שמיעת דברי תורה בשעת כתיבת סת"ם

כתב אדה"ז בסי' לב סל"ב: "כשבא להתנמנם לא יכתוב מפני שאינו כותב אז בכוונה לשמה (שאף שלומר בפיו א"צ אלא בתחילת הכתיבה מכל מקום במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפילין ולא כמתעסק בעלמא כמו שבגט צריך להיות במחשבתו בכל תורף הגט שכותבו לשמו ולשמה כמו שנתבאר למעלה)".

מלשונו משמע לכאורה שצריך לחשוב ממש שכותב לשם קדושת סת"ם במשך כל זמן הכתיבה. ולפי זה אין מקום לשמוע ד"ת, כי אז חושב על ענין אחר ואי אפשר לחשוב ב' מחשבות כאחד. אבל ניגונים מותר, כי אין כאן מחשבה אחרת, רק התעוררות הלב, ויכול עדיין לחשוב בשעת מעשה שכותב לשם סת"ם.

אכן מדברי אדה"ז בספר המאמרים הקצרים (עמ' תקסח) משמע שאין צריך לחשוב ממש שכותב לשם סת"ם במשך כל זמן הכתיבה, דכתב שם בזה"ל: "ענין כוונת הלב אינו פירוש על המחשבה, כמו שאמרו רז"ל צריך לכוין לבו, וכן משארז"ל אחד בפה ואחד בלב ובודאי כשמדבר במחשבה מדבר, אך שאין כוונת ורצון בתחילת דיבוריו לאותו דבר שמדבר אלא לדבר אחר כוונתו, לכן אף [ש]בשעה שלמד כל מחשבתו ודיבוריו באותו ענין שלמד, מכל מקום עיקר כוונת התחלת הלימוד הוא לשמה ליחד הקב"ה ושכינתו כו' ומכוסה בלב הוא בשעת שמחשבתו טרודה בענין אחר, וכמשל מי שלומד איזה מסכת ואח"כ לומד מסכת אחרת, אף [ש]בשעה שלומד האחרת אין במחשבתו מסכת שלמד כבר, מכל מקום כשישאלהו יזכר מיד, וזאת המדה מסותרת מאוד בלב, ולכן אמרו הכוונה, בלב ולא בראש, לפי שכוונת הלב למעלה מן המחשבה... דודאי בגט אין צריך לכווין אלא קודם כתיבתו לומר לשמה ולשם גירושין, ובשעת כתיבתו כשהוא כותב אין זה במחשבתו כלל רק לכתוב האותיות, שלא ניזכר בפוסקים שצריך לכוון גם בעת הכתיבה, ולפירוש הנ"ל אתי שפיר שאין צריך לכוון בלב אלא בתחילת כתיבתו, וכשהוא כותב אף שאין מכוון בעת הכתיבה, על עיקר כוונתו הוא כותב".

מבואר מדבריו שיש הבדל בין כוונה למחשבה, ומחשבה מפורשת לשמה די שתהיה קודם הכתיבה, אבל בשעת הכתיבה ממש יכול לחשוב על דבר אחר, כגון על צורת האותיות, ומכל מקום נחשב שמכוון לשמה, כי הכל נגרר אחר התחלת הכתיבה שחשב בפירוש לשמה, ועוד, שכשם שהלומד מסכת אחת ויודעה בעל פה ואחר כך לומד מסכת אחרת, הנה בעוסקו במסכת השניה אינו עוסק במחשבתו במסכת הראשונה, אך מכל מקום אם ישאלוהו במסכת הראשונה יידע להשיב מעצמו מיד, ועל דרך זה צריכה להיות הכוונה לשמה בשעת הכתיבה, שהגם שאינו חושב במפורש על כתיבה לשמה, אך מאחר ותיכף כשישאלוהו במה עוסק, ישיב שכותב סת"ם לשם קדושתן, נחשב כאילו חושב כן במפורש כל הזמן.

