גירות בנישואי תערובת

[1] שו"ע יו"ד סי' רסח סי"ב: "כשיבא הגר להתגייר בודקים אחריו כו' שמא עיניו נתן באשה יהודית ואם אשה היא בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל, ואם לא נמצאת להם עילה כו'".

[2] בשו"ת טוב טעם ודעת קמא סי' רל כתב הגר"ש קלוגר: "מעשה באחד שהיה בנו בעל מלחמה ועמד בין הנכרים שנתדבק נפשו בנכרית וזנה עמה כמה פעמים ואחר כך חזר לבית אביו עמה ודעתה להתגייר כו' ונפשו בשאלתו שאסכים עמו בזה כו'. ולענין השנית מה שמתגיירת בשביל איש, נמי אין חשש כלל, כיון דזה עיקר מלתא דרבנן, ובזה יש לסמוך גם על אומדן שלנו, דהרי אם רוצה היה יכול להשתמד ולהיות נשאר במקום הנכרית, ומי דחקו לבא לבית אביו כו', וגם הרי בידו גם עתה להשתמד, ומדאינו רוצה רק להיות ישראל ושהיא תתגייר מוכח דכוונתם לשם שמים".

וראה גם שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כו גבי "נכרית שניסת לישראל", שבתחילה כתב באות ו: "בפשוטו נראה שאין לב"ד כשר לקבלה לגירות, כיון שכונתה לשם אישות". וכעין זה כתב שם סי' כח: "מצד הדין אין ראוי לגיירן, כיון שכוונתן לשם אישות". אבל בסיום דבריו הסיק: "נראה לדין כיון דגם אם לא תתגייר הרי תשאר אצלו בגיותה א"כ אין כאן לשם אישות". ובשו"ת שרידי אש ח"ב סי' עו חילק בין אם דרים יחד סתם או שגם נשואים על פי ערכאות: "עי' ביבמות מ"ה, ב גבי עובדא דר"ח בר אמי דאטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אנתתא, וברש"י שם ד"ה בה, שכתב: 'וקשיא לי… אי קמייתא לא סלקה לה, בתרא נמי לא סלקא לה, דלאו לשם שמים נתגיירה'. מוכח בהדיא, שאפילו אם כבר דרו ביחד מקודם, יש לחוש דלשם אישות טבלה ולא לשם שמים. מ"מ, בנידון דידן, שהיא נשואה לו ע"י ערכאות יש אומדנא שכוונתה לשם שמים".

מאידך, בשו"ת אמרי יושר ח"א סי' קעו כתב: "ועל דבר שאלתו בעובדא דאתי לקמייהו בנכרית אחת הבאה להתגייר והיא דרה עם איש אחד זה כביר בלי שום נישואין אף בלי ציווילעהע שבנימוסיהם ועתה רצונה להתגייר ולקבל עליה דת יהודית ולהנשא לו עפ"י דתוה"ק וישנו בשאלה על גוף הגירות אם רשאין לגיירה מטעם חשש שנתגיירה לשום אישות כו'. והנה בדבר הגירות דיש חשש לשם אישות שלכתחלה אין מגיירין אותה כמבואר ביו"ד סי' רס"ח סעי' י"ב, הביא כ"ת מתשו' טוטו"ד מה"ק שמצדד כיון דכבר בא עליה בגיותה תו לא תקיף יצרה ול"ח שלשם אישות נתגיירה. ואין הס' ת"י, אבל כפי שהביאו כ"ת הוא תמוה, דהרי להדיא אמרי' ביבמות כ"ד הא דנטען על הנכרית הא גיורת מיהוי הוי ורמינהו א' יש שנתגייר לשום אשה וכו' הא איתמר הלכה כולם גרים הם ע"ש, הרי אף דבא עלי' ומשו"ה חיישי' שנתגיירה כדי שישא אותה אף שאין שום הוכחה שכוונתה שתשאנו מכ"ש הכא שאומרת כן בפירוש, ונהי דמסיק דבדיעבד הוי גיורת, אבל לכתחילה אין מגיירין. וגם הסברא שכ' בשם תשו' פרי השדה כיון דדר עמה גם מעיקרא בפרסום הרי לא נחסר לה כלום ואין לתלות לשם אישות, אין בזה כדי סמיכה, דיתכן דהבועל רוצה עתה לדור עמה בכבוד ולא בהפקירות ומשו"ה היא באה להתגייר, והרי לשון הש"ע שם סעי' י"ב כשבא האיש להתגייר בודקים אחריו שמא בגלל ממון כו' ואם לא נמצאת להם עילה מודיעים להם כובד עול התורה כו', ולשון עילה היינו סיבה ועלילה כל דהוא לתלות בו כמ"ש רש"י כתובות כ' אהא דעילה מצאו וטיהרו את א"י ע"ש, ומכ"ש בנ"ד דהדבר לפנינו שרצונה להנשא לו דרך נישואין".

