אמירת הגדה של פסח

א. האמירה בקול רם

כתב הריטב"א בהלכות סדר ההגדה: "וחייב אדם לומר ההגדה בנעימה ובקול רם בכל כוחו".

מפשט לשון הריטב"א נראה שההוראה "בכל כוחו" באה בהמשך להוראה "בקול רם". והיינו שהאמירה תהיה בקול רם במידה המירבית (לאפוקי מהפירוש "בכל כוחו – בכל כוונתו", כדפירש רש"י בשבת קיט, ב גבי "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו קורעין לו גזר דינו").

וכן מצאנו במנהגי החתם סופר (סי' י בהגהה אות יג): "שהגם שהיה דרכו בקודש, בפרט לעת זקנתו, לומר הכל בחשאי בהתלהבות פנימי בדרך נפלא עד מאוד, אבל בשני לילי הסדר היה קורא את ההגדה בקול חוצב להבות אש, עד שהיה נשמע קולו למרחוק בקרית חוצות".

וראה גם דרכי חיים ושלום (סי' תקצח) אודות מנהגו של בעל המנחת אלעזר ממונקאטש: "סדר ההגדה היה אומר בקול רעש גדול, ועורר כמה פעמים את המסובין סביב שולחנו שיאמרו בקול רם".

כפי הנראה, המקור לדברי הריטב"א שצריך לומר ההגדה "בקול רם" דווקא, הוא מהא דהמצה נקראת בתורה "לחם עוני" (דברים טז, ג), ודרשו חז"ל: "לחם שעונים עליו דברים הרבה" (פסחים לו, א). ומצאנו שלשון ענייה משמעה אמירה בקול רם, כמו שפירש רש"י בפרשת כי תבוא (כו, ה) על הפסוק "וענית ואמרת" – "וענית, לשון הרמת קול". ובשיר השירים על הפסוק "ענה דודי" (ב, י) פירש: "לשון עניה ולשון צעקה קול רם".

בכף החיים (סי' תעג ס"ק קכז) הביא בשם היפה ללב שאמירת ההגדה "בקול רם" צריכה להיות "אפילו אם הוא יחידי".

והנה על דברי הגמרא (פסחים קטו, ב) "לחם עוני לחם שעונים עליו דברים" כתב רבינו חננאל: "פירוש, אומר עליו הגדה מצה זו שאנו אוכלין כו'". אבל רש"י פירש (שם לו, א): "שעונים עליו דברים, שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה".

ועל פי האמור לעיל שהלשון "לחם עוני כו' שעונים כו'" הוא המקור לאמירת ההגדה "בקול רם", נמצא שלדעת רבינו חננאל די לומר "בקול רם" את הפיסקה "מצה זו שאנו אוכלים כו'", ואילו לרש"י כל ה"הגדה" צריכה להיאמר בקול רם, וכפי שעולה מדברי הריטב"א הנ"ל.

ולהעיר מדברי החק יעקב (סי' תעג ס"ק לב): "הא לחמא כו', וכתב מהרש"ל [שו"ת] סימן פ"ח לאמרו בקול רם". ומשמע מדבריו שרק פיסקה זו צריך לומר בקול רם. ויש לומר שהוא על פי פירוש רבינו חננאל הנ"ל.

מדברי רבינו חננאל והמהרש"ל יש ללמוד, שמי שהוא חלש ואינו יכול לומר את כל ההגדה בקול רם, ישתדל עכ"פ לומר "הא לחמא כו'" בקול רם (עיין קובץ מוריה ק"ט עמ' קיט).

בטעם מה שההגדה צריכה להיאמר בקול רם, מבאר הרבי: "כי יציאת מצרים היתה ע"י ספירת הבינה (עלמא דחירות) ולכן הסיפור ביציאת מצרים צ"ל בקול רם שזהו ענין הבינה שנקראת קלא דלא פסיק" (תורת מנחם חל"ט עמ' 280 ואילך, ועיי"ש שביאר זאת בעבודת האדם).

ב. אמירה בקול ניגון

והנה לשון הריטב"א הנ"ל היא שצריך לומר ההגדה "בנעימה ובקול רם". הפירוש "בנעימה" היינו "בנחת" (ראה שוע"ר סי' שלח ס"א: "להשמיעו בנעימות קצת כו' קול נעים כו' בנעימה ובנחת").

אמנם, יש שנהגו לומר קטעים מסוימים מההגדה בניגון ממש (כגון: והיא שעמדה, אילו הוציאנו, על אחת כמה וכמה).

יתירה מזו, בלקוטי שיחות (חכ"ב הוספות ר"ח ניסן הערה 40) כותב הרבי: "המנהג בכמה מקומות לומר ההגדה בניגון כו', ובסידור האריז"ל (קודם מה נשתנה): אומרים ההגדה בקול רם ובשמחה רבה ובכוונה גדולה". ומשמעות דבריו שיש שנהגו לומר את כל ההגדה בניגון.

אמנם, בענין זה ראוי להזכיר שהנשים היושבות בשולחן הסדר לא תגבהנה את קולן בניגון באופן שיישמע לאנשים, מדין קול באישה ערווה. וכפי שכבר כתב כן החק יעקב (סי' תעט ס"ק ו): "לפי מה שנוהגין לומר הודו בניגון נעימות קול יש לחוש למאי דאמרינן זמרי נשי ועניא גברא כאש בנעורת" (ועיין עוד יינה של תורה, הגש"פ – אדלר עמ' כז בהערה).

