שמן זית 'למאור' לנר חנוכה

א. שמן הפסול למצוה משום הקריבהו נא לפחתך

כתב המחבר בהלכות בית הכנסת (או"ח סי' קנד סי"ב): "עכבר שנמצא בשמן של בית הכנסת, אם הוא מאוס אסור להדליקו בבית הכנסת". והרמ"א הביא דבריו בהלכות תערובות (יו"ד סי' קד ס"ב): "ובמקום שהשומן מאוס לאכול אסור להדליקו ג"כ בבית הכנסת, משום הקריבהו נא לפחתך" (פירוש פחתך: "שר ושליט". מצודת ציון מלאכי א, ח).

מדיוק לשון הרמ"א "מאוס לאכול" משמע שגם אם השמן אינו מאוס להדלקה אלא רק לאכילה, די בכך לפוסלו מהדלקת נרות בבית הכנסת משום "הקריבהו נא לפחתך".

הפרי מגדים (או"ח שם אשל אברהם ס"ק יט) מוסיף שדין זה אמור לא רק בנר של בית הכנסת, אלא "יראה דלכל נר מצוה נר חנוכה ונר שבת וכדומה אסור אם הוא מאוס".

והנה נחלקו הפוסקים האם איסור ההדלקה בשומן שנמאס מחמת עכבר הוא דוקא אם השומן נאסר באכילה מחמת העכבר[1], או שמא עצם מאיסותו בעיני האדם פוסלתו מהדלקה של מצוה גם אם הוא כשר לאכילה.

לדעת הט"ז – איסור ההדלקה בשומן מאוס תלוי באיסור אכילתו (יו"ד שם ס"ק ד): "ובמקום שהשומן מאוס כו', פירוש שהוא אסור, דהיינו דלית ביה ששים, וכן העתיק בדרכי משה בזה הלשון הואיל והוא אסור לאכילה כו', משמע ביש שם ששים מותר בהדלקה גם כן, וכן כתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם באורח חיים סימן קנ"ד".

אבל לדעת הש"ך (שם ס"ק ח) – איסור ההדלקה תלוי במאיסות כשלעצמה ולא באיסור האכילה: "ובמקום שהשומן מאוס כו', כתב באיסור והיתר כלל דין כ"ו והוא הדין לדידיה נמי אם הוא מאוס עליו אפילו שאין מאוס לאחרים אסור לו, אפילו בששים וק' אם הוא מאוס עליו עדיין" (וכן כתב הכרתי שם ס"ק ו בשם הפרי חדש). כלומר, גם כאשר השמן מותר באכילה, מכל מקום אם הוא מאוס לאכילה בעיני האדם אסור להדליק בו נר של מצוה.

המגן אברהם (או"ח שם ס"ק יט) הביא את שתי הדיעות בזו הלשון: "משמע בתורת חטאת כלל כ"ב דאפילו במקום שמותר באכילה אסור לגבוה אם הוא מאוס וכן כתב הבחיי וכן משמע ברבינו ירוחם וברא"ש פרק גיד הנשה. מיהו בתורת הבית בית ד' שער א' כתב וז"ל אם הוא בענין שאסור באכילה אסור בהדלקה וכן פסק הט"ז ביורה דעה סימן ק"ד".

מכך שהמגן אברהם מביא את דברי הט"ז כדעה שניה ובלשון "מיהו", משמע שנוקט עיקר כדבריו. וכהכלל הידוע שכאשר פוסק מביא שתי דיעות וכותב את הדעה השניה בלשון "אבל", משמע שהיא עיקר לדעתו (ראה שוע"ר סי' תקג קונטרס אחרון ס"ק א: "גבי אפיית פת שהעתיק הט"ז דברי המרדכי בסוף הסימן שהתיר להערים וכתב על זה אבל בהגהות מרדכי חולק וכן פסק בית יוסף עכ"ל, משמע שכן עיקר"[2]). כלומר, להלכה נוקט המגן אברהם שדוקא אם השומן המאוס אסור גם באכילה אין להדליק בו נר של מצוה, אבל אם הוא מותר למאכל גם אם הוא מאוס לאוכלו מותר להדליק בו.

