניח ד' זוגות תפילין, מדוע תיכף לאחרי זה – כשמגיע שלב ה"מעשה בפועל" – מעורר הרבי רק אודות תפילין דר"ת ואינו מזכיר מאומה על תפילין דשימושא רבא וראב"ד? אלא על כרחך לומר שבתיאור הנ"ל מדובר אודות יהודי "בעל מדריגה" שהוא בעצמו אוחז ברמה רוחנית גבוהה ששייך להנחת ד' זוגות תפילין, אלא שהיו לאותו יהודי שתי טעויות, טעות אחת – שחשב שכולם בעלי מדריגה כמוהו ולכן התפלא כשראה יהודים סביבו שלא מניחים ד' זוגות, טעות שניה – שחשב שאם הם אכן לא בעלי מדריגה כמוהו אם כן העולם לא מוכן לגאולה, ועל כך עונה לו הרבי: דע לך שמכל מקום "משיח יכול לבוא באותו יום". מובן ופשוט לכל בר דעת שאין מ"תיאור" זה שום ראיה שהרבי עצמו סבור שכל יהודי באשר הוא – מבלי הבט על מדריגתו הרוחנית – צריך להניח ד' זוגות תפילין. הרבי לא אומר זאת במפורש, ואף אינו רומז על כך. הרבי רק מתאר את הלך מחשבותיו של יהודי "בעל מדריגה" טועה, אך לא הביע כלל את דעתו האישית.

וכעין ראיה לדחייה זו, דאם תאמר שכבר בשנת תשל"ט שינה הרבי את יחסו להנחת ד' זוגות תפילין וסבר שיש להתפלא על מי שאינו מניחם, מדוע איפוא בשנת תשמ"ט (עשר שנים מאוחר יותר) כששאל אותו ר' זימרוני ציק האם רשאי הוא להתחיל להניחם השיב לו הרבי שישאל את המשפיע בארץ הקודש, ולא השיב לו בפשטות: 'ודאי שעליך להניחן ומה פשר השאלה בכלל' (הרי כבר בשנת תשל"ט סיפרתי בהתוועדות אודות השתוממותו של היהודי הנ"ל על כך שרואה סביבו יהודים שעדיין לא הניחו ד' זוגות תפילין)? אלא על כרחך לבאר כאמור, שדברי הרבי בשנת תשל"ט הם תיאור הלך מחשבותיו של יהודי בעל מדריגה שבעצמו מניח ד' זוגות תפילין וממרום דרגתו מתפלא על כך שסביבתו עדיין אינה נוהגת כמותו, אך אין בזה להורות על שינוי כלשהו בדעתו האישית של הרבי בנוגע למעשה שאותה כבר הביע בלקוטי שיחות ח"ב וכנ"ל.

