תורת כלי ומוקצה מחמת מיאוס

שאלה:

מה הדין לפי אדמו"ר הזקן, של כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו שימושי היתר בשבת? הרי ממ"ש סי' ש"ח ספ"ה – "אין תורת כלי מועיל אלא לכלי שמלאכתו לאיסור בשבת בלבד אבל בחול מלאכתו להיתר שאף אם בשבת אינו ראוי כלל לשום תשמיש מותר לטלטלו הואיל ויש עליו תורת כלי דהיינו שראוי הוא למלאכתו בחול כגון נר שמדליקין בו נפט שבשבת אינו ראוי לכלום ומותר לטלטלו מפני שיש עליו תורת כלי כמו שנתבאר למעלה" – הלשון הוא אפילו אינו ראוי לשום תשמיש. אבל בסעיף ב' על אותו נר של נפט שהוא שולח מכאן, כתב שזה דווקא בתנאי שראוי לכסות בו כלי, ואם לאו – הוי מוקצה גמור, כמו כוסות של מקיזי דם בסי' רס"ו, או עביט בסעיף ע"ג?

תשובה:

בסי' שח ספ"ה אדה"ז דן מתי יש לחפץ "תורת כלי" ומתי לא. ובזה כותב הכלל שצריך שהחפץ יהיה מיועד לשימוש מותר לכל הפחות ביום חול, אבל אם החפץ מיועד לשימוש אסור גם ביום חול, אין עליו תורת כלי כלל (לדעה הראשונה שם).


לעומת זאת בכל המקורות הללו – סי' רסו סכ"ג, סי' רעט ס"ז, סי' שח ס"ב, סי' שח סע"ג – מדובר על חפצים שוודאי יש עליהם "תורת כלי", וזאת משום שהם מיועדים לשימוש מותר ביום חול, וכל הדיון שם הוא האם למרות זאת יהיו אסורים בטלטול מדין "מוקצה מחמת מיאוס". ועל זה כותב אדה"ז הכלל, שכל עוד הכלי ראוי בשבת לתועלת כלשהי – כגון לכסות בו כלי – אין עליו דין "מוקצה מחמת מיאוס" גם אם בפועל הוא מאוס מאוד עד שאין משתמשים בתוכו כלל, ואם אינו ראוי לשום תועלת בשבת, אזי דינו "מוקצה מחמת מיאוס", למרות שיש עליו "תורת כלי".


ומה שכותב אדה"ז בסי' שח ספ"ה גבי נר של נפט "שבשבת אינו ראוי לכלום", צריך לפרש[1] כוונתו: להשתמש בו שימוש של כלום, וסתם שימוש בנר – שהוא 'כלי קיבול' – היינו שימוש בתוכו, ולזה אכן אין הנר של נפט ראוי כלל מחמת מאיסותו. וזהו ממש על דרך לשונו לעיל שם ס"ב גבי נר זה: "אינו ראוי כלל להשתמש בו במלאכה אחרת של היתר". וכאמור היינו שימוש בדרך קיבול. ומכל מקום כדי שלא יחול עליו דין "מוקצה מחמת מיאוס" צריך שיהיה ראוי עכ"פ לתועלת של "לכסות בו כלים" וכמו שמסיים שם.


מקורות:

[1] כעין זה כתבו: יגדיל תורה חב"ד ח"א עמ' מה; ברכת חנוך ביצה עמ' רל; מגן אברהם המבואר עמ' רצג; קובץ פרי תמרים כב עמ' מד; נימוקי יום טוב על שו"ע הרב הלכות יום טוב עמ' סב.