וכן כתב בשו"ת מהרש"ג ח"א יו"ד סו"ס לד: "בנדון אחד שדר עם הנכרית כמה שנים על פי נמוס הציוויליעהע הנהוג בעוה"ר ועתה רוצית הנכרית להתגייר אם יש לבית דין להזדקק לה כו', מה שכתב דכוונתם עתה לשמים וכן כתב סברא זו בשם הג' מבאניהאד דאל"כ למה להם לגייר, לא נהירא לי כלל, אלא דמחמת בושה הוא מדבר על לבה שתתגייר והיא מוכרחת לעשות כן מחמת אהבתה לו ואין כאן ענין לשם שמים כלל".

וכן כתב בשו"ת אהלי אהרן ח"ב סי' לה: "באחד שנשא נכרית ואחר שהיה חי אתה כמה שנים והולידה לו בן בא ראובן לפני בהודעה שהנכרית שלו רוצה להתגייר והוא רוצה לישא אותה בחופה וקידושין כו'. והלכה פסוקה ביו"ד (סימן רס"ח סי"ב) שכשיבא להתגייר אם איש הוא בודקין אחריו שמא עינו נתן באשה יהודית ואם אשה היא בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל, ובעובדא דידן הלא היא רוצה להתגייר בשביל אישות עם ראובן כו', בנדון דידן אין שום ספק דהנכרית רוצה להתגייר אך ורק לשם אישות עם ראובן ואולי גם יראה היא שבאם לא תתגייר ישלח אותה מפניו, וגם הבטוחות שסופה לעשות לשם שמים ג"כ ליכא בזמן הזה כידוע".

וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קו: "בנדון האיש שדבק עצמו בבת אל נכר, וכעת רוצה לגיירה עם הילד שנולד לו ממנה, והציע לפני איך כוונתם לשמים, ושאל כבוד תורתו ממני טעמי שלא רציתי לקבלם, בשעה שהיו לפני. הנה ידע שחוץ מן הטעם שידענו שכוונתה לשם אישות, יש לדון עוד משום הנטען כו'".

[3] בשו"ת פאר הדור סי' קלב השיב הרמב"ם בענין יהודי שחשדוהו על השפחה: "מחוייבין בית דין אחַר שמועה זו אשר לא טובה שישתדלו בכל עֹז ותעצומות לגרש האמה הזאת, או שישחררנה וישאנה. ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה, אכן כאשר פסקנו בדברים כאלו שיגרש וישא, ופסקנו כך מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו וסמכנו על אומרם ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך ויכול לישאנה, והא-ל ברחמיו יכפר עונינו". במהדורת 'בלאו' סי' ריא נדפסה שאלה כעין זו, ובתוך הדברים כותב הרמב"ם "שכבר פסקנו פעמים אחדות כגון אלו המקרים שישחררנה וישאנה כו', ומסייעין לו לישאנה בעדינות וברוֹך. ויקבעו לו מועד לישאנה או להוציא כמו שעשה עזרא ע"ה".

