איפור קבוע וכתובת קעקע

הקדמה

איפור קבוע (Permanent Makeup) הוא הזרקת צבע (פיגמנטים) באמצעות מחט אל מתחת לשכבות העליונות של העור (אפידרמיס, Epidermis). השכבות העליונות מתחלפות בכל פרק זמן קצר יחסית (20-25 ימים) והזרקת הצבע מתחת לשכבות המתחלפות מאפשרת לו להישאר במשך תקופה ארוכה עד לדהייתו [איפור חצי-קבוע נשאר למשך חצי שנה עד 3 שנים. איפור קבוע נשאר למשך זמן ארוך יותר, עד 20 שנה].

טרם החדרת המחט עם הצבע – מרדימים את המקום, שורטים את המקום באמצעות מחט חשמלית (דמויית עיפרון), ומתחמים על ידי השריטה את המקום שמתעתדים לצבוע ואז מזריקים את הצבע.

א. הגדרת כתובת קעקע

בשולחן ערוך הלכות איסור כתובת קעקע (יו"ד סי' קפ ס"א) איתא: "כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונים הרושמים".

מכך שהשולחן ערוך מקדים את השריטה ("ששורט על בשרו") למילוי הצבע ("וממלא מקום השריטה כוחל") ניתן לכאורה לדייק שהאיסור קיים דווקא כששורט תחילה ואחר כך ממלא את מקום השריטה בצבע, ולא להיפך. גם הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פי"ב הי"א), הסמ"ג (ל"ת סא) והטור (שם) הקדימו בלשונם את השריטה למילוי הצבע.

מאידך, הריב"ן (מכות כא, א) כתב שסדר הדברים שונה: "כתובת קעקע, כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואחר כך מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר". מדבריו עולה לכאורה שהאיסור קיים דוקא כשהצבע נעשה קודם לשריטה בבשר.

הב"ח (יו"ד סי' קפ ס"ב, הו"ד בש"ך שם ס"ק א) כותב שאין מחלוקת בין הרמב"ם והריב"ן, ולכולי עלמא חייב בכל אופן – בין הקדים שריטה לדיו ובין הקדים דיו לשריטה, ומה שכל אחד נקט בסדר מסוים הוא 'לאו דוקא', וז"ל: "ומה שכתב [=הטור] והוא שכותב על בשרו בשריטה וממלא מקום השריטה כחול וכו', כך הוא לשון הרמב"ם (שם), ולאו דוקא כותב בשריטה תחלה אלא הוא הדין כותב בצבע תחלה ואחר כך שורט במקום צבע וכמו שפירש רש"י [=כוונתו לריב"ן הנדפס במקום רש"י על מסכת מכות], והכי משמע מדתנן כתב ולא קעקע קעקע ולא כתב אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע וכו' אלמא דלא אימעט מחיוב מלקות אלא היכא דליכא אלא חדא אבל בדאיכא תרתי כתיבה וקעקוע אין חילוק בין כתיבה קודמת לקעקוע ובין קעקוע קודמת לכתיבה בכל ענין חייב, ורש"י [=הריב"ן] נקט פירושו על פי לשון הכתוב כתובת קעקע וכן לשון המשנה דקאמר עד שיכתוב ויקעקע, והרמב"ם ורבינו נקטו כדרך שהם עושין תחלה שורטין ואחר כך ממלאין השריטה בצבע".

וכן משמע גם מדברי הריטב"א (בחידושיו למסכת מכות כא, ב) וז"ל: "פירוש קעקע, שיקעקע בעור בכלי או ביד, וכתובת הוא שימלא הקעקעות דיו או סם או סיקרא וכיוצא. ומשכחת כתובת קודמת לקעקוע, שכותב תחילה על בשרו בדיו ובסם ובסיקרא ואח"כ מקעקע הבשר במחט ובסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר". מבואר שבין אם שרט ואחר כך מילא בדיו ובין אם סימן בדיו ואחר כך שרט עובר על איסור תורה. וכך פסק בקיצור שלחן ערוך (סי' קסט ס"א). וכן כתבו בכרם שלמה (גרוס, סי' קפ ס"ק ו) ובנתיבות אדם (ח"א סי' מג).

