א. דעת אדה"ז בשותה ד' כוסות זה אחר זה
בגמרא פסחים (קח, ב) איתא: "אמר רב יהודה אמר שמואל, ארבעה כוסות הללו כו' שתאן בבת אחת יצא". ופירש הרשב"ם מהו בבת אחת: "שלא על סדר משנתינו אלא שתאן רצופין" (וראה גם רש"י ותוספות שם מה שכתבו בפירוש בבת אחת). כלומר, השותה את ד' הכוסות בזה אחר זה ברצף, ללא הפסקה ביניהם בקיום מצוות הסדר, יצא ידי חובה.
בהמשך הסוגיא מסבירה הגמרא שאין הכוונה שבשתיית הכוסות ברצף יוצאים ממש ידי חובה, אלא רק "ידי יין יצא" אבל "ידי ארבעה כוסות לא יצא". ופירש הרשב"ם (ד"ה ידי יין) שעל ידי שתייה זו יצא "משום שמחת יום טוב כדתניא לקמן 'ושמחת בחגך' במה משמחו ביין, אבל ידי ארבעה כוסות לא יצא, וכולן חשובין כוס ראשון ולא יותר וצריך להביא עוד שלשה כוסות על הסדר". כלומר, על ידי שתיית ד' כוסות ברצף מקיימים את המצווה הכללית לשמוח ביום טוב ביין אך אין בכך קיום מצוות ארבעה כוסות (ע"ע בתוד"ה ידי יין, רמב"ם הל' מצה פ"ז ה"ט).
הפרי חדש (סי' תעב סעיף ח ד"ה לא יצא) העתיק להלכה את דברי הרשב"ם שאם שתה ד' כוסות זה אחר זה מבלי להפסיק ביניהם צריך לחזור ולשתות עוד ג' כוסות נוספים.
וכך פסק למעשה אדמו"ר הזקן בשולחנו (סי' תעב סט"ז), והוסיף לפרט את סדר ההפסקות שצריך לעשות בין הכוסות: "צריך לשתות הד' כוסות על הסדר שיתבאר, דהיינו שבין כוס ראשון לשני ובין שלישי לרביעי יפסיק באמירת ההגדה וההלל, ובין שני לשלישי יפסיק באכילת מצה וברכת המזון, ואם לא הפסיק ביניהם בדברים הללו אלא שתה ד' כוסות זה אחר זה, לא יצא ידי ד' כוסות אלא כולן נחשבין לו לכוס אחד וחייב לשתות עוד ג' כוסות על הסדר". כלומר, קיום מצוות ד' כוסות הוא רק אם מפסיק בין הכוסות על ידי אמירת ההגדה וכו' כפי הסדר שתקנו חז"ל, אבל אם שתה אותם בזה אחר זה מבלי להפסיק ביניהם באמירת ההגדה וכו' לא קיים כלל מצווה זו.
ב. דעת הביאור הלכה בהנ"ל
הביאור הלכה (סי' תעב ס"ח ד"ה שלא כסדר) דן בענין מהות ההפסקה שצריך לעשות בין שתיית ד' הכוסות, וכתב: "מדברי הרשב"ם כו' משמע לכאורה דכשלא אמר ההגדה בינתיים – אפילו שהה בין כוס לכוס, מקרי 'שלא כסדר' ולא יצא". ובאמת כך משמע גם מסתמות לשון אדה"ז הנ"ל.
אבל הביאור הלכה מעיר על כך: "אכן מלשון הש"ס משמע דליכא קפידא רק כשישתה אותן בבת אחת כו', אבל אם שהה בינתיים, אף דוודאי עבר איסור מה שלא הסמיך אמירת ההגדה לכל כוס כמו שתקנו חכמים, מכל מקום בדיעבד לא הפסיד הכוסות".
לדברי הביאור הלכה, משמעות לשון הגמרא הנ"ל "שתאן בבת אחת כו' ידי ד' כוסות לא יצא" היינו רק כששתאן ברצף ממש בזה אחר זה מבלי לשהות כלל בינתיים, אך אם הפסיק ביניהם בשהייה, אף שלא אמר ההגדה בינתיים כתקנת חכמים – יצא ידי חובה בדיעבד, ודלא כמשמעות הרשב"ם ופסק אדה"ז[1].