ואמנם הרמב"ם מיירי בשפחה, שכידוע כבר קיבלה עליה את המצוות בעת שקנאה הישראל, ונדרש רק להשלים את תהליך הגיור שלה באמצעות שחרורה (ראה שו"ע יו"ד סי' רסז ס"ג-ז); אולם מצאנו בספרי הפוסקים האחרונים שדנו והכריעו על פי דבריו להתיר לגייר גם בן-זוג נכרי, אף שברור לנו שמתגייר כדי להמשיך לחיות עם בן-זוגו היהודי:

בספר נהר מצרים, ח"א הל' גרים אות ה, מהדו"ח עמ' רמב ואילך, מספר רבה של מצרים רבי רפאל אהרן בן-שמעון, אודות ישראל שנשא נכרית וילדה לו בנים, "ואחרי זה נוססה באיש רוח טהרה לגייר את אשתו הנכרית והיא גם היא תחפוץ להתגייר שלא תחפוץ להתפרד מבעלה או מבניה כו' אנחנו מקבלים לגייר את האשה והבנים הגם שכל מבין יודע סיבת גירות האשה. וזה מכמה טעמים, האחת להציל את האיש מאיסור נשג"ז [=נדה שפחה גויה זונה], וגם לטהרת זרעו מכאן ולהבא כי ולד שפחה כמוה כידוע, וגם לגייר את בניו אשר הוליד. שנית כי חוששים אנחנו שאם לא נקבל אותה להתגייר ילך החבל אחר הדלי וח"ו ישתמד וימיר דתו הבעל כו' ועוד כמה טעמים שאין פה מקום ביאורם. ועל כן אנחנו מעלימין עין ומקבלים אותם כו'. וכן עשו גם הדורות שקדמונו וכאשר כתב כל זה רב אחאי גאון בספרו נוה שלום כו'".

וזו לשון ספר נוה שלום לרבי אליהו חזן, דיני גרים ס"ב: "הנה בדורנו זה שאינו דומה יפה, רבים עברו ונלכדו עם בנות הערלים, ואחר ימים ושנים נכנס בהם רוח טהרה ובאים לגייר נשותיהם. ויש מהם שכבר הולידו בנים ובנות, ובאים לגייר אותם גם כן, וכבר אירע מעשים כאלו כו', והרבנים שקדמוני, עשו מעשה לגיירם ולזווגם בכתובה וקדושין, ואחריהם הוכרחתי גם אני לעשות מעשה. ובודאי שהרבנים ז"ל סמכו על מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בתשובות פאר הדור כו'".

גם בספרו שו"ת תעלומות לב, ח"ג סי' כט, דן הרב אליהו חזן בשאלה דומה: "האיש שנכשל עם הנכרית וילדה לו בנים ובנות ובאה להתגייר אם מותרת לו כו' אמרתי הם כי יש מקום בראש בכגון זה להתיר לגיירה מפני תקנת הבנים שכבר ילדה הכרוכים אחריה, וגם הבנים אשר תלד שיהיה הורתם ולדתם בקדושה", והתיר להם גם להינשא והסביר את דבריו, וסיים: "ועיקר סמיכתי בזה על תשובת רבינו הרמב"ם ז"ל בס' פאר הדור סי' קל כו'. את זה כתבתי באותו פרק, ובבואי פה העירה לרעות ביעקב ראיתי שהרב הגדול כמהר"מ פארדו זלה"ה שקדמני עשה מעשה באופן כזה".

וראה גם שו"ת הר צבי יו"ד סי' ריח: "על דבר בחור פליט ממחנות ההשמדה שבא למחנה קדשם עם צעירה אחת נוצרית שהבטיח לה לישאנה, וכבר דרים הם בחדר אחד זה כשנתיים, והיא מתנהגת בדתי ישראל והוא ירא אלוקים, והשאלה היא אם מותר לקבלה ע"י גירות שהוא משום אישות. והדבר מבואר בגמרא, ברמב"ם ובשו"ע יו"ד (סימן רסא) שאין לקבלה לכתחילה, אבל כת"ר ביאר כל מסיבות ענין זה. הנה בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן כו) כתב שלכאורה הדין פשוט דאין מקבלין, כמבואר ברמב"ם (הל' אסו"ב פי"ג) ובשו"ע יו"ד (סימן רסח סעיף יב): ואם אשה היא בודקין אותה שמא עיניה נתנה בבחור ישראל, וכתב שם הב"י דהכל לפי ראות עיני הב"ד ואם רואים שסופו לשם שמים מותר לקבלם כמוש"כ התוס'. ובנ"ד נראה וניכרים הדברים שסופם לשם שמים והיא תקבל תורה ומצות באמת, לכן יכולים לקבלה, רק בגירות כדין וכדת, בטבילה ובקבלת מצות. יעויין בהגהות דרישה שם, אחרי שחילק בין לכתחילה לדיעבד הביא דברי התוס' דהיכי שהוא בטוח דסופו לעשות לשם שמים כתב: ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני הב"ד, וכן הוא בב"י דמשמע דהיכא שידוע לב"ד שבסוף יהיה לש"ש מותר לכתחילה, עיין תשו' בית יצחק (יו"ד ח"ב, דף פו סוף אות ד)".