לעומת זאת המהרש"ל (עמודי שלמה ביאורי המהרש"ל על הסמ"ג ל"ת סא) כתב שהסמ"ג הקדים את השריטה למילוי הדיו וכתב "שישרטט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול", והוא "לאפוקי מפרשים שפירשו בעניין אחר וזה לשונם כותב לכתחילה על בשרו בסם או בסיקרא ואחר כך מקעקע הבשר במחט כו'". כלומר לדעת המהרש"ל הסמ"ג חולק על הריב"ן שהקדים את מילוי הדיו לשריטה.

וכן נראה מדברי הנימוקי יוסף (מכות ד, ב מדפי הרי"ף) שדוקא אם הקדים שריטה לכתיבה חייב ולא להיפך, וז"ל: "עד שיכתוב ויקעקע, כלומר אחרי שקרע עורו הניח דיו באותה שריטה ונכרת שם זמן גדול, ובעינן תרתי לחיובא שריטה וכתיבה. ולישנא דקרא נקט דכתיב וכתובת קעקע, שהרי תחילה הוא קורע העור ואחר כך כותב". וכן כתב רבינו עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה (מכות פ"ג מ"ו): "עד שיכתוב ויקעקע, לישנא דקרא נקט, דכתיב כתובת קעקע, כתיבה ברישא והדר קעקע. אבל לעולם הקעקע תחלה ואחר כך הכתב. וקרא הכי משמע, וכתובת בתוך הקעקע לא תתנו בכם". מדבריהם עולה ברור שאין ללמוד מלשון המשנה (שם) שנקטה "עד שיכתוב ויקעקע" שגם אם הקדים הכתיבה לקעקוע חייב, דבאמת אינו חייב אלא אם הקדים קעקוע לכתיבה, והלשון "שיכתוב ויקעקע" אינו אלא על משקל לשון הפסוק "וכתובת קעקע" (ראה בכל זה ספר משנת חכמים, סי' נז חלק 'יבין שמועה' אות א. דרכי תשובה סי' קפ אות ג).

אבל בנידון דידן אין נפקא מינה ממחלוקת זו, כי כאמור לעיל האיפור הקבוע נעשה על ידי שריטה ואחר כך מילוי בצבע, ובאופן זה לכולי עלמא שייך איסור קעקוע (ועיין עוד שו"ת מנחת אשר ח"ב סי' נו אות ג).

ב. כשהכוונה רק לשם איפור

והנה בתוספתא (מכות פ"ד הט"ו) איתא: "ואינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכוחל לעבודה זרה". מכאן משמע שדווקא כשכוונתו לעבודה זרה חייב, אבל אם כותב ומקעקע לכוונה אחרת פטור.

הרמב"ם (שם) כתב: "כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים, וזה היה מנהג העכו"ם שרושמין עצמן לעבודת כוכבים כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה". דברי הרמב"ם הובאו בסמ"ג (שם) ובספר החינוך (מצוה רנג).

כעין זה כתב גם הטור (שם): "כתובת קעקע מחוקי העובדי כוכבים הוא והוא שכותב על בשרו בשריטה וממלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמין ובכל מקום שעשה כן על בשרו חייב בכל מה שיכתוב אפי' אינו כותב שם כו"ם".

מדברי הרמב"ם והטור ניתן להבין שגם אם אינו עושה זאת לשם עבודה זרה ממש (כמשמעות התוספתא), אבל כוונתו על כל פנים כדי לנהוג במנהג הגויים, חייב. מכך משמע שאם אינו עושה כן לשם עבודה זרה ואף לא בכדי לנהוג במנהגי הגויים, אלא לשם כוונה אחרת, אינו חייב.

וכן כתב בספר גט פשוט (סי' קכד ס"ק ל): "דלא חייבה תורה אלא כשעושה כתובת קעקע משום הכתיבה גופה כמו שעושים הגוים בחקותיהם אך בעושה חותם בעבד שלא יברח פטור, והוי כדין מלאכה שאינה צריכה לגופה או כדבר שאין מתכוין דפטור לענין שבת, הכי נמי בעושה חותם בעבד שלא יברח אין כונת עשיית החותם משום כתובת קעקע גופיה אלא לשמירה שלא יברח העבד". כלומר החיוב מן התורה הוא דוקא כשהמטרה היא הכתב המקועקע כשלעצמו, כי כך הוא מנהג העובדי כוכבים, אבל אם המטרה איננה עצם הקעקוע אלא שעל ידו משיגים תועלת אחרת והיא התכלית – אינו חייב מן התורה.

