הורים שנפטרו והשאירו בנים ובנות, והבנות קיבלו חלק שווה כמו הבנים מכוח חוקי המדינה, האם יש בכך בעיה?
תפריט
הורים שנפטרו והשאירו בנים ובנות, והבנות קיבלו חלק שווה כמו הבנים מכוח חוקי המדינה, האם יש בכך בעיה?
אדם ששמע קידוש ביום השבת בבית הכנסת אחר התפילה ויצא ידי חובתו, האם יכול לכתחילה להוציא אחר כך את אשתו ידי חובת קידוש על ידי
במהלך 'מבצע תפילין' ניגש אל הדוכן צעיר שלראשו רעמת שיער. הלה הניח על ראשו כיפה, לבש את התפילין כבקי ורגיל, וקרא קריאת שמע. כשסיים, הבחין
אשה שהרופאים אומרים שיש לה חשש סכנה אם תתעבר, האם על פי הלכה מותר לה לסכן את עצמה?
למנהג חב"ד שאין מקדשים בליל שבת בשעה השביעית, האם בתנאים מסוימים, כגון לצורך אורחים ובפרט בבתי חב"ד, יש מקום להקל בזה ולקדש לכתחילה בתוך השעה
הורים שנפטרו והשאירו בנים ובנות, והבנות קיבלו חלק שווה כמו הבנים מכוח חוקי המדינה, האם יש בכך בעיה?
אם ההורים לא כתבו צוואה תורנית הלכתית בה העניקו קודם מותם לבנותיהם חלק שווה בנכסים כמו לבניהם, על פי תורה כשיש בנים יורשים – הבנות אינן יורשות! קיבלו הבנות חלק כמו הבנים מכוח חוקי המדינה, אם הבנים מסכימים לכך מרצונם הטוב – רשאיות הבנות להחזיק בחלקן, אבל אם האחים אינם מוחלים – על הבנות להחזיר לבנים מה שקיבלו בניגוד לדין התורה, ואם אינן מחזירות – הרי זה גזל בידן!
ראה שו"ע חו"מ סי' רעו ס"א: "סדר נחלות כך, מי שמת, בנו יורשו. לא נמצא לו בן, רואים אם יש לבן זרע בין זכר בין נקבה עד סוף כל הדורות עומד במקומו ויורש הכל, לא נמצא זרע לבן, אם יש לו בת תירשנו". הרי שבת בין הבנים אינה יורשת. ואף במקום שחוק המדינה קובע שבנות יורשות כבנים, אין לחוק זה תוקף נגד דין התורה, וכמו שכתב הש"ך חו"מ סי' עג ס"ק לט: "אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל".
אמנם, מצאנו בהלכה שדבר שכבר נהגו בו על פי דינא דמלכותא ההלכה מורה להמשיך לנהוג כן אף שעל פי תורה אין הדין כן, וכמבואר בשוע"ר הלכות גזלה וגנבה סי"א: "דבר המיטלטל שנגזל או נגנב ונתייאשו ממנו הבעלים ואחר כך נמכר או ניתן הרי זה נקנה להלוקח או להמקבל מתנה ביאוש ושינוי רשות כו', ובמדינות אלו המנהג להחזיר מן הדין כל גזלה וגנבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות כו', ואין לשנות". לפי זה, לכאורה אף בנידון דידן נאמר כמו כן, שכיון שהמנהג על פי דינא דמלכותא שבנות יורשות כמו בנים, יש ללכת אחר המנהג.
אכן, במקום אחר בהלכה מצאנו שגם כאשר כבר נהגו על פי דינא דמלכותא נגד התורה אין לנהוג כן, וכמבואר בשו"ע חו"מ סי' שסט סי"א ברמ"א: "הנושא אשה במקום שדנין בדיני הגוים, ומתה אשתו, לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני הגוים דאם מתה לא יורשה בעלה או כדומה לזה". וצריך להבין, מדוע בדין "הבעל יורש את אשתו" גוברת ההלכה על המנהג ודינא דמלכותא, ואילו בדין "יאוש ושינוי רשות קונים" גוברים דינא דמלכותא דינא והמנהג על ההלכה.
והחילוק בין המקרים מבואר היטב בשוע"ר שם סי"ט, דאף שאמרינן "דינא דמלכותא דינא", מכל מקום "אין דינו דין אלא בדבר שיש בו הנאה למלך, או בדבר שהוא תיקון המדינה כולה, אבל לא בדבר פרטי שבין אדם לחבירו, שאם לא כן בטלת דיני התורה חס ושלום". לפי זה מובן היטב החילוק בין הדינים הנ"ל, במניעת גניבות יש משום "תיקון המדינה כולה", לכן בזה אנו מקבלים את דינא דמלכותא הקובע שגם אחרי יאוש ושינוי רשות צריך להחזיר הגניבה עצמה, כי על ידי כך ימנעו מרכישת דברים גנובים (ביודעם שיצטרכו להחזירם לנגנב) וממילא יתמעטו הגניבות. מה שאין כן חוק הגוים הקובע שבעל אינו יורש את אשתו, אין בו שום תועלת למלך ולא לכלל בני המדינה, על כן בזה אסור לנהוג כ"דינא דמלכותא" למרות שכך "המנהג", כי אם נלך אחרי חוקיהם בדברים אלו יתבטלו כל דיני בין אדם לחבירו שבתורה. על פי זה מובן שגם בנידון דידן אין תוקף ל"דינא דמלכותא" ול"מנהג" שבת יורשת בין הבנים, כי בחוק הגוים הזה אין "הנאה למלך" וגם לא תועלת של "תיקון המדינה כולה", ואין זה אלא "דבר פרטי שבין אדם לחבירו", ואם נלך אחרי חוקי המדינה ומנהגיה בדברים כאלו – בסופו של דבר יתקעקעו כל דיני שולחן ערוך חושן משפט.