וכן כתב הרב מרדכי אליהו בשו"ת מאמר מרדכי, ח"א סי' יג עמ' קצח אות ט: "זוג מחו"ל אשר הוא נשוי בנישואין אזרחיים שעלו לארץ הקודש, הבעל גוי והאשה יהודיה, והבעל מבקש להתגייר ולקבל עליו עול תורה ומצוות, מותר לקבלו לגרות לחסות תחת כנפי השכינה מכמה וכמה טעמים שביארנו".

וראה שו"ת פרי השדה, דייטש, ח"ב סוף סי' ג במוסגר: "ודע שלעניין נתגייר לשם אישות יש להקל טפי אם דרו יחדיו קודם גירות גם כן דאז ליכא חשש דלשם אישות נתגיירה כיון שהיו דרים יחד בלא גירות גם כן, אז יש לתלות שבוודאי כוונתה לשם שמים, וכן כתב בשו"ת ישא איש סימן ז'".

ובספר עמודו של עולם עמ' שכו: "כאשר ניצבים בפנינו בני זוג מעורב שאחד מהם יהודי והשני אינו בן ישראל, ואי אפשר להפריד ביניהם, יש לעודד את בן הזוג הנוכרי להתגייר וללמדו היטב את כל הלכות התורה ואת השקפת היהדות הטהורה, ועם זאת יש לחייב את בן הזוג היהודי ללמוד גם הוא את יסודות היהדות על בוריים מתוך תקוה שהמתגייר ישפיע על בן הזוג היהודי לחזור בתשובה שלימה".

וראה גם שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' ק. וראה עוד שו"ת שמע שלמה יו"ד סי' טו שאסף מקורות בענין זה.

[4] ראה בית יוסף יו"ד סי' רסח: "ודע דהא דלא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה איתא נמי בפרק שני דיבמות (שם), וכתבו שם התוספות (ד"ה לא) וההיא דפרק שני דשבת (לא.) דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני על מנת ליעשות כהן גדול בטוח היה דסופו לעשות לשם שמים, וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד.) דאתא לקמיה דרבי ואמרה גיירני על מנת שאנשא לאותו תלמיד עכ"ל. ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני בית דין".

[5] גמרא בכורות ל, ב: "עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים".

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פי"ד ה"ח: "אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו".

ט"ז יו"ד סי' רסח ס"ק ט בביאור דברי השו"ע שם ס"ג: "שזהו [=קבלת המצוות] גוף הדבר והתחלתו".

לקוטי שיחות חל"ג, שבועות ב, עמ' 29 אות ג: "קבלת מצוות אינה (רק) אחד מהדברים המכניסים את האדם לברית, אלא היא היא (חלק מ)הברית עצמה, וכדיוק לשון הרמב"ם 'בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית … וכן לדורות כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן'. הרי, שהענין ד'יקבל עליו עול תורה' הוא חלק מהרצון 'להכנס לברית'. ומזה מובן בפשטות למה לא נמנית קבלת מצוות בין תנאֵי הגירות כי כשאין קבלת מצוות, אין זה חסרון בתנאֵי הגירות אלא אין כאן גירות, ורק לאחר שרוצה 'להכנס ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה', יש חלוֹת הגירות במילה וטבילה, מה שאין כן אם לא הקדים קבלת עול תורה ומצוות, אין כאן מעשה גירות". וראה שו"ת בית יצחק, שמלקיס, יו"ד ח"ב סי' ק סוף אות ט.