ג. אנוס ששתה ד' כוסות זה אחר זה
והנה הפרי מגדים (סי' תעד משבצות זהב ס"ק א) דן אודות מצבים של שעת הדחק, ובתוך דבריו מתייחס למצב של אדם "שאין לו הגדה ואינו יודע לומר הגדה", ומסיק ש"מכל מקום יש לו לשתות ד' כוסות". בהמשך דבריו מביא הפרי מגדים את דברי הרשב"ם דלעיל שבשתיית ד' כוסות ברצף אין כלל מצווה, שלפי זה לכאורה אין כל תועלת בשתיית ד' כוסות מבלי לומר ההגדה ביניהם, ולמרות זאת מסיק הפרי מגדים למעשה: "ומכל מקום יש לומר דישתה ד' כוסות לזכר". כלומר, אף אם אינו מקיים בשתייתו את מצוות ד' כוסות שתקנו חכמים ממש, מכל מקום כדאי לשתות ד' כוסות אפילו ברצף כזכר למצוות ד' כוסות.
אך בסוף דבריו מוסיף הפרי מגדים ומחדש: "ואפשר היכא שאנוס בהגדה דיצא ידי ד' כוסות". כלומר, מה שאמרנו שאם שתה ד' כוסות ברצף קיים רק זכר למצווה, היינו כשעשה זאת במזיד, אבל אם עשה כן מחמת אונס – קיים בכך לא רק זכר למצוות ד' כוסות אלא יש לו הזכות של המצוה ממש [אלא שמציין שבכהאי גוונא "וודאי ברכה דפרי הגפן לא יברך כי אם אקידוש ואכוס ברכת המזון לבד, ועל הגפן ברביעית". וזאת מפני שבפועל אין הפסק בין הכוסות].
את דברי הפרי מגדים הללו הביא הכף החיים (סי' תעד ס"ק ו) להלכה, וכך פסק גם הפתחי תשובה (סי' תעד): "מי שאינו יכול לומר הגדה מכל מקום ישתה ד' כוסות, ולא יברך ברכת בורא פרי הגפן כי אם אכוס של קידוש ושל ברכת המזון דהא לא הפסיק בהגדה".
ד. אנוס שקיים חלק מהמצווה
היסוד לחידושו של הפרי מגדים שאנוס שמקיים חלק מהמצווה יוצא ידי חובה ממש ולא רק 'זכר' למצוה, יכול להתבאר על פי מה שכתב הפרי מגדים עצמו בפתיחתו הכוללת לביאורו (חלק ג סעיף ז), וזה לשונו:
"חקירה אחת וגדולה היא, והוא מצות עשה שמחויב האדם לעשותה כו', והנה יצויר דמן התורה יוצא בה, וחז"ל אמרו שצריך לעשותה על צד בחינה שיוצא אף מדרבנן, המשל בזה – סוכה, מן התורה יוצא בסכך שגידולו מן הארץ ואין מקבל טומאה, וחז"ל פסלי כו' משום גזירת תקרה וכדומה, אי אין לו סככים כי אם הנך, מיבעיא לי אם יקיים על כל פנים מצות עשה דסוכה מן התורה [מפני ש]כהאי גוונא לא גזרו לעקור מצות סוכה כו', או לאו ואיסורא נמי יש בה דלא לייתי למסרך ולעשות כן תמיד, או דלמא במקום ביטול מצוה לא גזרו". והעלה הפרי מגדים: "יש לומר זה בעושה במזיד לא יצא אף מן התורה, מה שאין כן באנוס ואין לו סכך אחר יש לומר לא גזרו כהאי גוונא, שוב ראיתי הדבר מפורש במגן אברהם סי' תרכט אות כב כל דבר האסור משום גזירה אי אין לו אחר מסככין בו". והכלל בזה הוא (סעיף ח): "כל מילי דרבנן אמרו במצוות עשה שצריך לעשות כך, אם הזיד ולא עשה כן אף מן התורה לא יצא, ובאונס יצא". הוה אומר, כאשר מדובר באופן ש"אי אפשר לו – לא גזרו [ו]מקיים המצווה על פי דין תורה" (שם ח"ד סי' יא).
עולה מדבריו שכאשר חז"ל ציוו לעשות מצוה דאורייתא בתנאים ובאופנים מסוימים שתיקנו הם, אם עשה את המצוה במזיד כפי שהיא מן התורה, לא נחשב שקיים כלל המצוה. אך מי שנאנס ואינו יכול לקיים את המצוה עם כל פרטיה כפי שתקנו חז"ל, אם ביכולתו לעשות את המצוה כפי שהיא מעיקר דין התורה – יקיימנה ונחשב לו הדבר כאילו קיים המצוה ממש[2].