ט. הידור במצות תפילין – כולל תפילין מהודרים דראב"ד ושימושא רבא

הוכחה חמישית – בשיחה מוגהת משנת תשמ"ט אמר הרבי (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ט ח"ד ש"פ ואתחנן-נחמו ס"י עמ' 141-142): "על פי האמור לעיל גודל העילוי דנחמה בכפלים כו' מובן שהכלי לקבל נחמה זו שתומשך ותתגלה ותחדור למטה בפועל ממש הוא על ידי עבודה דוגמתה באופן דכפלים לתושיה כו', שמתחילים מיד בהידור מצוה". ומוסיף הרבי (בהערה 14): "וכמו במצות תפילין (שנזכרה בפרשתנו ו, ח) שאף שבדורות שלפני זה לא היו מתחילים להניח תפילין דר"ת (גם המדקדקים ומהדרים במצוות) אלא לאחר משך זמן מהבר מצוה ועד לאחר הנישואין (משום טהרת הגוף כו'), מ"מ בדורנו זה פשט המנהג (ובפרט מנהג חב"ד) שמתחילים להניח תפילין דר"ת באותו זמן שמתחילים להניח תפילין דרש"י (כולל גם בנוגע לזמן ההכנה שלפני בר מצוה)". והנה ב'השלמות' לשיחה זו (שם עמ' 147) מובא קטע שנאמר בהתוועדות אך הושמט מהשיחה המוגהת: "ואף שעבודה כזו דורשת יגיעה רבה, הרי כשיאמרו לאדם שיש לו אפשרות לקבל ליטרא של אבנים טובות ומרגליות, זהב, עד לעטרת פז (שפז הוא הזהב הנקי והמשובח ביותר), ויש לו אפשרות לקבל (לא רק ליטרא, אלא) כמה פעמים ככה אם יסכים להתייגע ולשאתם, בודאי ובודאי יסכים להתייגע כדי שיהיה לו ריבוי מופלג של אבנים טובות ומרגליות, זהב ופז. ואם הדברים אמורים בנוגע לזהב ופז, עאכו"כ בנוגע לעניני תומ"צ עליהם נאמר הנחמדים מזהב ומפז רב [ובפרט שגם בנוגע לזהב ופז, הרי הצורך בהם אצל יהודי הוא בשביל עניני תומ"צ, שיוכל ליתן צדקה, לקיים מצוות בהידור, כמו לקנות תפילין מהודרים, ולא רק תפילין דרש"י ור"ת מהודרים, אלא גם תפילין דראב"ד ושמ"ר מהודרים (כידוע גודל הענין דהנחת ד' זוגות תפילין) וכיו"ב]". מדברי הרבי בקטע הבלתי מוגה – שיהודי מתייגע ורוצה שיהיה לו כסף כדי לקנות תפילין מהודרים ולא רק רש"י ור"ת אלא גם ראב"ד ושימושא רבא מהודרים – משמע לכאורה שכל יהודי צריך להניח תפילין דראב"ד ושימושא רבא ועוד מהודרים.

דחיית ההוכחה – מלבד זאת שעצם העובדה שבשיחה המוגהת השמיט הרבי את האיזכור אודות תפילין דראב"ד ושימושא רבא והאריך רק במעלת הנחת תפילין דר"ת הרי זה אומר 'דרשני', הנה גם מהקטע הבלתי מוגה כשלעצמו אין שום ראיה שהרבי חזר בו ממה שכתב בלקוטי שיחות ח"ב שהנחת ד' זוגות ראויה רק למי שעומד ברמה רוחנית גבוהה ביותר או שקיבל הוראה מרבותינו נשיאינו לעשות כן. ומה שאמר הרבי בשיחה זו שיהודי משתוקק להדר גם בקניית תפילין דראב"ד ושימושא רבא מהודרים, יש לפרש בשני פנים: א. הכוונה היא לאותם יהודים שבלאו הכי מניחים תפילין אלו – אם בגלל מדריגתם הגבוהה בעבודת ה' ואם בגלל הוראה שקיבלו מרבותינו נשיאינו – עליהם אומר הרבי שבוודאי הם משתוקקים לקיים זאת בהידור כך שגם התפילין הללו יהיו מהודרים אצלם. ב. הכוונה היא גם לכל יהודי, שעליו להשתוקק להגיע לדרגה הרוחנית הגבוהה שיהיה ראוי להניח תפילין דראב"ד ושימושא רבא ואז בוודאי יקנה תפילין כאלו ועוד מהודרים ויניחם. אך אין בקטע בלתי מוגה זה שום הוכחה לשינוי כלשהו בגישתו הכללית של הרבי להנחת תפילין דראב"ד ושימושא רבא מבחינה מעשית – שאין להניחם אלא מי שהוא בעל גוף נקי ביותר ומחשבות טהורות ובעל אחריות אישית גבוהה או שקיבל הוראה מרבותינו נשיאינו.

וכבר הבאנו לעיל מכללי הלימוד שאין מקום להוציא מסקנה חדשה (שבאה לשנות את הידוע או את הנאמר במפורש קודם לכן) על פי רמז או על פי דיוק שאינו מוכרח, כי אין זו דרכם של מורי ההוראה לחדש הוראות ברמזים קלושים. ועל כן מאחר ואפשר לפרש את דברי הרבי בשיחה דתשמ"ט בפשטות באחד משני האופנים האמורים, אין מקום "לרוץ רחוק" ולהסביר שהרבי כאן חוזר בו ומשנה את גישתו הידועה הקודמת.