ולפי דבריו ניתן לבאר הכוונה בשוע"ר באופן שונה מהנ"ל, דבתחילת הכתיבה צריך שיכוון במפורש לשמה, ואחר כן במשך כל הכתיבה צריך שתהיה כוונתו באופן שתיכף כשישאלוהו יידע להשיב שכותב לשם קדושת סת"ם;

ומטעם זה כותב אדה"ז שאסור לכתוב בעודו מנמנם, כי בגדר מנמנם אמרו חז"ל (פסחים קכ, ב) ש"לא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מדכר". היינו שמעצמו אינו יודע להשיב על מה ששואלים אותו, ורק אם מזכירים לו הענין יודע להשיב הן או לאו. ובנדוננו יתפרש מתנמנם – שאם ישאלוהו במה עוסק עכשיו לא יידע להשיב בבירור שכותב לשם קדושת סת"ם, ורק אם יזכירוהו שבזה הוא עוסק ייזכר. ולפי ההגדרה שכתב אדה"ז במאמר הנ"ל, זה נחשב שאינו מכוון לשמה בשעת הכתיבה ולכן זה אסור.

אבל לשמוע דברי תורה וכל שכן ניגונים, נראה שמותר על פי הגדרות אלו, כי פשוט שכשאדם יושב וכותב סת"ם ושומע דברי תורה, אם ישאלוהו במה עוסק כעת, ישיב מייד בפשיטות שעוסק בכתיבה לשם סת"ם. דזה דומה למי שלמד מסכת אחת ועכשיו לומד מסכת אחרת, שתיכף כששואלים אותו שאלה על המסכת הראשונה יודע להשיב. ואין זה דומה למתנמנם שאינו יודע להשיב מעצמו עד שמזכירים לו כנ"ל.

. ואם תאמר, הרי בשו"ע במוסגר כותב שצריך לכוון לשמה "במחשבתו", וזה לכאורה לא עולה בקנה אחד עם מה שכותב במאמר שיש הבדל בין מחשבה לכוונה שכוונה היא רק בלב ולא בראש "שלא נזכר בפוסקם שצריך לכוון גם בעת הכתיבה" במחשבה.

ונראה דעל כרחך לומר שגם בשו"ע אין כוונת התיבה "במחשבתו" שצריך לחשוב בפירוש, אלא רצונו לומר מחשבת הלב. ולהעיר שקודם לכן בסוף סעיף לא כותב אדה"ז "כשחושב בלבו", הרי שמייחס מחשבה ללב. אם כן כן יש לפרש גם התיבה "במחשבתו" שהכוונה למחשבת הלב. כי לא יתכן שאדם יחשוב ממש במשך כל הכתיבה רק אודות הלשמה, שהרי פעמים רבות מטריד מחשבתו בצורת האותיות, וכי אז חסר בכוונה לשמה?! אלא על כרחך לומר שאין דעתו בשו"ע בשונה ממה שכתב במאמר, רק כוונתו בשני המקומות אחת – שצריך כוונה כללית במשך כל הכתיבה (והיינו שאם ישאלוהו יידע תיכף מעצמו במה עוסק), אבל מחשבה מפורשת די בתחילת הכתיבה.

ועוד ועיקר, דבמאמר הנ"ל כותב שלא מצאנו בפוסקים שצריך לחשוב "גם בעת הכתיבה" אלא רק קודם לה, ולא יתכן שבשולחן ערוך יכתוב בפשטות שצריך לחשוב ממש "בכל תורף הגט" – דבר שאין לו שחר בפוסקים. אלא על כרחך רצונו לומר מחשבת הלב, וכההגדרה שכתב במאמר – שהדבר נתון בלבו באופן שתיכף כשישאלוהו ייזכר שעוסק בזה.

ולהעיר מספר ילקוט כתרי אותיות ח"ב במבוא עמ' 13, שנתקשה בדברי אדה"ז הנ"ל, דאם צריך לכוון ממש במשך כל הכתיבה, אם כן לא נמצא סת"ם כשרים, כי לא יתכן שבמשך כתיבתו לא חשב הסופר על יופי הכתב וצורתו.

אלא על כרחך כנ"ל כדבריו במאמרים הקצרים, שדי שמכוון במפורש בתחילה, ובשעת הכתיבה עצמה יכול להיזכר מעצמו במה עוסק.