והנה אף שהסכמת הפוסקים שאם השומן נאסר גם באכילה מחמת העכבר אסור להדליק בו נר של מצוה, אין ללמוד מזה שכל חומר בערה שאסור באכילה נאסר להדלקת מצוה, וכמו שכתב הפרי מגדים על דברי המגן אברהם הנ"ל: "דלאו משום דאסור להדיוט אסור לגבוה, דחמאה מטריפה שרי לגבוה, כמו חֵלב דשרי, אלא מדבר טמא עכבר וכיוצא בזה כו' כשאין ששים דנרגש טעמו מאוס לגבוה". וכעין זה כתב ביורה דעה (שם משבצות ס"ק ד): "דלאו משום איסור אכילה נגעו ביה, דא"כ חֵלב ליתסר, ובנר חנוכה בשער אפרים סימן ל"ח דמתיר להדליק בחמאה עם חֵלב, וחמאה של טריפה וכדומה, אלא כיון דמאוס הוא שאין בו ס' ונרגש טעם משום הכי אסור נמי לגבוה". כלומר, אין איסור להדליק נר של מצוה בסתם דברים האסורים באכילה כגון חֵלב, אלא דוקא כשמצטרף איסור אכילה יחד עם מיאוס בעיני האדם – נאסר לגבוה.

עוד מחדש הפרי מגדים, שבמקרה שהשמן אכן מאוס לאכילה בעיני האדם מסכים גם הט"ז עם הש"ך שאסור לו להדליק בו נר של מצוה, דאף שכאמור לדעת הט"ז המיאוס כשלעצמו אינו פוסל את השמן מהדלקה, מכל מקום מאחר ולהלכה נפסק שדבר המאוס על האדם אסור לו לאוכלו מדין "בל תשקצו", בעקבות איסור זה נאסר לו אף להדליקו, ובלשון הפרי מגדים (או"ח סי' קנד משבצות ס"ק י): "דלית מחלוקת, דוודאי אם מאוס אסור באכילה לדידיה מבל תשקצו".

מדברי המגן אברהם והפרי מגדים עולה ששמן שנמאס וגם נאסר לאכילה כגון על ידי נפילת עכבר, אסור להדליק בו נר של מצוה; אבל אם הוא אסור באכילה ואינו מאוס, כגון נר של חֵלב, אינו אסור להדלקה של מצוה (והוא הדין אילו יצוייר שהיה שמן מאוס שאינו אסור באכילה משום בל תשקצו – היה מותר להדליק בו, וכדעת הט"ז שהמיאוס כשלעצמו אינו פוסל השמן להדלקה).

ב. מאיסות מסיבה רוחנית ושמן מר

עוד מצאנו בדברי הפוסקים, שהמאיסות הפוסלת את השמן להדלקה של מצוה, אינה דוקא מאיסות גשמית כגון מחמת עכבר שנפל לתוכו, אלא הוא הדין מאיסות רוחנית כגון מחמת רוח רעה ששורה עליו. וכמו שכתב הבן איש חי (שנה א' פרשת וישב הל' חנוכה סי"ב): "אם הניח שמן תחת המטה לא ידליקו בו נר חנוכה ולא נר שבת, משום דכל מידי דאכילה שורה עליו רוח רעה תחת המטה, וכיון דנמאס לאכילה נמאס למצוה משום הקריבהו נא לפחתך" (הובאו דבריו בכף החיים סי' תרעג ס"ק יא)[3].

והנה מדברי הבן איש חי במקום אחר (שנה ב פ' נח אות יז) נראה שסובר כדעת הש"ך הנ"ל – ששמן שנמאס למאכל גם אם הוא כשר לאכילה אין להדליק בו נר של מצוה, דכתב בזו הלשון: "אם נמצא עכבר מת בתוך כד השמן, אף על פי שיש ששים כנגד העכבר, אם אותו השמן מאוס לאכילה נפסל להדלקת נרות שבת שמברכים עליהם, משום הקרבהו נא לפחתיך". מפשטות לשונו משמע שהמאיסות כשלעצמה פוסלת את השמן מהדלקה (ולא מחמת איסור "בל תשקצו" הנובע מהמאיסות כביאור הפרי מגדים הנ"ל בדעת הט"ז).