על פי זה יובנו דברי הגמרא במכות (כא, א): "אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע כו', רב אשי אמר כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו". כלומר, הנותן אפר על פצע לשם רפואה, האפר נבלע בפצע הפתוח ומתקבע שם והדבר נראה ככתובת קעקע, ולכן לדעת רב אדא בר אהבה הדבר אסור. וכתב הבית יוסף (יו"ד סי' קפ) שכוונת רב אדא בר אהבה ל"איסורא דרבנן" ולא לאיסור דאורייתא. והטעם לכך מובן על פי הנ"ל, כי האיסור מדאורייתא הוא לעשות כתובת קעקע לשם עבודה זרה, או על כל פנים כדי להידמות לגויים, אבל כאן עושה זאת לשם רפואה ועל כן אין איסור מדאורייתא (ועיין עוד שו"ת להורות נתן ח"י סי' סד אות ו). אך מכל מקום לדעת רב אדא הדבר אסור מדרבנן משום "מראית העין" – "מפני שנראית ככתובת קעקע". ואילו לדעת רב אשי הדבר מותר, דכיון שיש לו מכה באותו מקום מוכח שאין כוונתו אלא לרפואה ולא לתכלית אסורה וממילא אין כאן אפילו "מראית העין".

בשולחן ערוך (שם ס"ג) נפסק כדעת רב אשי ש"מותר ליתן אפר מקלה על מכתו". וביאר הש"ך (שם ס"ק ו): "דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה משום חוקות העובדי כוכבים, אלא לרפואת המכה". גם מדברי הש"ך יש לדייק כאמור לעיל, שהחיוב מדאורייתא הוא דווקא כשעושה "משום חוקות העובדי כוכבים", וכאן כיון שעושה לרפואה אינו אסור מדאורייתא, אלא שעדיין היה מקום לאסור זאת משום מראית העין שנראה כעושה משום חוקות הגויים, ועל זה אמר רב אשי שמכתו מוכיחה עליו ולכן אין אפילו מראית העין. והט"ז (שם ס"ק א) הוסיף וביאר: "ואפילו לאחר שחָיְתה המכה, מכל מקום נשאר שם רושם המכה". כלומר,  גם אחרי שהמכה תתרפא ויוותר סימן האפר מקועקע בבשרו לא יחשדוהו, כיון שגם רושם המכה ישאר אז ויבינו שמחמת המכה נתן את האפר ולא משום שרצה לעשות כתובת קעקע.

והנה בהלכה הבאה בשולחן ערוך (שם ס"ד) נפסק: "הרושם על עבדו שלא יברח, פטור". והוסיף הרמ"א: "ונראה דלכתחלה מיהא אסור". ולכאורה יש לתמוה, מדוע לענין נתינת אפר על המכה כותב המחבר "מותר", ואילו לענין עשיית רושם על העבד שלא יברח כותב "פטור" שמשמעו "אבל אסור", וכפי שמבהיר הרמ"א "דלכתחלה מיהא אסור"?

בביאור הגר"א (שם ס"ק ד) כתב על כך: "דלא עדיף מאפר מקלה על גבי מכתו דאף רב אשי לא התיר אלא משום דמכתו כו'". כלומר, דווקא גבי "אפר מקלה על גבי מכתו" אין חשש למראית העין כי "מכתו מוכיח עליו", מה שאין כן בעשיית רושם על העבד עדיין יש מקום לחשוש למראית העין. ובזה יובנו דברי המחבר והרמ"א שהרושם על עבדו אמנם "פטור" מדאורייתא וזאת משום שאין כוונתו לשם עבודה זרה אלא כדי "שלא יברח", אך מכל מקום לכתחילה הדבר "אסור" מדרבנן משום מראית העין.

