אם בין הבית שבקצה כפר א' והבית שבקצה כפר ב' יש לכל היותר קמ"א אמות ושליש אמה ועוד קצת יותר [= 66.5 מטר], שניהם נחשבים ככפר אחד ואין צריך עירוב תחומין כדי ללכת מזה לזה בשבת[1].
אם בין שני הבתים הנ"ל שבשני קצוות הכפרים יש יותר מקמ"א אמות ושליש אמה וקצת, אין בני הכפרים רשאים לצאת מחוץ לכפרם בשבת ויום טוב אלא עד אלפיים ושבעים אמה ושני שליש אמה ומשהו [=973 מטר] מהבית שבקצה הכפר[2]. לפי זה, אם ביתו של הידיד מכפר ב' נמצא בתוך המרחק הנ"ל מהבית שבקצה כפר א', יכול בן הכפר הא' לבקרו בשבת. אבל אם ביתו של הידיד מכפר ב' מחוץ למרחק הנ"ל, אין בן הכפר הא' יכול ללכת אליו בשבת, אלא אם כן יעשו עירוב תחומין, כדלהלן.
כדי לעשות עירוב תחומין, צריך שמהבית שבקצה כפר א' ועד לבית הידיד שבכפר הב' יהיה לכל היותר ארבעת אלפים וארבע אמות[3] [=1881.8 מטר]. אם המרחק מהבית שבקצה כפר א' לביתו של הידיד שבכפר הב' גדול יותר, אין אפשרות לעשות עירובי תחומין[4].
במה דברים אמורים, כאשר שני הכפרים ממוקמים זה אצל זה בקו ישר נגד רוחות העולם, כגון שכפר א' במזרח וכפר ב' כנגדו למערב, או שכפר א' בצפון וכפר ב' כנגדו לדרום, אבל אם הכפרים ממוקמים זה אצל זה בקו אלכסוני נגד רוחות העולם, כגון שכפר א' נמצא לצפון מזרח העולם וכפר ב' כנגדו לדרום מערב העולם, או שכפר א' לדרום מזרח העולם וכפר ב' כנגדו לצפון מערב העולם, אזי ניתן לעשות עירוב תחומין גם במרחק גדול מהנ"ל, והיינו שמקיפים תחילה את כל אחד מהכפרים בריבוע של ארבע צלעות כנגד ארבע רוחות העולם, ואזי אם מהקרן של ריבוע כפר א' ועד לבית הידיד שבכפר ב' יש לכל היותר חמשת אלפים ושש מאות וארבע אמות [=2633.8 מטר] ניתן לעשות עירוב תחומין, ואם המרחק מהבית שבקצה כפר א' עד לביתו של הידיד שבכפר ב' גדול יותר, אין אפשרות לעשות עירובין תחומין[5].
אם המרחק מאפשר לעשות עירוב תחומין על פי הכללים הנ"ל, לוקח בן כפר א' לחם כשיעור שתי סעודות [=440 גרם], ומניח אותו לפני בין השמשות של כניסת השבת בקצה התחום של כפר א', דהיינו בסוף אלפיים אמה [=940 מטר] מהבית שבקצה הכפר – באם הכפרים ממוקמים בקו ישר לרוחות העולם, או בסוף אלפיים ושמונה מאות אמה [=1316 מטר] מקצה קרן הכפר – באם הכפרים ממוקמים בקו אלכסוני לרוחות העולם, ומתכוון לשבות שם בבין השמשות, ואזי בשבת יהיה מותר לו ללכת מביתו עד מקום העירוב ומשם עד בית ידידו שבכפר הב'[6].