וכך משמע גם מדבריו הנ"ל שהטעם שהנחת השמן תחת המיטה פסלה אותו למצוה הוא "כיון דנמאס לאכילה". משמע שעצם מאיסותו לאכילה פוסלת אותו למצוה (ולא איסור אכילתו, בפרט שכידוע איסור אכילת שמן שהיה תחת המיטה בדיעבד הוא דבר השנוי במחלוקת – ראה דרכי תשובה סי' קטז ס"ק לה-לט).

והנה בהמשך דבריו כותב הבן איש חי עוד: "אבל אם השמן הוא מר דאינו בר אכילה, אינה שורה עליו רוח רעה ושרי". כלומר, רוח רעה שורה רק על דברי מאכל המונחים תחת המיטה, אבל שמן מר שאינו ראוי לאכילה, גם אם היה תחת המיטה לא שורה עליו רוח רעה, ועל כן מותר להדליק בו נר של מצוה.

ולכאורה תמוה, וכי שמן "מר" אינו מאוס לאכילה?! ומדוע לא ייאסר למצוה מחמת מרירותו ומאיסותו לאכילה משום "הקריבהו נא לפחתך"?

והתשובה על כך בפשטות היא, דדוקא שמן שמתחילה היה טוב וראוי למאכל ואחר כך נפסד ונמאס לאכילה – אם מחמת עכבר שנפל לתוכו או משום שהונח תחת המיטה ושורה עליו רוח רעה – הרי הוא בגדר "מאוס לאכול" ונפסל למצוה משום הקריבהו נא לפחתך, אבל שמן מר שמעולם לא היה ראוי למאכל ומתחילת ברייתו לא עמד אלא להדלקה – אינו נקרא "מאוס לאכול" ואין בו משום הקריבהו נא לפחתך.

וראיה לחילוק זה, דלעיל הבאנו מדברי הפרי מגדים שכל נרות של מצוה דינם שוה לענין זה שאין להדליקם בדבר מאוס משום הקריבהו נא לפחתך – כגון נר חנוכה ונר שבת וכיוצא בזה. והנה בשולחן ערוך הלכות הדלקת נר שבת (סי' רסד ס"ג) נפסק: "אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע ויניחנו ויצא". ובטעם האיסור ביאר המגן אברהם (שם ס"ק ט): כי "חובה לאכול בשבת אצל הנר" (וכן הוא בשוע"ר שם ס"ו). ומשמע שלולא הטעם דשמא יניחנו ויצא היה מותר להדליק נר שבת בעטרן.

וכתב על זה הפרי מגדים (אשל אברהם שם): "ולפי זה באין לו כי אם עטרן שרי, דאין ספק מוציא מידי ודאי". כלומר, מאחר והמניעה מלהדליק נר שבת בעטרן היא רק מחמת חשש שמא יניחנו ויצא, אם יש לו רק עטרן ידליק בו ולא ימנע לגמרי מהדלקת הנר, כי אין ספק מוציא מידי ודאי. על יסוד זה כתב גם בהלכות חנוכה (סי' תרעג משבצות ס"ק ב): "עיין סימן רס"ד סעיף ג' בעטרן, יש לומר בחנוכה מותר"[4]. כלומר, מאחר והאיסור להדליק נר שבת בעטרן הוא רק משום שחובה לשבת לאור הנר ושמא מחמת ריחו יניחנו ויצא, נר חנוכה שאין חובה לשבת לאורו מותר להדליקו בעטרן[5].

ולכאורה מדוע לא אסר הפרי מגדים להדליק בעטרן (שהוא פסולת של זפת[6]) מחמת שהוא מאוס לאכילה ומשום הקריבהו נא לפחתך?

כמו כן יש להקשות לדעת הש"ך הפוסל שמן שנמאס לאכילה לנר של מצוה גם אם הוא כשר – מדוע אסר השולחן ערוך להדליק נר שבת בעטרן רק משום שמא יניחנו ויצא ולא גם מחמת מאיסותו לאכילה ומשום הקריבהו נא לפחתך.