אבל שאר קטעים שאין מנגנים בהם, רק אומרים אותם בקול רם, יכולות גם נשים לעשות כן, וכנפסק בשוע"ר (סי' עה ס"ו) ש"קול דבורה כיון שרגיל בו אינו ערוה אפילו של אשת איש" (ועיין עוד שו"ת רבבות אפרים ח"ב עמ' רמז).

ג. הנהגת רבותינו נשיאינו

להלן כמה ציטוטים מדברי רבותינו נשיאינו בענין אמירת ההגדה בקול רם (ראה אוצר מנהגי חב"ד ניסן עמ' קנד):

(א) "ר' נחמן מאריאשין סיפר, פעם בעת היותו אצל הוד כ"ק אאזמו"ר מוהר"ש בעת הסדר, כמובן שכל המסובין ישבו באימה ודרך ארץ וממילא היתה אמירת ההגדה בחשאי, וציוה הוד כ"ק אאזמו"ר מוהר"ש שיאמרו את ההגדה בקול רם" (ס' השיחות תש"ב עמ' 87, נעתק גם בספר התולדות מוהר"ש ברוקלין תש"ז עמ' 67).

(ב) "אדמו"ר מוהר"ש חפץ שכל אחד יאמר ההגדה בקול. אמר אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ע"ד הלצה: בהסדר של אבא מוהר"ש האט מען געקענט האבען א ציור אין [=יכלו לראות ציור במושג] 'עונים באימה ואומרים ביראה'" (רשימות, מדברי כ"ק אדמו"ר הריי"ץ בימי פסח תרצ"ה בווארשא).

(ג) "הרבי [מוהריי"ץ] שליט"א ביקש את המסובים לומר את ההגדה בקול רם" (קובץ ליובוויטש 2 תש"ד עמ' 24).

(ד) "איתא בכתבי האריז"ל לומר את ההגדה בקול רם ובשמחה גדולה. ומפני טעם זה נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] לומר את ההגדה בקול רם. ובזמנים שהוא עצמו לא היה יכול בקול רם (כלומר שלזולתו נראה היה בחושיו הגשמיים שאין הוא אומר בקול רם), היה דורש מן האחרים שיאמרו בקול רם" (שיחת ליל ב' דחגה"פ תשט"ו אות ז).

(ה) "כיון שבכתבי האריז"ל כתוב שבליל פסח צריך להיות בשמחה ינגנו עתה ניגון. וכיון שבניגונים עצמם יש ניגוני מרירות וניגוני שמחה, ינגנו ניגון של שמחה, וינגנוהו בשמחה, ויכוונו שהניגון בשמחה שייך להסדר ואמירת ההגדה שעפ"י דברי האריז"ל צ"ל בשמחה" (תורת מנחם ח"ה עמ' 119).

(ו) עוד מובא שם, שהגם שהרבי עצמו "לא היה אומר את ההגדה בקול רם, אך היה מורה למגיד ההגדה שיגביה את קולו".

ד. לצאת ידי "קול רם" מאחר

מהתיאור הנ"ל אודות הנהגת כ"ק אדמו"ר הריי"צ בזמנים מסוימים, ואודות הנהגת הרבי, שלא אמרו את ההגדה בקול רם בעצמם, אך הורו לאחרים לאומרה בקול רם, נראה שכיוונו לצאת ידי הענין של האמירה "בקול רם" ע"י שמיעה מאחרים.

אך לכאורה יש לעיין בזה, דידוע הכלל המובא בשם הגאון הרוגאצ'ובי (אישים ושיטות מהדו"ח עמ' פב) "שרק עצם הדיבורים אפשר לצאת בשמיעה מאחר, אבל אופני הדיבורים והתנאים המיוחדים שצריכים להדיבורים אי אפשר ליחס להשומע", שלכן "על פי דין אין יוצאים בעשרת בני המן בשמיעה מהקורא כי מבואר בגמרא שעשרת בני המן צריך לקרותם בנשימה אחת". לפי זה, לכאורה, אף שאת עצם חובת סיפור יציאת מצרים אפשר לצאת ידי חובה בשמיעה מאחר (ראה שוע"ר סי' תעב סכ"ב. מנחת חינוך מצוה כא אות ד), אבל את האמירה "בקול רם" לא יוצאים ע"י אחר.

ואולי יש לומר דשאני אמירת בני המן בנשימה אחת שהוא דינא דגמרא ולכן אין יוצאים בו ע"י אחר, משא"כ אמירת ההגדה בקול רם הוא ענין של הידור ושבח ואינו לעיכובא ולכן יוצאים בו י"ח עם אחר, ועצ"ע.

עוד ראיתי בספר מרפסין איגרי (על הש"ס פי"ט ענייני פסח עמ' קלט) שביאר, שכיון שהמצוה היא לספר ביציאת מצרים, ודרך המספרים היא שאחד אומר והשני שומע, לכן מצוה זו יוצאת מן הכלל ובה יוצאים בשמיעה לא רק את ידי עצם הדיבור אלא גם את אופן הדיבור.