ונראה לפרש כוונת הגר"א, דבשלמא בנתינת אפר על גבי המכה ניכר בגוף הקעקוע עצמו שהדבר נעשה מסיבה בריאותית ולא לשם עבודה זרה, מה שאין כן ברושם שנעשה על העבד לא ניכר בבירור בגוף הקעקוע שהדבר נעשה כדי לשמור על העבד ולא לשם עבודה זרה, כי גם אם הקעקוע מכיל לדוגמא את שם האדון עדיין אפשר לטעות ולחשוב ששם זה שייך לעבודה זרה כלשהי, ומשום כך הדבר אסור מדרבנן לכתחילה משום מראית העין.

ביאור נוסף יש לומר בחילוק שבין הנותן אפר על המכה לבין הרושם על עבדו, דבאפר על המכה לא רק שהשריטה ונתינת האפר לא נעשו לשם עבודה זרה אלא יתירה מזו הם אף לא נעשו לשם קעקוע כלל, דהמכה נעשתה שלא ברצונו ונתינת האפר נעשתה לשם רפואה בלבד ואין לאדם שום רצון שהאפר ייקבע בעור ויעשה בו כעין כתובת קעקע, לכן הדבר מותר לכתחילה; מה שאין כן בעבד אמנם השריטה והצביעה לא נעשו לשם עבודה זרה או לשם הקעקוע כשלעצמו כמנהג הגויים, אך מכל מקום יש לאדון רצון שהרושם יהיה מקועקע, לכן הדבר חמור יותר ואסור לכתחילה.

על פי זה נראה שבנידון דידן אין לדמות קעקוע של איפור קבוע לנתינת אפר על גבי המכה המותרת לכתחילה, כי כאן הקעקוע נעשה בכוונה תחילה כדי שהצבע ייקבע בעור, וגם לא ניכר באיפור עצמו – בצורה שאינה משתמעת לשני פנים – שמטרתו אך ורק לאיפור ולא לשם עבודה זרה או בכדי להידמות לחוקות הגויים; אלא האיפור הקבוע דומה יותר לרושם הנעשה על העבד – דכשם ששם האדון רוצה את הקעקוע רק שאין מטרתו לשם עבודה זרה וחוקות הגויים אלא כדי שהעבד לא יברח, כך כאן האישה חפצה בקעקוע אלא שהדבר נעשה למטרת יופי ואיפור, וכשם שבעבד לא ניכר בקעקוע עצמו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שהמטרה איננה עבודה זרה וחוקות הגויים, כך גם באיפור הקבוע אין הדבר ניכר בצורה שלא משתמעת לשני פנים. ממילא מובן שכשם שבעבד הדבר אסור מדרבנן משום מראית העין, כך גם את האיפור הקבוע יש לאסור מדרבנן מסיבה זו (וראה פסקי דין ירושלים ח"ד עמ' קנז).

ג. האם האיסור בציור או רק באותיות

בספר החינוך (מצוה רנג) כתב: "ועובר על זה וכתב אפילו אות אחת בכל מקום שבגופו בענין זה שאמרנו, שיהיה חקוק ורשום באחד ממיני הצבעין הרושמין, לוקה". מכך שהדגיש שגם אם כתב רק אות אחת חייב, משמע שהבין שהאיסור הוא דווקא בכתובת קעקע שרושם בה אותיות, אך לא ציור וכדומה.

הרמב"ם נקט אף הוא לשון כתיבה בכמה מקומות – בספר המצוות (מצווה לא תעשה מא): "שלא לכתוב בגוף", בהלכות סנהדרין (פרק יט ה"ד אות קמד): "הכותב כתובת קעקע", ובהלכות עבודה זרה (הקדמה): "שלא לכתוב קעקע", ועוד שם (פי"ב הי"א): "עד שיכתוב ויקעקע".

הסמ"ק (מצוה עא) הרחיב את איסור כתובת קעקע גם על 'כעין אותיות', וזה לשונו: "ואינו חייב עד שיכתוב ויקעקע, פירוש ישרוט כעין אותיות ויקעקע בצבע". וכן פירש רבינו עובדיה מברטנורא (מכות פ"ג מ"ו ד"ה כתובת קעקע): "מקרע בסכין על בשרו כעין אותיות".

על פי זה ניתן לכאורה להסיק, שכיון שאיפור קבוע אין בו אותיות ואפילו לא 'כעין אותיות', רק מילוי חלק מהעור בצבע ליופי, אין בכך איסור.