ראיה לזה יש להביא גם מכך שכאשר בעקבות קטע זה בשיחה הבלתי מוגהת שאל ר' זימרוני ציק את הרבי האם יש לו אישור להניח תפילין דראב"ד ושימושא רבא – דחה אותו הרבי אל "המשפיע שלו שי' בארץ הקודש". ולכאורה, מדוע לא השיב לו הרבי בפשטות: כן, וכפי שכבר אמרתי בשיחה שכל אחד צריך להדר בכך? אלא התשובה פשוטה וברורה: הרבי מעולם לא אמר שכל אחד צריך לקנות תפילין דראב"ד ושימושא רבא, הרבי רק אמר שיהודים משתוקקים לקיים מצוות בהידור, כולל גם מצות תפילין לקנות תפילין מהודרות שבזה כלול גם קניית תפילין דראב"ד ושימושא רבא מהודרים – והכוונה בפשטות היא למי שכבר נוהג להניחם, או למי שאחרי עבודה עצמית ראויה יגיע לדרגה הגבוהה שיהיה ראוי להניחם (וכפי שנתבארו הכללים לזה בלקוטי שיחות ח"ב) ואז יוכל להדר גם בזה.

י. פירוש גוף נקי ביותר

הוכחה שישית – מדברי הרבי בלקוטי שיחות ח"ב הנ"ל משמע שכל מי שיש לו "גוף נקי ביותר" רשאי להניח ד' זוגות תפילין. ואת המושג "גוף נקי ביותר" אפשר לפרש על פי דברי אדה"ז בשו"ע הלכות הנהגת בית הכסא (מהדורא תנינא סי' ג ס"ח) שמצד הדין אפשר לקנח את פי הטבעת בחרס וכדומה "אך מדת חסידות לרחוץ פי הטבעת במים". לפי זה, כל מי שנוהג בעצמו מידת חסידות זו יכול להכניס את עצמו בגדר בעל "גוף נקי ביותר" ורשאי להניח ד' זוגות תפילין.

דחיית ההוכחה – בשיחת פורים תשל"א (שיחות קודש ח"א עמ' 518, בתרגום חפשי) אמר הרבי: "לכאורה יש ענין לא מובן במשלוח מנות איש לרעהו, אמנם זוהי מצוה מהקב"ה, אבל זה בא בסתירה לציווי אחר של שונא מתנות יחיה, כפי שהגמרא אומרת וכך נפסק בשו"ע בהלכות מתנה, וגם אדה"ז בשו"ע שלו מביא זאת. ואף שמקדים לכך ואומר 'מידת חסידות שלא לקבל במתנה אלא לבטוח בה' שימלא די מחסורו שנאמר ושונא מתנות יחיה', הרי זוהי מידת חסידות שכתובה במפורש בתושבע"פ ומובאת כפסק דין להלכה, מובן איפוא שמידת חסידות זו איננה רק עבור יחידי סגולה, אלא כל אחד ואחד ששייך ללימוד שו"ע יכול להגיע למידת חסידות זו".

על פי דברי הרבי הללו מובן בפשטות שהענין של "גוף נקי ביותר" הנדרש להנחת ד' זוגות תפילין אינו מתקיים במידת חסידות "לרחוץ פי הטבעת במים" בלבד, כי מידת חסידות זו צריך לקיימה "כל אחד ואחד ששייך ללימוד שו"ע", ואילו "גוף נקי ביותר" הנדרש לד' זוגות הוא דבר שהרבי מעיד שרק "אנשים מועטים" אוחזים בו ועד כדי כך שהוא עצמו "ירא" מלהחזיק עצמו בדרגה זו אם לא שקיבל הוראה מהרבי הריי"צ.

אך אליבא דאמת, כדי להבין את פירוש המושג "גוף נקי ביותר" שמזכיר הרבי בשיחה, אין צורך לנדוד עד להלכות "הנהגת בית הכסא" שבשו"ע אדה"ז, אלא די לעיין בהערה שבשולי הגליון בשיחה, שם על התיבות "גוף נקי ביותר" מציין הרבי: "ראה אגרות הרמ"ז ס"ה תפלין דשמושא רבא כו' צריכין גוף נקי ומחשבות טהורות ונקיות כו' וכבר האריך באות חיים סל"ד שם שמפני זה לא נהגו רוב העולם להניחם". מבואר מדבריו שתוספת המילה "ביותר" רומזת למחשבות טהורות ונקיות, ולא להידור בנקיות גופנית (גרידא).