אלא על כרחך לומר כנ"ל, שאין לפסול שמן המאוס לאכילה להדלקת מצוה אלא אם מעיקרו היה ראוי לאכילה ואח"כ התקלקל ונמאס לאכילה, אבל שמן שמתחילת ברייתו לא היה ראוי לאכילה אינו נכלל בגדר "מאוס לאכול" לענין הקריבהו נא לפחתך.

ממוצא דבר למדנו שלענין "הקריבהו נא לפחתך" גבי נר של מצוה, אין צריך שיהיה השמן מותר וראוי לאכילת "פחתך", אלא שלא יהיה שמן שהפך מראוי לאכילה – למאוס לאכילה (ולדעת הט"ז והמגן אברהם גם אז אינו נפסל אלא אם גם נאסר באכילה וכנ"ל).

לכן, שמן מר כשר להדלקה, כי אף שאינו ראוי לאכילה מחמת טעמו, אינו בגדר "מאוס לאכול" כיון שמתחילת ברייתו לא עמד לאכילה; לעומת זאת שמן שהיה ראוי לאכילה ונפל לתוכו עכבר ונמאס לאכילה, נפסל להדלקת מצוה. כמו כן שמן שהיה ראוי לאכילה והונח תחת המיטה, כיון שנמאס לאכילה מחמת הרוח הרעה ששורה עליו נפסל להדלקת מצוה (לדעת הש"ך, ולדעת הט"ז והמגן אברהם – אם גם נאסר באכילה, וכנ"ל בדרכי תשובה שדבר זה שנוי במחלוקת).

ג. שמן זית למאור ושמן שהתקלקל

על פי כל הנ"ל 'שמן זית למאור' שאורו זך וצלול כשר להדלקה לכתחילה ואין בו משום "הקריבהו נא לפחתך". דאף אם תאמר שאינו ראוי לאכילה[7], מכל מקום מאחר ומעולם לא היה ראוי לכך – אינו גרוע מעטרן ומשמן מר שלא נפסלו לנר חנוכה מטעם "הקריבהו נא לפחתך" למרות שאינם ראויים לאכילה.

אבל 'שמן זית למאור' שאינו דולק יפה, משום הידור מצוה אין להדליק בו, וכמו שכתב הרמ"א (סי' תרעג ס"א) "מצוה בשמנים שאורן זך ונקי".

כמו כן שמן זית שהיה ראוי לאכילה ולאחר זמן התקלקל עד שנמאס לאכילה, אסור להדליק בו נר חנוכה, דלא מיבעי לדעת הש"ך שמאיסות לאכילה לבדה יש בה כדי לפסול השמן משום הקריבהו נא לפחתך, אלא אפילו לדעת הט"ז והמגן אברהם שמאיסות לאכילה לבדה אינה פוסלת למצוה, מכל מקום לדברי הפרי מגדים כיון שנמאס לאכילה וממילא נאסר גם משום בל תשקצו אזי לכולי עלמא יש בו משום הקריבהו נא לפחתך ונפסל להדלקת מצוה.

ד. נר חנוכה דומיא דנרות המקדש

עד כה עסקנו בשאלת כשרות 'שמן זית למאור' לנר חנוכה מדין הקריבהו נא לפחתך. אך עדיין יש לברר האם יש על כל פנים הידור להדליק בשמן זית הראוי למאכל.

דהנה הר"ן על הרי"ף (שבת ט, א ד"ה הלכות חנוכה) נימק את הדין שאין להשתמש באור נרות חנוכה: "כיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל".

על יסוד סברא זו שצריך לדמות את נרות חנוכה לנרות המקדש כתב המאירי (שם כא, א הלכות חנוכה ד"ה ממה) שמשום כך גם "נוי מצוה הוא לעשות בשמן, אחר שהנס היה בשמן". כלומר, אף שלהלכה אפשר להדליק נר חנוכה בנרות מוצקים, יותר מהודר להדליק בשמן (ולאו דוקא שמן זית), כדי להידמות לנרות המקדש שדלקו בשמן. וכעין זה כתב היעב"ץ במור וקציעה (סו"ס תרעג), שגם אותם המדליקים בשעוה – "נראה שצריך השעוה להיות מהותך כשמדליקין בו כו' דבודאי כל מה דאפשר למיעבד דוגמת הנס עבדינן".