אמנם, הרמב"ם בספר המצוות (שם) נקט גם לשון 'רושם' גבי כתובת קעקע: "האזהרה שהוזהרנו מלרשום בגופנו צבעי הכחול והסקרא וזולתם". משמע שגם רישום שאינו אותיות אסור. והראב"ד בפירושו לתורת כהנים (פרשת קדושים פ"ו) כתב כן בפירוש: "ולא בעינן אותיות אלא רושם". וכן כתב הר"ש משאנץ בפירושו לתורת כהנים (שם או"ק י): "אע"ג שלא כתב אותיות".

בשולחן ערוך (יו"ד סי' קפ ס"א) נפסק: "כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בכחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים". מלשון השו"ע משמע שכל שריטה ומילוי המקום בצבע – גם אם אינו בצורת אותיות בדווקא –  נחשבת כתובת קעקע ואסורה.

בפתחי תשובה (שם ס"ק א) כתב: "עיין בתשובת מעיל צדקה סימן לא, שנסתפק בדין כתובת קעקע לענין חיוב מלקות אי בעינן שיהא בו אותיות אשר הם מוסכמים, או נימא דמחייב בשריטה בעלמא או איזה רושם שיהיה, ולסוף העלה דבעינן כתב אותיות ממש, אלא דסגי אפילו באות אחת, והא דאמרו מכתו מוכיח עליו (לקמן סעיף ג), יש לומר דמכל מקום מדרבנן אסור, אי נמי דמיירי באמת באם שתהיה צורת מכתו כעין אות קא משמע לן דאפילו הכי שרי שמכתו מוכיח עליו". מדבריו עולה שגם לדעות שדוקא צורת אותיות נאסרה, זהו מדאורייתא, אבל כולי עלמא מודים שמדרבנן אסור גם סתם רושם [וע"ע מ"ש החיד"א במחזיק ברכה (או"ח סי' שמ אות ג) על דברי המעיל צדקה. וראה שו"ת אריאל (ח"א עמ' 107) שנתקשה בדבריו].

לפי זה אין מקום לומר שכיון שאיפור קבוע איננו אותיות או כעין אותיות הוא מותר, אלא איסור דרבנן על כל פנים יש בו.

ד. זמן הישארות הצבע להחשיבו ככתובת קעקע

על הפסוק "וכתובת קעקע לא תתנו בכם" (ויקרא יט, כח) פירש רש"י: "שאינו נמחק לעולם, שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם". וכן כתב בפירושו על הגמרא  (גיטין כ, ב ד"ה כתובת) שכתובת קעקע היא כזו "דאינה נמחקת עולמית". כך פירש גם הריטב"א בחידושיו (מכות כא, א ד"ה מתניתין) שכתובת קעקע היינו ש"מקעקע הבשר במחט ובסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה כל הימים". וכן בפירוש רבינו הלל ב"ר אליקים על תורת כהנים פרשת קדושים (פ"ו הלכה י) כתב: "ושופך על גביו דיו, ושוב אינו יוצא הרושם משם לעולם". ועל דרך זה הוא לשון הכלבו (סי' צז הלכות עבודה זרה): "ואסור לכתוב כתובת קעקע בבשרו, והוא ששורט אדם על בשרו, וממלא מקום השריטה צבע שאינו נמחק לעולם". כך כתב גם ספר החינוך (מצוה רנג): "והענין הוא כמו שעושין היום ישמעאלים שכותבים בבשרם כתב מחוקה ותקוע שאינו נמחק לעולם". וכן כתב גם הארחות חיים (דיני פאות הראש והזקן אות ד).

ממשמעות דברי הראשונים הללו שאיסור כתובת קעקע הוא רק באם אינו נמחק לעולם, נראה להסיק שכיון שהאיפור הקבוע נמחק אחר פרק זמן מסוים (בין 3 ל-20 שנה כנ"ל) – אינו בכלל איסור כתובת קעקע. על פי זה כתב הגר"ע יוסף בספרו טהרת הבית (ח"ג עמ' כט ואילך) שאישה שעושה כן "יש לה על מה שתסמוך ואין מזניחין אותה".

