נכנס אלינו לבית הכנסת יהודי שהתנצר ומצהיר בריש גלי שהוא מאמין במייסד דתם. האם יש עדיין עניין להניח עימו תפילין?
תפריט
הורים שנפטרו והשאירו בנים ובנות, והבנות קיבלו חלק שווה כמו הבנים מכוח חוקי המדינה, האם יש בכך בעיה?
אדם ששמע קידוש ביום השבת בבית הכנסת אחר התפילה ויצא ידי חובתו, האם יכול לכתחילה להוציא אחר כך את אשתו ידי חובת קידוש על ידי
במהלך 'מבצע תפילין' ניגש אל הדוכן צעיר שלראשו רעמת שיער. הלה הניח על ראשו כיפה, לבש את התפילין כבקי ורגיל, וקרא קריאת שמע. כשסיים, הבחין
אשה שהרופאים אומרים שיש לה חשש סכנה אם תתעבר, האם על פי הלכה מותר לה לסכן את עצמה?
למנהג חב"ד שאין מקדשים בליל שבת בשעה השביעית, האם בתנאים מסוימים, כגון לצורך אורחים ובפרט בבתי חב"ד, יש מקום להקל בזה ולקדש לכתחילה בתוך השעה
נכנס אלינו לבית הכנסת יהודי שהתנצר ומצהיר בריש גלי שהוא מאמין במייסד דתם. האם יש עדיין עניין להניח עימו תפילין?
יהודי שהתנצר רחמנא ליצלן נחשב מומר שדינו כגוי[1], ואף שעדיין חייב בכל המצוות[2], מכל מקום כיון שכל עוד מאמין באותו האיש ובנצרות ממילא אינו מאמין בתורה ובמצוותיה, על כן גם אם יניח תפילין אין זו נחשבת מצוה כלל שהרי אינו מתכוון לקיים המצוה[3].
לכן קודם צריכה להיות ההשתדלות להחזירו לאמונה במצוות ה' ואחר כך לעודדו להניח תפילין ולקיים שאר המצוות.
[1] שו"ע יו"ד סי' ב ס"ה. שוע"ר סי' לט ס"א.
[2] תוספות פסחים כח, ב ד"ה כל ערל: "גבי בן נכר שהוא מומר כו' פשיטא שחייב לאכול מצה דהא חייב בכל מצות האמורות בתורה". שוע"ר סי' לט ס"א לענין תפילין: "ומומר ומסור כו' שהן מוזהרין עליה".
[3] ראה שוע"ר סי' תעה סכ"ח: "אכל מצה בלא כוונה שלא נתכוין לצאת ידי חובתו באכילה זו יצא ולא אמרו שכל המצות שעשאן שלא במתכוין דהיינו שלא נתכוין לצאת ידי חובתו בעשייה זו לא יצא ידי חובתו אלא במצות שאין בהן הנאת הגוף כלל כגון קריאת שמע (בסי' ס') ותקיעת שופר (בסי' תקפ"ט) ונטילת לולב (בסי' תרנ"א) וכיוצא בהן שכשלא נתכוין בעשייתן לשם מצוה לא קיים המצוה כלל שאינו אלא כמתעסק בעלמא ואין עשייתו נקראת עשיית מצוה אבל מצות התלויות באכילה כגון פסח מצה ומרור וכיוצא בהן כיון שיש בהן הנאה לגוף אף שלא נתכוין לצאת באכילה זו יצא ידי חובתו שהרי על כרחו נהנה הגוף מאכילה והרי זו נקראת אכילה ונמצא שקיים מצות האכילה".
