מעשה בזוג שנתקדשו כדת משה וישראל (מבלי להירשם ברבנות המקומית – דבר שאין רוח חכמים נוחה הימנו, כיון שעלול להביא למכשולות), ולאחר זמן חיי הנישואין
בבניינים רבי קומות מותקנות משאבות לחץ, ששומרות על לחץ המים באופן חזק. האם מותר להשתמש בברזי המים בבניינים אלו בשבתות ויו"ט?
נשאלתי מאת היהודים שבאוקראינה, שאצלם היו רגילים לתת ל'מחצית השקל', חצי ממטבע הגריבנה (Гривня) שהוא חמישים קופיקות, אלא שמחמת המלחמה בין רוסיה לאוקראינה ירד עכשיו
אני רופאה, ומתלבטת אם להצטרף לצוות ההקמה של מערך תרומות רחם (לצורך הולדה) בישראל, מדובר בניתוחים מאוד מורכבים, גם לתורמות וגם לנתרמות, עם פוטנציאל סיבוכים
רווקה מבוגרת העומדת בשלהי גיל המאפשר לה להיכנס להריון, והיא חפצה להרות באמצעות הזרעה מלאכותית מבנק הזרע. האם הדבר מותר? והאם יש הבדל אם הזרע
האם ישנם חיי אנוש על גבי הכוכבים או במקומות אחרים מחוץ לכדור הארץ, ומהי דעת הרבי בעניין?
גירשתי את אשתי לפני 4 חודשים, ויש לנו תינוק בן שנה וחצי. רציתי לדעת מהו דין תורה לגבי דמי מזונות לתינוק ולאישה. עד איזה גיל של התינוק אני חייב לפרנס אותם? מהו הגובה של דמי מזונות? דרך מי אני יכול לשלם אם אני לא מוצה שפה משותפת עם גרושתי?
בשולחן ערוך[1] נפסק שהאב חייב לפרנס את בנו עד גיל שש, וגם אחר כך מצוה עליו לפרנסו עד גיל בר מצוה.
בזמננו, עקב השינויים שחלו בצורת החיים, תיקנה הרבנות הראשית לישראל כי על האב לזון את בניו עד גיל חמש עשרה[2] (ולאחר מכן האריכו זאת עד גיל שמונה עשרה, וכך מקובל בהרבה מבתי הדין הרבניים שבארץ הקודש[3]).
גובה המזונות המקובל בארץ הקודש נע בין 1200 ל-1500 ₪ לחודש, ולפעמים יותר (תלוי בגובה המשכורת וברמת החיים), ובדרך כלל אינו כולל הוצאות מיוחדות כגון טיפולי שינייים. בנוסף, מקובל שהאב משתתף גם בהוצאות מדור הילד (דמי שכירות דירה של מגורי האם) באחוזים מסוימים.
כשאין שפה משותפת, אפשר כמובן להעביר את התשלום דרך הבנק.
[1] שולחן ערוך אבן העזר סי' עא ס"א: "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש כו'. ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו".
[2] ראה שו"ת ישכיל עבדי ח"ד אה"ע סי' טו.
[3] ראה ספר הרבנות הראשית לישראל, ורהפטיג, ח"א עמ' 110-114, וספר משנת הכתובה, קליין, ח"א עמ' תשד-תשו, שתקנת הרבנות הראשית אודות גיל שש עשרה, ועל אחת כמה וכמה הארכתה לגיל שמונה עשרה, לא היתה מוסכמת על כל הרבנים והדיינים, ועל כן עדיין היתה נתונה לשינויי מנהגים, גם בין בתי הדין של הרבנות הראשית, אולם המנהג הרווח הוא לחייב את האב לזון את הילדים עד גיל שמונה עשרה.