והנה אדמו"ר הזקן בהלכות סוכה (סי' תרכט סל"ג) פסק כהמגן אברהם הנ"ל שהביא הפרי מגדים כסמך לדבריו, וזו לשונו: "בשעת הדחק שאין להם במה לסכך, מסככין בנסרים אפילו יש בהם ארבעה טפחים אם אי אפשר בענין אחר, והוא הדין בכל דבר האמור משום גזרה". כלומר בשעת הדחק שאי אפשר בענין אחר אפשר לסמוך על עיקר דין התורה אף שמדרבנן הדבר פסול.
כך גם בהלכות ברכת המזון (סי' קפה ס"ג) פסק אדמו"ר הזקן, שאף שההלכה היא ש"אם לא הוציא בשפתיו כלל אלא הרהר בלבו לבד לא יצא שהרהור אינו כדיבור, ומכל מקום אם מחמת חולי או אונס אחר אינו יכול להוציא בשפתיו צריך להרהר בלבו כו' הואיל והיא מן התורה". כלומר, כיון שהא שהמהרהר בלבו לא יצא הוא תקנה מדרבנן, כאשר הוא אנוס ואינו יכול להוציא בפיו חייב לעשות המצווה כפי שהיא מעיקר דין התורה.
על פי זה אפשר אולי לומר שזהו היסוד לפסק הפרי מגדים הנ"ל שאנוס שאינו יכול לומר ההגדה יוצא ידי חובת ד' כוסות ממש גם כששתאן ברצף שלא כפי שתיקנו חכמים, וכדלהלן אות ה.
וראה גם ערוך השלחן (סי' תעב סי"א) שכתב בתוך דבריו: "נראה לי אם לא שתה אחד מהכוסות בשעתו, כגון שלא שתה אחר קידוש, ישתהו אחר כך שהרי אין לזה תקנה אחרת, וכן בכל הכוסות". משמע מדבריו שאם כבר קיים את כל מצוות הלילה, ישתה כל הכוסות זה אחר זה ויוצא בזה. ומסתבר שטעם הדבר הוא כאמור, דכיון שכבר קיים את כל מצוות הלילה ואינו יכול לחזור ולקיימן כדי לשתות כסדר תקנת חז"ל, הרי הוא כאנוס.
כעין זה כתב הגרש"ז אוירבך בספר הליכות שלמה (מועדי השנה ניסן פ"ט סי"ז) גבי "מי שלא היה לו יין וקיים שאר מצוות הלילה כדינן, ואחר כך נזדמן לו יין, מסתבר שיברך בורא פרי הגפן וישתה ארבע כוסות בזה אחר זה". ובשולי הגליון (הע' לז) ביאר: "דמסתבר לכאורה דאף דקיי"ל דאם שתאן בזה אחר זה לא יצא, היינו כשעדיין מוטל עליו לקיים כל מצוות הלילה הגדה ומצה והלל, ואז חובת חכמים היא לשתותן על הסדר דוקא, אבל בנדו"ד שכבר קיים כל המצות לכאורה מקיים המצוה בשתיה זו, וכיון דלא מסתבר שיתחייב לומר ההגדה לכן נראה דישתה אותן בזה אחר זה, ופשוט שיברך בכהאי גוונא רק פעם אחת בורא פרי הגפן". מפשטות דבריו נראה שהבין שעל ידי שתייה זו יוצא ידי חובה לגמרי. והביאור בזה הוא כאמור, דכיון שעד עתה היה אנוס באי-קיום שתיית הד' כוסות, לכן כאשר בלית ברירה שותה אותם זה אחר זה נחשב הדבר כאילו קיים המצוה.
ה. גדר 'אנוס'
הבאנו לעיל מדברי הפרי מגדים (סי' תעד שם) שאנוס לענין קיום מצות ד' כוסות כתקנתן הוא "מי שאין לו הגדה ואינו יודע לומר הגדה".
והנה בנוגע לרוב ככל היהודים שאינם שומרים תורה ומצוות בזמננו, שייכים דברי הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ג ה"ג) שנחשבים כאנוסים בדעתם, וזה לשונו: "בני אותן הטועים ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותם עליו – הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגוים וגדלוהו הגוים על דתם שהוא אנוס, ואף על פי ששמע אחר כך שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם".
וכך מבואר בשו"ת תורת חסד (לובלין, ח"א סי' מט אות ח) ש'אנוס' איננו רק מי שנחלה או שאנסוהו נכרים וכדומה, אלא גם "אנוס בדעתו" שפיר אפשר לקראו אנוס, ועד"ז כתב האור שמח על הרמב"ם (הל' שבת פ"א ה"ח ד"ה אמנם) ש"אנוס בדעתו אינו בגדר שוגג" [ראה משמעות תוספות ביבמות לה, ב ד"ה ונמצאת מעוברת, ובשו"ת אחיעזר ח"ג סי' פג אות א. ובשו"ת בנין ציון סי' לג חידש שאנוס שעושה חלק מהמצוה יכול לברך עליה. וע"ע שו"ת יביע אומר ח"א סי' טו אות ב, ספר יש סדר למשנה פסחים פ"ו מ"ד].