ורבי יצחק סגי נהור בן הראב"ד בקונטרס 'סוד הדלקת נרות חנוכה'[8] הוסיף שעל פי סברא זו טוב יותר להדליק בשמן זית דוקא: "אף על פי שאמרו רז"ל כל שמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה, עם כל זה רצוי לחזר אחר שמן זית זך, שבשמן זית נעשה הנס, והיותר זך הרי משובח". וכדבריו כתב הלבוש (סי' תרעג ס"ב): "מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית שבו נעשה הנס" (וכן כתבו השל"ה מסכת תמיד נר מצוה אות א, והחיי אדם כלל קנד ס"ח).

והנה במדרש תנחומא (פרשת תצוה פ"ו) איתא: "בנוהג שבעולם, אדם אם יהיה לו שמן רע הוא מדליקו בנר, והיפה נותן בתבשיל. ובאוהל מועד ובמקדש לא עושין כן, אלא זך כתית למאור, והשני למנחות". מדברי המדרש מבואר שהשמן שהדליקו בו במנורת המקדש היה ראוי לאכילה – שכן היה משובח יותר מהשמן שהשתמשו למנחות שהיה מיועד גם לאכילה[9].

על פי זה, לדברי הפוסקים הנ"ל שיש הידור להשתמש לנר חנוכה בשמן זית כדי להידמות לנרות המקדש, לכאורה כמו כן יש להדר שיהיה השמן זית ראוי לאכילה – דומיא דמקדש.

מאידך, מצאנו שלא בכל דבר השוו חז"ל את נרות חנוכה לנרות המקדש, וכפי שכבר העיר בשו"ת רמ"ץ (ח"א או"ח סי' נ): "דהרי חזינן דבכמה דברים לא תיקנו דומיא דמנורה, דבנר חנוכה כבתה אין זקוק לה כו', ולא כל הלילה כמו במנורה כו'".

וכך אנו רואים גם בדברי היעב"ץ הנ"ל, שלמרות שכתב "דבודאי כל מה דאפשר למיעבד דוגמת הנס עבדינן", מכל מקום לא הסיק מסברא זו אלא שצריך להשתדל שתהיה השעוה מותכת דומיא דנרות המקדש שדלקו בשמן, אך לא הצריך משום כך להדליק בשמן זית דוקא – דומיא דנרות המקדש (ואף שלל את דעת הפוסלים נרות שעוה לנר חנוכה משום דומיא דמקדש, עיי"ש).

וגם בן הראב"ד והלבוש שכתבו שרצוי לחזר אחר שמן זית לנר חנוכה משום דומיא דמקדש, לא הזכירו ולו ברמז שצריך להשתדל שיהיה השמן זית גם "כתית" – דהיינו היוצא מן הזית בכתישה ראשונה – דומיא דנרות המקדש שהיו "כתית" (וכמבואר ברמב"ם ה' איסורי מזבח פ"ז ה"ח-י שיש תשעה מיני שמן זית ורק שלושה מהן – הראשון הרביעי והשביעי שהם היוצאים בכתישה ראשונה – כשרים למנורה).

מזה יש להסיק שגם לדעות המחמירות ביותר בענין ההידור לדמות את נרות חנוכה לנרות המקדש – די שיהיו דומים בחיצוניותם ואין צריך שיהיו דומים גם באיכותם. לכן גם לשיטתם די להדליק בשמן זית, ואין צריך להשתדל שיהיה השמן ראוי לאכילה ועל אחת כמה וכמה לא כתית[10].