ואף כי מצאנו בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כו אות ד) שכתב אודות גר שאינו מקבל דקדוק אחד מדברי סופרים − "נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מד"ס דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהי' מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין, אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות. ומה"ט נראה מה שחשש הרה"ג מהר"י פאזען לגייר לפי שלא ישמור דיני ישראל כהלכה, אפ"ל דאין לחוש לזה כיון דמקבל עליו כל המצות אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אח"כ לתיאבון, מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצות, ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב". לפי דבריו, לכאורה מותר לגייר גם מי שידוע לנו שבכוונתה להמשיך ללכת במכנסיים לאחר טקס הגיור, וזאת מכיון שאינה מתנה במפורש בשעת הגירות שדבר זה יהיה מותר לה, וגם ברור הדבר שלא תעשה כן אלא לתיאבון – מחמת הקושי לשנות את הרגלה הקודם;

הנה דברי האחיעזר הללו אינם מוסכמים. ראה שו"ת דבר אברהם ח"ג סי' כח אות ג: "ואני חוכך בזה, כיון שבשעת הקבלה הוא חושב לעבור אפילו לתיאבון, אין זו קבלה, והם תרתי דסתרי".

וכן כתב שו"ת להורות נתן ח"ג סי' פד אות יא: "וראיתי בשו"ת אחיעזר שם שכתב לחדש, דהא דאמרו שאם מקבל עליו כל המצוות חוץ מדקדוק אחד דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושדבר זה יהא מותר לו מן הדין, דבכה"ג אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין, אבל אם קיבל עליו כל המצוות רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצוות עיין שם. ולע"ד מלבד דעפ"י סברא היא זרות גדולה לומר שאם חושב לעבור על המצוות יהא נחשב כקבלת המצוות, והלא המצוות כולן לא ניתנו אלא לעשותן, ודוקא בישראל אמרינן דאע"ג שעבר עבירה לא פקע ממנו דין ישראל ואעפ"י שחטא ישראל הוא, שהרי כבר נעשה ישראל משעה שנולד או משעה שנתגייר ואין ישראל יכול להפקיע מעצמו דין ישראל, משא"כ בגר אם מקבל על עצמו המצוות על מנת שלא לקיימן, מה קבלת מצוות יש בזו ואיך נעשה ישראל בלא רצון לקיים כל המצוות – ומלבד הסברא, הנה כן משמע גם מהא דבכורות (ל ב) ת"ר הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, עכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עיין שם, והנה בדברי חבירות נראה פשוט דלא מקרי קבלת דברי חבירות אלא אם מקבל עליו לקיים ולעשות את כל הזהירות שהחברים זהירין בה, ובודאי דלא סגי אם קיבל עליו את כולן על מנת שלא לעשות את מקצתן, דאל"כ איך איכא חזקת טהרה בבגדי חבר – וכמבואר באורך ברמב"ם (פ"י ממשכב ומושב) – ודילמא הוא חבר שלא קיבל על עצמו לעשות את הזהירויות שהחברים רגילין בהן וחשב לעבור לתיאבון על מקצת מן הדברים. וברמב"ם שם (ה"ב) מבואר שכשמקבלין אותו חוששין לו כל ל' יום עד שילמד ויהא רגיל בטהרות, ואחר ל' יום משקבל עליו דברי חבירות הרי בגדיו טהורין וכל אוכליו ומשקיו טהורין ונאמן על כל הטהרות כשאר כל החברים עיין שם, ואם נימא דיש לו דין חבר אף שעובר על דיניו לתיאבון, א"כ איך יתכן שיהא חזקת טהרה לבגדיו ומאכליו, ומה מהני שלשים יום להרגילו בטהרות כיון שאינו צריך להרגיל עצמו בכל עניני הזהירות. ועיין פירוש רבינו גרשום בבכורות שם, שמפרש מה שאמרו חוץ מדבר אחד וז"ל, דאמרינן הואיל ואינו יכול לעמוד באותו דבר ודאי לא יעמוד נמי באחרים עכ"ל, בפשוטו משמע דקאי גם על גר שאמר חוץ מדבר אחד, ואף אם נימא דקאי רק על דברי חבירות, מ"מ מבואר עכ"פ דקבלה זו היינו קבלה לעשות, דאם נימא שרשאי עכ"פ לעבור עבירה לתיאבון א"כ מה מהני מה שקבל את כל התורה, אכתי ניחוש דכשם שאינו יכול לעמוד באותו דבר ודאי לא יעמוד נמי באחרים, וע"כ פשוט דקבלה היינו שמקבל על עצמו לעשות מעשה כחברים, ומזה נלמד גם לענין קבלה בגירות שנשנית יחד באותה ברייתא, דלקבל היינו שמקבל לעשות ולקיים, וזה פשוט לענ"ד, עד שאני תמה על הגאון אחיעזר ז"ל שרצה לחדש דבר זר בלי שום ראיה. ואף שאינני כדאי, נלע"ד שאין לסמוך על סברא זו כלל".