על פי זה נראה שאותם יהודים שמחמת שלא קיבלו חינוך יהודי אין להם 'כלים' לעת עתה לשבת מתחילת הסדר ולומר את ההגדה, שפיר אפשר לקרותם 'אנוסים בדעתם' בכך שאינם מכירים בחשיבות המצוה ותנאיה, ועל כן כשאין ברירה אחרת גם אם ישתו כמה מכוסות הסדר ברצף ייצאו ידי חובת ד' כוסות לגמרי.
ו. סיבת תקנת ד' כוסות
עוד יש להוסיף בתועלת שתיית ד' כוסות אפילו ברצף –
דהנה בליקוטי שיחות (חי"א פרשת וארא אות ו) מדייק הרבי מתוך דברי אדה"ז, שישנם ב' פרטים בתקנת חז"ל בד' הכוסות, האחד הוא מה שכתב אדה"ז בדיני הסיבה (סי' תעב סי"ד): "שהד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה האמורים בפרשה וארא והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי", דהיינו שעניינם של ד' הכוסות הוא החרות; והפרט השני הוא שצריך לשייך כל כוס מד' הכוסות לחלק מסוים מההגדה – קידוש, הגדה, ברכת המזון וכו' (שם סט"ז): "הואיל ותקנו חכמים לשתות ד' כוסות בלילה זה, יש לעשות מצוה בכל אחד ואחד" (סי' תעט ס"א), וכפי שכתב הדרישה (סי' תפד ס"ק ב): "ארבע כוסות תקנו חכמים ותקנו כל אחד על דבר מיוחד" [ראה עוד בית יוסף שם]. פרט זה (השני) הוא נוסף על הפרט הראשון, ובלשון השיחה: "משמע שיש במצות ד' כוסות עוד ענין חוץ מזה שהם זכר לגאולה וחירות".
על פי זה יש לומר, שעל משקל דברי הפרי מגדים לעיל שבאדם אנוס ש"אי אפשר לו לא גזרו [ו]מקיים המצווה על פי דין תורה", כלומר שכאשר האדם אינו יכול לקיים מה שצוותה התורה בשלמות כפי שתקנו חכמים צריך להשתדל לקיים מה שיכול ועולה לו הדבר כאילו קיים המצווה ממש, על דרך זה יש לומר גם בנידון דידן, שמי שנאנס ואינו יכול לקיים את מצוות ד' כוסות מדרבנן בשלמות עם כל פרטיה – דהיינו שיקויימו בשתייתו ב' העניינים דחירות ועשיית מצוה עם כל כוס, עדיין צריך להשתדל לקיים מה שאפשר לו – דהיינו עניין החרות שיש בשתיית ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה[3], ולכן כתב הפרי מגדים ש"היכא שאנוס בהגדה דיצא ידי ד' כוסות" ממש[4].
ז. אמירת חלק מההגדה
כלל נוסף מצאנו בדברי ערוך השלחן (סי' תעב סי"א): "יראה לי דאם שתה הכוס באמצע הגדה יצא אף קודם ברכת אשר גאלנו דברכות אין מעכבות ואמירת ההגדה אין לה שיעור, ונמצא ששתה אחר ההגדה". כלומר, גם באמירת חלק מההגדה יוצאים ידי חובת ה'הפסק' שצריך להיות בין הכוס הראשונה לכוס השניה (ראה קובץ הלכות פסח פסקי רבי שמואל קמנצקי פ"כ אות ל עמ' רעו ובשוה"ג).
על פי דבריו נראה להציע לשליח העורך 'סדר' עם יהודים שלחלקם אין סבלנות לקרוא את כל ההגדה, שיצרף אותם ל'סדר' לקראת 'מוציא מצה', ויעשו קידוש בזריזות ולאחר מכן יאמר עימם קטע קצר מההגדה, וישתו כוס ב' וימשיכו בעריכת הסדר עם כל הציבור.
בשו"ת חזון עובדיה סי' כ עמ' שט בהערה הביא ממ"ש ר' חיים נאה בספרו שנות חיים (במקור חיים סי' יח ס"ק יז) שיוצא בשתיית הכוסות זה אחר זה וישהה ביניהם בכדי אכילת פרס, והגרע"י העיר על דבריו שסגי בכדי שתיית רביעית בין כוס לכוס, וכן כתב בספרו חזון עובדיה פסח עמ' טו.