וכן יש לדייק מלשון בן הראב"ד הנ"ל שכתב: "רצוי לחזר אחר שמן זית זך, שבשמן זית נעשה הנס, והיותר זך הרי משובח". כלומר, תחילה הוא מונה שני הידורים בשמן של נר חנוכה: א. שיהיה "שמן זית". ב. שיהיה "זך". ולאחר מכן הוא נותן נימוק ייחודי לכל אחד מב' ההידורים: א. "שמן זית" – כי "בשמן זית נעשה הנס". ב. "זך" – כי "היותר זך הרי משובח". ואילו היה סבור שיש ענין לדמות את השמן של נר חנוכה לשמן דנרות המקדש גם באיכותו, היה לו לכתוב על שני ההידורים ד"שמן זית" ו"זך" את הנימוק הראשון – כי כך "נעשה הנס", ומדוע נזקק לנימוק השני ש"היותר זך הרי משובח". אלא על כרחך לומר כנ"ל – שלענין ההידור לדמות את נרות חנוכה לנרות המקדש די שיהיו דומים בחיצוניותם דהיינו בסוג השמן שיהיה שמן זית, אך אין צריך שיהיו דומים גם באיכותם. לכן לגבי ההידור דשמן "זך" נזקק בן הראב"ד לנימוק השני ש"היותר זך הרי משובח", שהוא נימוק כללי לכל המצוות שצריך לקיימן בדבר היותר משובח, וכמו שכתב הרמב"ם (שם הי"א) "והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב", ובנידון דידן – נרות שענינם להאיר – "הנאה והטוב" הוא שמן "זך" שמאיר יפה, וכמו שכתב הרמ"א: "מצוה בשמנים שאורן זך ונקי"[11].

לפי זה, 'שמן זית למאור' אם אורו יפה וצלול לא פחות משמן זית המיועד למאכל, לא מצאנו מקור שיש הידור להימנע מלהשתמש בו להדלקת נר חנוכה, גם אם אינו ראוי למאכל[12].

[1] ראה פרי מגדים או"ח סי' קנד משבצות ס"ק י שב"שמן זית" אין העכבר אוסר כי טעמו "פוגם בודאי" כמבואר ביו"ד סי' קד ס"ב ולכן לענין איסור אכילה צריך לגרוס "שומן" שבזה לדעת ה"יש מחמירין" ברמ"א שם צריך שישים לבטל פליטת העכבר. עיי"ש.

[2] וראה כללי הפוסקים וההוראה סי' קמא.

[3] ואם תאמר, מפני מה שמן שהיה תחת המיטה נחשב מאוס מחמת הרוח הרעה השורה עליו עד שנאסר מחמת זה בהדלקה, ואילו חֵלב או חמאה של בהמה טרפה וכיוצא בזה משאר איסורי אכילה אינם נחשבים מאוסים (כנ"ל בפרי מגדים), והרי כידוע כל מאכל אסור יונק את חיותו משלוש קליפות הטמאות (כמבואר בתניא סוף פרק ו'), ומאי גרע רוח הטומאה של מאכל שהיה תחת המיטה מג' קליפות הטמאות של מאכלים האסורים מדאורייתא.

ויש לומר בפשטות, דענין המאיסות תלוי בדעת האדם, ודבר שהשולחן ערוך כותב ששורה עליו "רוח רעה" (אף שאיסור אכילתו בדיעבד אינו ברור כדלהלן בפנים) נתפס אצל בני אדם כמאוס יותר מאשר דבר שהשולחן ערוך כותב עליו 'אסור' בלבד. (וע"ע שו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד ס"ט וס"י).

[4] ואף שבספרו ראש יוסף על מסכת שבת (כא, א ד"ה אמר רב הונא) כתב לענין נר חנוכה: "עטרן שריחו רע נמי הקריבהו לפחתך". הנה ספרו פרי מגדים על או"ח נתחבר לאחר ספרו ראש יוסף (ראה סי' רסד אשל אברהם ס"ק ט שמציין למה שכתב בראש יוסף על מסכת שבת. וראה הקדמת המו"ל לספר ראש יוסף מהדורת ירושלים תשע"א על מסכת ברכות), ואם כן הוא משנתו האחרונה. עוד זאת, הראש יוסף נכתב כפירוש על הש"ס ולא כספר פסיקה, וידוע שלענין הלכה למעשה סומכים יותר על ספרי הפסיקה (ראה יד מלאכי כללי רש"י אות ב. שיח שרפי קודש עמ' 336. תורת מנחם חמ"ג עמ' 310 בשוה"ג. לקוטי שיחות ח"כ הוספה משיחות אור ליום ג' פר' ויחי, עשרה בטבת תשל"ח הע' 29).