[עוד חשוב לציין, שגם האחיעזר לא כתב הסברא הנ"ל במפורש אלא לגבי דקדוקי סופרים. אבל בנדון דידן − לבישת מכנסיים לאישה − להרבה פוסקים הוא איסור דאורייתא משום "לא יהיה כלי גבר על אשה" (ראה דרכי תשובה על יו"ד סי' קפב ס"ק ט; שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קח; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' סב; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' סג). ועל כגון דא לא כתב האחיעזר מפורש להקל].

על פי הנ"ל נראה פשוט שמי שאמרה במפורש שבכוונתה לא לקיים "מצוה פלונית", או אפילו רק אמרה "אין לי כוח לקיים הכל", אין לסייע לה להתגייר.

ופשוט שאין לזה כל סתירה מהמבואר בשו"ע יו"ד סי' רסח ס"ב שקודם הגירות מודיעים לגר רק "מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות" ולא את כולן, כי יש חילוק בין ידיעת המצוות לבין קבלת המצוות, והגר אמנם אינו צריך לדעת כל המצוות קודם גירותו, אך בהחלט צריך לקבל עליו לקיים כל המצוות, ואם אומר במפורש "אין לי כוח לקיים הכל", יש כאן חסרון בקבלת המצוות. וראה שו"ת שרידי אש ח"ב סי' עה: "שצריך לחלק בין הודעת המצוות לבין קבלת המצוות, שקבלת המצוות היא שהוא מקבל על עצמו את כל המצוות המחויבות כישראל, וזהו עיקר הגירות. וקבלה זו צריכה להיות בפני בי"ד של ג', והיא מעכבת אפילו בדיעבד. והודעת המצוות היא, שמודיעים לו שכרן ועונשן, וזה אינו מעכב בדיעבד". וכן כתב בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' קו: "אף שודאי מקבלין גרים אף שלא ידעי רוב דיני התורה שהרי מודיעין אותם רק מקצת מצות כו', הוא משום דאיירי שקבל עליו לעשות כל מה שהיהודים צריכין לעשות וזה סגי לגרות".

וראה גם באגרות משה שם: "גיורת זו שאינה רוצה לקבל תלבושת נשים צנועות, לכתחלה הא ודאי אין לקבלה".

[6] אגרות קודש הרבי הריי"צ, חי"ג עמ' תז, מכתב מה' טבת תש"ו אל הרב דושאוויץ: "יהודי דר בעיר שאין בה יהודים משך שנים רבות ונשא ר"ל אשה נכרית וגר עמה כמה שנים והולידה לו שתי בנות ובן, ועבר עליו רוח טהרה והחליטו לעזוב מקום מגורם ולהתיישב בעיר שיש בה יהודים ואשתו חפצה להתגייר ולגייר את ילידיהם ומבקש מה עליו לעשות. עניתי כו' ובטח כי ידידי כת"ר יתעניין בזה וישיב לו כו', [ו]יבוא בכתובים עם אחד הרבנים שי' היראים אשר יקח אליו הטורח לסדר דבר זה". ועל פי שמועה מהשלוחים ברוסיה, גם מהרבי היתה הנחיה על דרך הנ"ל.

ולהעיר גם מספר אוצר החסידים, פולין, עמ' 22 בשם הגרמ"ש אשכנזי ע"ה שהביא בשם הרבי "שראוי לסייע בגירות למי ששרשיו יהודים" והוא אכן סייע בזה לשלוחים.