מכאן למדנו שמי שלא מכוין למצוה אינו יוצא ידי חובה. ממילא אין שום ענין להניח איתו תפילין. אלא כמו שכתבנו בפנים יש להחזירו לאמונה וממילא יתכוין וממילא יצא ידי חובה. [ויש לומר שגם בגוונא דמצה, לא מדובר באדם שאינו מאמין במצות מצה, רק שלא התכוין לה באותו זמן, ועל זה כותב אדה"ז שכיון שנהנה יצא ידי חובה, אבל אם אינו מאמין בה כלל גם במצה לא יצא ידי חובה. וכן משמע בפשטות מדברי הר"ן המובא בדרכי משה הארוך או"ח סי' תעה אות ג, שמה שכתוב בגמרא ראש השנה דף כ"ח ע"א אנסוהו לאכול מצה יצא, היינו כשחסרה רק הכוונה לצאת, אבל כשחושב שזה אינו פסח או זו אינה מצה לא יצא. עיין שם. ויש לומר שנידון דידן שחושב שאין כאן מצוה כלל כל שכן שלא יצא].
יהודי שהתנצר רחמנא ליצלן נחשב מומר שדינו כגוי[1], ואף שעדיין חייב בכל המצוות[2], מכל מקום כיון שכל עוד מאמין באותו האיש ובנצרות ממילא אינו מאמין בתורה ובמצוותיה, על כן גם אם יניח תפילין אין זו נחשבת מצוה כלל שהרי אינו מתכוון לקיים המצוה[3].
לכן קודם צריכה להיות ההשתדלות להחזירו לאמונה במצוות ה' ואחר כך לעודדו להניח תפילין ולקיים שאר המצוות.
[1] שו"ע יו"ד סי' ב ס"ה. שוע"ר סי' לט ס"א.
[2] תוספות פסחים כח, ב ד"ה כל ערל: "גבי בן נכר שהוא מומר כו' פשיטא שחייב לאכול מצה דהא חייב בכל מצות האמורות בתורה". שוע"ר סי' לט ס"א לענין תפילין: "ומומר ומסור כו' שהן מוזהרין עליה".
[3] ראה שוע"ר סי' תעה סכ"ח: "אכל מצה בלא כוונה שלא נתכוין לצאת ידי חובתו באכילה זו יצא ולא אמרו שכל המצות שעשאן שלא במתכוין דהיינו שלא נתכוין לצאת ידי חובתו בעשייה זו לא יצא ידי חובתו אלא במצות שאין בהן הנאת הגוף כלל כגון קריאת שמע (בסי' ס') ותקיעת שופר (בסי' תקפ"ט) ונטילת לולב (בסי' תרנ"א) וכיוצא בהן שכשלא נתכוין בעשייתן לשם מצוה לא קיים המצוה כלל שאינו אלא כמתעסק בעלמא ואין עשייתו נקראת עשיית מצוה אבל מצות התלויות באכילה כגון פסח מצה ומרור וכיוצא בהן כיון שיש בהן הנאה לגוף אף שלא נתכוין לצאת באכילה זו יצא ידי חובתו שהרי על כרחו נהנה הגוף מאכילה והרי זו נקראת אכילה ונמצא שקיים מצות האכילה".
מכאן למדנו שמי שלא מכוין למצוה אינו יוצא ידי חובה. ממילא אין שום ענין להניח איתו תפילין. אלא כמו שכתבנו בפנים יש להחזירו לאמונה וממילא יתכוין וממילא יצא ידי חובה. [ויש לומר שגם בגוונא דמצה, לא מדובר באדם שאינו מאמין במצות מצה, רק שלא התכוין לה באותו זמן, ועל זה כותב אדה"ז שכיון שנהנה יצא ידי חובה, אבל אם אינו מאמין בה כלל גם במצה לא יצא ידי חובה. וכן משמע בפשטות מדברי הר"ן המובא בדרכי משה הארוך או"ח סי' תעה אות ג, שמה שכתוב בגמרא ראש השנה דף כ"ח ע"א אנסוהו לאכול מצה יצא, היינו כשחסרה רק הכוונה לצאת, אבל כשחושב שזה אינו פסח או זו אינה מצה לא יצא. עיין שם. ויש לומר שנידון דידן שחושב שאין כאן מצוה כלל כל שכן שלא יצא].