וכך מצאנו בשו"ת מהרי"ק שורש ח שאין למנהג המדינה תוקף לבטל את סדרי הירושה שקבעה תורה, וז"ל: "באחד שרוצה להפקיע ירושת בן הבכור באמרו כי מנהג מבטל הלכה וכי נהגו בארץ ההיא להשוות הבכור והפשוט וחלק כחלק יטלו, לעניות דעתי נראה דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין במנהג זה ממש כו' שעוקר דין תורה ומבטל ירושת דין הבכור שאין ללכת אחריו חלילה". וכעין זה כתב בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תקמה: "אם התנו או נהגו לבטל חלק הבכורה או לבטל ירושת הזכרים אין זה תנאי ולא מנהג לפי שהוא לבטל דבר של תורה".
וכן כתב בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' דש: "ולשאלה אם יש כח במנהג להפקיע הבכורה מהבכור והירושה מן היורשים, פשיטא מנהג כזה שהוא נגד התורה ממש אין בו ממש, ואיך יעלה על הדעת שיקבעו חכמים עצמם לקבוע מנהג כזה, זה וזה אינו נקרא מנהג ותיקין אלא מנהג רשעים ואין לילך אחריו".
אמנם, בספר חקרי לב אה"ע סי' מב כתב שאם הציבור ובית הדין מתקנים תקנה לבטל דיני ירושה בגלל שעת הדחק יש לצדד שאולי תקנתם מועילה מדין הפקר בית דין הפקר, וז"ל: "אם הוא מנהג לבד, שלא התנו עליו בפירוש, בודאי שאין כח במנהג לעקור ירושה מדין תורה, אבל אם מנהג זה נתייסד על ידי שהתנו עליו בפירוש לתקן כן מפני הצורך והדחק, יש לצדד דמהני גם לעקור ירושה מדין תורה, דבשלמא במנהג דחשיב כהתנו בני העיר עליו יש לומר דלא עדיף זה מתנאי המוריש בעצמו, ותנן האומר איש פלוני ירשני לא אמר כלום דהתנה על מה שכתוב בתורה, אבל תקנת והסכמת הצבור שיש לומר הפקר בית דין הפקר אפשר שגם לעקור ירושה של תורה מהני".
אבל מובן שבנידון דידן גם לדעתו קיים איסור גזל, שהרי מנהג הערכאות בארץ ישראל להשוות ירושת בנות לבנים ולא לתת לבכור פי שניים הוא משום שפוסקים על פי חוקי הגויים ולא משום תקנת בית דין.
מלבד זאת, בשו"ת המבי"ט ח"ב סי' קכח כתב מפורש שגם תקנה מפורשת של בית דין אינה מועילה לבטל דיני ירושה ואין בה משום הפקר בית דין הפקר, וז"ל: "דענין הירושה הוא חקת משפט, וכי היכי דאין מוריש יכול להנחיל בתורת ירושה איש נכרי אפילו ברצון יורש, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות אישות דכל תנאי שבירושה בטל, הכא נמי בית דין אינם יכולים להנחיל מי שאינו ראוי לנחול".
אמנם בשו"ת דברי אמת (לרבי יצחק בן דוד מקושטא) ח"א סי' ח דף כא עמודה ב חלק על המבי"ט וכתב: "והנה זה שכתב שאין בית דין יכולין להנחיל מי שאינו ראוי לנחול, אתמהא, שהרי תלמוד ערוך הוא בידינו ביבמות גבי אשתו קטנה דהבעל יורשה דמן התורה יורשיה יורשין אותה ואמרי רבנן דהבעל יורשה ואמרו שם בגמרא דמטעם הפקר בית דין, וכן אמרו גבי כתיבת בנין דכרין דירתין תנן דתנאי בית דין וכתבו שם דהפקר בית דין הפקר".
אכן, כאמור, גם דבריו אמורים רק היכא שבית דין תקנו תקנה זו, ולא כאשר נוהגים כך על פי החלטת הערכאות.
וראה עוד בספר דברי יוסף (כהן) חושן משפט 'קונטרס כח בי"ד בירושה' עמ' רי-רכ שדן באריכות בענין זה.