[ולהעיר מלשון כ"ק אדמו"ר האמצעי במאמר (הנחות תקע"ז עמ' קפג): "שלא ראה קרי מימיו נמצא שגוף שלו הוא גוף נקי". ובאגרות קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ (ח"ד אגרת א'קטו עמ' תקמה): "תורה הנגלית והנסתרה הם שניהם כאחד חכמות עמוקות ושכלים נשגבים הדורשים גוף נקי ממומי בני אדם ונפש זכה ובהירה". ובכתבי הרח"א ביחובסקי (עמ' פז): "תפילין צריכים גוף נקי מעבירות על ידי סור מרע". (וראה עוד ספר חסידים הראשונים, אלפנביין, ח"ב עמ' 186. ליובאוויטש וחייליה עמ' 87)].

יא. מי שהחל להניח תפילין דשימושא רבה וראב"ד

על פי כל מה שנתבאר – שמעולם לא קיבלנו מהרבי שום הוראה לרבים להניח ד' זוגות תפילין, ואדרבה דעתו היא שהנחתם מתאימה רק למי שאוחז בדרגה רוחנית נעלית ביותר שרק יחידי סגולה ו"אנשים מועטים" אוחזים בה – יש לדון כיצד ינהג מי שכבר החל להניח ד' זוגות תפילין בצורה קבועה בעקבות טעות שהטעוהו בהבנת דברי הרבי, וכעת כשנודעה לו טעותו רוצה לחדול מהנחתם כי ידע איניש בנפשיה שאינו ראוי לכך לעת עתה, האם עליו לעשות התרת נדרים קודם שיחדול מלהניחם?

הנה בהלכות נדרים (יו"ד סי' ריד ס"א) איתא: "דברים המותרים והיודעים שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלום עליהם בנדר ואסור להתירם בהם. הילכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום הכיפורים ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מראש חודש או משבעה עשר בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו". והמחבר מוסיף עצה טובה לכל המתחיל לנהוג במנהג פרישות באיזה דבר: "לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם". לפי זה, מי שהחל להניח ד' זוגות תפילין ואחר כך הבין שאין הוא ראוי לכך וחפץ להפסיק להניחם, לכאורה צריך התרת נדרים.

אכן, בהמשך דברי המחבר שם כותב: "אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסבורים שהם אסורים, לא הוי כאילו קיבלום בנדר". ומבאר הש"ך (ס"ק ה) במה דברים אמורים: "ועכשיו נתברר שהוא מותר, ומנהגן היה בטעות שנסתפקו בדבר, ועכשיו שנתברר שמותר לא הוי כאילו קבלום בנדר" [וע"ע ברכי יוסף ס"ק ב. בן איש חי פרשת ראה סי"ז. מסגרת השלחן על קיצור שלחן ערוך סי' סז ס"ק ז]. כלומר, אדם שהחל לנהוג במנהג טוב או להחמיר על עצמו איסור באיזה דבר, משום שחשב שיש בכך תועלת או שהוא חייב בדבר מצד הדין, ולאחר זמן נתברר לו שאין כלל איסור או תועלת בהנהגה זו – אין הוא זקוק להתרת נדרים, כיון שנדר כזה מוגדר 'נדר טעות' שאינו צריך התרה.

על פי זה בנידון דידן, מי שהחל להניח ד' זוגות תפילין מתוך שחשב שזהו רצון הרבי ושבזמננו הנחתם אינה דורשת הכנה רבתי כמו בעבר (או שחשב שההכנה רבתי הדרושה היא רחיצת פי הטבעת במים בלבד), וכעת נודע לו שטעה במחשבתו הזו והרבי מעולם לא הורה להניח ד' זוגות, ושהנחתם דורשת עמידה בדרגה גבוהה שאין הוא אוחז בה, מתברר למפרע שאין כאן כלל מנהג ונדר כיון שבטעות יסודו, ורשאי להפסיק להניחם ללא התרה.