[5] אמנם ראה ערוך השולחן סי' תרעג ס"ג: "יש דברים שאין מדליקין בהם בשבת ואין מדליקין בהם גם בחנוכה אף בחול והיינו דאין מדליקין בשבת בדבר שריחו רע דחיישינן שמא יניחנו ויצא כמ"ש לעיל סי' רס"ד ופשיטא שגם בחנוכה אין מדליקין מהאי טעמא ועיקר פרסומי ניסא הוא הראייה בהנרות".

[6] רש"י שבת כד, ב ד"ה עטרן.

[7] דבר זה אינו ברור ומוחלט. ראה שו"ת אדני פז ח"ב יו"ד סי' צ עמ' רלא, שכתב מה שהעידו בפניו ועדת הכשרות דבד"ץ עדה החרדית בירושלים, ששמן זית למאור הנמכר תחת כשרותם "הוא שמן זית טהור ורק מכיון שיש בו חומצות אין משרד הבריאות מאשר אותו למאכל מחמת שאינו מזוקק דיו אבל אם יזקקוהו היטב ויסירו ממנו החומצות יהיה ראוי אף למאכל". וכן כתב הרב רבינוביץ בעל הפסקי תשובות בקובץ המבשר התורני (כסלו תשע"א גליון 102 עמ' יח): "ההלכה אינה בוחנת את השמן תחת עדשות המקרוסקופ של משרד הבריאות אלא לפי המציאות בפועל, האם השמן ראוי לאכילה אם לאו. כיון ששמן זה אין בו לא ריח רע ולא שורה עליו רוח רעה ואף אינו סם המוות, אזי אף אם בשימוש ממושך לאורך זמן יתכן שהוא עלול לגרום נזק לגוף – זו אינה סיבה לאסור להדליק ממנו לחנוכה ולא אל כזה שמן מתייחס הפסול של הקריבהו נא לפחתך. אין ספק כי בזמנים קדומים יותר כאשר לא בדקו כל דבר תחת בדיקות קפדניות כבימינו הרי שכולם השתמשו בשמן זה ואכלו ממנו, ולמעשה שמן זה משום שאינו מזוקק כל כך אף בוער יפה יותר והלהבה שלו יפה". מאידך, מקורות אחרים כתבו שאינו ראוי למאכל כלל כי נעשה מזיתים רקובים או מפסולתם ומעורבים בו חומרים כימיים שונים (ראה קובץ אליבא דהלכתא מח עמ' מח הערה 66).

[8] נד' בספר שבות יצחק דרזי ח"ה.

[9] ולהעיר מלחם משנה סוף פ"ז מהלכות איסורי מזבח שהביא בשם רבי אליהו מזרחי "דלענין אכ[י]לה עדיף השני שהוא מתוק יותר". כלומר ששמן המנחות היה משובח יותר לענין אכילה משמן המנורה. אבל הלחם משנה מקשה על דבריו. עיי"ש.

[10] והסברא בזה יש לומר, דהצורך לדמות את הנר דחנוכה לנרות המקדש הוא משום שעל ידי זה מתחזק פרסום הנס. ועל כן מסתבר שענין זה שייך בעיקר בפרטים חיצוניים וניכרים, כגון: צורת הנר (מותך ולא מוצק), סוג חומר הבערה (שמן זית – הניכר משאר שמנים בצבעו ובריחו); אבל איכות השמן ("כתית" וראוי למאכל) הוא דבר שאינו ניכר כל כך בחיצוניות ואינו מוסיף בפרסום הנס.

[11] ועיין עוד שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' לא. קובץ תל תלפיות גליון סה עמ' נו.

[12] וכבר הובא לעיל הערה 7 שלא ברור כלל ששמן זית הנמכר 'למאור' אינו ראוי למאכל (אף אם אינו הכי בריא לגוף).

ולהעיר ממנחות פו, א בדין שמנים הפסולים לגבוה: "תנו רבנן שמן זית כבוש, שלוק, שרוי כו' פסול". ובפירוש הרע"ב למשניות שם פ"ח מ"ג פירש דהיינו משום "שהמים מקלקלים את השמן". והר"ש סיריליאו בפירושו לירושלמי שם פ"ד דף לח, א הגדיר את השמן הפסול: "עד שיבאיש". וכמדומה שרוב ה'שמן זית למאור' אינו עונה להגדרות אלו.