וראה בספר חוט שני פסח פי" סוס"ק ט עמ' קפט – שכתב "יפסיק ביניהם בענין אחר, ואף אם יאמר תהלים ביניהם אינו מעכב בדיעבד".
וע"ע בספר ערוך השלחן סי' תעב סי"א.
הערות:
[1] ראה קובץ עם התורה מהדו"ג חוברת טו תשנ"ז עמ' סו בביאור מחלוקת זו.
[2] ראה שו"ת אמרי בינה (אוירבאך, חאו"ח ריש סי' יד): "אף דעל כל פנים היכא דאי אפשר לקיים המצוה כפי תנאיו וחיובו דרבנן יוצא על כל פנים המצוה מדאורייתא, זה דווקא באם אז לא היה באפשרות לעשות כפי אשר תקנו חז"ל".
[3] ראה שיח האורים, קצבורג, עמ' קפו א בביאור הפרי מגדים: "אפשר שנאמרו בזה כעין ב' תקנות, תקנה אחת לשתות ד' כוסות דרך חירות, ותקנה נוספת לשתות את הכוסות על סדר הברכות, ובגוונא דאנוס וכיו"ב יקיים עכ"פ את עיקר התקנה, וזהו לשתות ד' כוסות דרך חירות".
[4] ואמנם, בהלכות ברכת המזון (שם) חילק אדה"ז בין מצוות דאורייתא שחייב להשתדל לקיים אפילו רק את עיקר דין תורה כשאינו יכול לקיים גם מה שתקנו חכמים – לבין מצוות דרבנן, וז"ל: "מי שהוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו שאר ברכות שהוא חייב בהן מדברי סופרים אין צריך להרהר בלבו מן הדין כו', אלא שאף על פי כן יש לו להרהר הברכה שנתחייב בה כי ה' יראה ללבב ליתן לו שכר המחשבה". כלומר, בדברים שהם מדברי סופרים אין לאנוס חובה מן הדין לעשות חלק מהם, אלא שעליו להשתדל לכתחילה לעשות כן ויקבל שכר על כך. לפי זה, ד' כוסות שהם מדרבנן ["הד' כוסות תקנו חכמים", סי' תעב סי"ד], אין האנוס צריך מן הדין לקיים חלק מהמצווה, אלא שלכתחילה יש לו לעשות כן.
אך על פי דברי הרבי המובאים בפנים שחלוקת הד' כוסות אינה רק מפני שצריך לשייך לכל אחת מהן מצוה ממצוות הסדר, אלא גם כנגד ד' לשונות של גאולה, מסתבר שכאן יש אף חובה מן הדין לשתות ד' כוסות ברצף (כשאי אפשר לו לשתותן כסדר), ולא דמי למי שאינו יכול להוציא בפיו ברכה מדרבנן שמן הדין פטור לגמרי.
וגם אם תאמר שלדעת אדה"ז בנידון דידן מן הדין אינו חייב כלל לשתות ד' כוסות ברצף למרות שאין אפשרות שישתה אותם על הסדר, הנה כאשר עסקינן בקירוב יהודים לאביהם שבשמים יש מקום להשתמש גם בדעות בהלכה שאיננו נוהגים כמותן בדרך כלל, ועל דרך מה שמצאנו באגרות קודש כרך טו עמ' רצז שבשנים הראשונות עודד הרבי לעשות בארץ ישראל גם 'היתר מכירה', אף שהביע את הסתייגותו מלסמוך על היתר זה, וזאת על מנת ש"על ידי זה יצילו גם אלו שלמרות ההוראות יעשו גם ממלאכות שלא התירו" (ואגב יש לציין שבשנים מאוחרות יותר, במכתב הנדפס באגרות קודש כרך כז עמ' תלב, שלל הרבי לחלוטין את תועלת היתר המכירה, וזאת משום שהתנאים אז השתנו, ואכ"מ). וכיוצא בזה הורו כמה מפוסקי דורנו שכאשר עוסקים בקירוב יהודים לאביהם שבשמים ניתן להשתמש, כאשר אין אפשרות אחרת, גם בדעות שלא נפסק כמותן להלכה [הוראת הגר"ש ווזנר, ראה 'רב רבנן' עמ' רעז בשם תלמידו הרב סיני הלבארשטם אב"ד שיכון ג' בבני ברק; וכן העיד הרב זכריה בן שלמה ביום עיון ברקאי בשם הגרש"ז אוירבאך].