אמנם, הנימוקי יוסף על הרי"ף (מכות שם. דף ד, ב מדפי הרי"ף) ביאר שהאיסור בכתובת קעקע הוא כאשר "אחרי שקרע עורו הניח דיו באותה שריטה ונכרת שם זמן גדול". וכן פירש הר"י מלוניל (מכות פ"ג מ"ח) "שקעקע עורו הניח דיו באותה שריטה ונראית ונכרת שם זמנים רבים". כלומר, לדעת ראשונים אלה איסור כתובת קעקע הוא גם אם אינו נשאר לעולם אלא נמחק אחר זמן גדול.

נמצא כי לדעת רוב הראשונים – איסור כתובת קעקע הוא רק כשהכתב נשאר לעולם, ולדעת הנימוקי יוסיף והר"י מלוניל – האיסור קיים גם אם הכתב נשאר במשך זמן רב אף אם אינו נשאר לעולם.

אמנם, יש להעיר שגם ביחס לדברי הראשונים שהזכירו בלשונם שכתובת קעקע היינו רושם שנשאר "לעולם", אין הכרח שכוונתם לנצח נצחים. כי מצאנו שתיבת "לעולם" יכולה להתפרש גם כזמן ארוך ולא לנצח. וכמו שכתב רש"י במסכת שבת (קיא, ב) גבי קשר גמלין שהוא קשר "שאינו מתירו לעולם", וכתב הפרישה (או"ח שיז ס"ק א) בשם הבית יוסף ש"מדברי רש"י שכתב[תי] בסמוך נראה שכל העומד להתקיים יותר מחודש מיקרי קיים לעולם". כלומר, כוונת רש"י ב'לעולם' היינו יותר משלושים יום. יתכן שהסיבה שקשר כזה מכונה לדעת רש"י "קיים לעולם" למרות היותו קיים רק מעט יותר מחודש, היא משום ששאר קשרים דרכם להתקיים זמן קצר בלבד, לכן קשר זה הנשאר לזמן ארוך מכונה "קיים לעולם". לפי זה יתכן לבאר כך גם בנוגע לכתובת קעקע, שכל שנשאר קבוע בעור למשך זמן ארוך מאוד נחשב קבוע "לעולם" למרות שאחרי הרבה שנים אף הוא יימחק. ועל כל פנים אין הכרח שיש מחלוקת בין הראשונים הנ"ל, ואפושי מחלוקת לא מפשינן.

הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פי"ב הי"א) לא הזכיר כלל אודות משך הזמן שהכתובת קעקע נשארת בעור האדם. גם השולחן ערוך (יו"ד סי' קפ ס"א) כתב בסתם: "כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונים הרושמים", ולא חילק אם הכתובת קעקע נשארת לימים רבים או לעולם, ומסתימתו משמע שחשש גם לדעת הנימוקי יוסף והר"י מלוניל שגם אם אינו לעולם הרי זה כתובת קעקע (ראה שו"ת בארות יצחק, ערמאה, עמ' 161).

על פי זה נראה פשוט שיש לאסור איפור קבוע משום כתובת קעקע, למרות שאינו קיים לעולם. וכך פסקו למעשה הרבה מאחרוני זמננו: שו"ת שרגא המאיר (נד' בקובץ אורייתא, חי"ח עמ' קעה), שו"ת מגילת ספר (יו"ד סי' טז), שו"ת יבוא ידיד (ח"א, יו"ד סי' לא עמ' קמט) בשם הגרי"ש אלישיב, שו"ת אום אני חומה (גרוס, ח"ב חלק חידותם משתעשעות סי' רעא), היכל הוראה (ח"ה, יו"ד הוראה עו עמ' קנב), שו"ת שבט הלוי (ח"י סי' קלז), חוט שני (שבת ח"ג קובץ ענינים עמ' רמא), הרב ברוך שרגא (תחומין, חי"ח עמ' 110 ואילך), שו"ת אריאל (ח"א עמ' 102), ניצני ארץ (ח"ב סי' יג עמ' 352 ואילך) שו"ת והיה העולם (סי' טו).

ה. במקום צער ובושה

כעת יש לדון לענין אישה שיש לה צלקת וכדומה במקום גלוי והדבר מפריע לה או לבעלה ורוצה לעשות איפור קבוע כדי להסתיר הצלקת.

לעיל העלינו שאיפור קבוע אינו אסור מדאורייתא (כיון שאינו נעשה לשם עבודה זרה או כדי להידמות לחוקות הגויים) אלא איסורו מדרבנן בלבד.

והנה אדמו"ר הזקן בהלכות השכמת הבוקר (מהדו"ב סי' ג סי"א) כתב לגבי איסור דרבנן במקום כבוד הבריות: "לא העמידו חכמים דבריהם במקום כבוד הבריות". וכן כתב בהלכות ציצית (סי' יג ס"ו): "וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות אפילו אין שם אלא גנאי קטן" (וע"ע גם סי' שיב ס"ד).

על פי זה, אישה שמתביישת בצלקת שבפניה רשאית להשתמש באיפור קבוע להסתיר זאת, כיון שבמקום גנאי מתירים איסור דרבנן.

והוא הדין חולה שעובר טיפולים כימותרפיים ונשרו גבותיו, יש להתיר לו לעשות כעין גבות באיפור קבוע, משום גנאי (שו"ת אבני דרך, פרינץ, חי"ב סי' קסג).

חשוב להדגיש כי ההיתר לעשות איפור קבוע משום 'כבוד הבריות' באיסור דרבנן, איננו היתר גורף. כלומר, לא ניתן להשתמש בהיתר זה אלא במצב של גנאי ברור, דהיינו דבר שמוסכם על רוב בני אדם שנחשב גנאי לאישה. אבל דבר שבעיני רוב בני אדם אינו נחשב גנאי, גם אם לאישה פלונית הוא מפריע מאוד ואינה סובלת אותו, אין להתיר לה משום כך לעבור על איסור דרבנן ולעשות איפור קבוע (ועל אחת כמה וכמה שאין להתיר זאת רק בשביל 'תוספת יופי', שהרי לשון ההלכה הוא 'גנאי' ו'כבוד הבריות', כלומר רבנן התירו את איסוריהם רק במקום פגיעה בכבוד האדם, ולא בשביל תוספת יופי וכבוד).

דבר זה יש ללמוד משו"ת הריב"ש (ח"א סי' רכו) שנשאל: "תינוק שנולד יום ראשון או שני של סכות, אם יכולין לעשות לו מלבושין בחול המועד או לא, כי יש מתירין משום דגדול כבוד הבריות". כלומר, השואל העלה סברא להתיר לתפור בגדים בחול המועד עבור תינוק שהברית שלו מתקיימת בסוף חג הסוכות, בכדי שאבי הבן לא יתבייש מכך שהתינוק אינו לבוש בברית בבגדים חגיגיים, וזאת משום שאיסור תפירה בחול המועד הוא מדרבנן וכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן.

על כך השיב הריב"ש: "שאין גנאי לאבי הבן אם לא יצא במלבושים חדשים כיון שנולד במועד ואי אפשר לתפור במועד". כלומר, כיון שהברית היא בסוף חול המועד – כולם מבינים שהתינוק נולד כנראה בתחילת החג ולכן לא יכלו לתפור עבורו בגד מכובד לברית, ועל כן אין כאן ביזיון לאבי הבן ולכן אסור לתפור לקטן בחול המועד.

מדברי הריב"ש עולה שההתחשבות ב'כבוד הבריות' הינה דווקא בדבר שהכל מבינים שיש בו ביזיון, אך אם האדם מרגיש ביזיון בדבר שאין הכל רואים בו ביזיון – אין מתחשבים בהרגשתו האישית (ראה גם משנה ברורה סי' יג ס"ק טו).

ולהעיר ממה שכתב אדמו"ר הזקן בהלכות מציאה ופיקדון (סל"ו) גבי הפטור מלטרוח בהשבת אבידה אם הדבר אינו לפי כבודו של המוצא: "מי שאינו חשוב בעיני הבריות רק שמגביה דעתו ומחשב את עצמו ומתבייש בזה מהבריות, ובעיניהם אין זו חרפה לו, הרי זה חייב מן הדין להחזירם". כלומר, בענייני 'כבוד' ו'חרפה' לא מתחשבים בדעתו האישית של האדם בלבד אלא גם בדעת הבריות שבמקומו, ודבר שאיננו חרפה לו בעיני האנשים – אינו יכול לומר שעבורו דבר זה הוא ביזיון.