שליחות ורבנות

[1] ראה בית הבחירה למאירי יומא כו, א: "בכמה מקומות ביארנו שראוי לאדם להזהר שלא לפרסם עצמו בהוראה אא"כ יודע בעצמו ושיהו אחרים מסכימים עליו שהוא ראוי לכך. ואין אדם ראוי לכך בשלימות ידיעה לבד, שכמה ראינו שידיעתם גדולה בתלמוד שאינם יודעים לכוין שמועה אחת להלכה ולמה שראוי להורות מכחה, וכמה מוחזקים בחדרי תורה וכשהוראה באה לידם אף הפתח אינם מוצאים. וכלל הדברים, שאין אדם זוכה להוראה אלא בשני דברים, אחד ידיעת התלמוד וקבלתו, ושנייה לה שלימות הכח השכלי שבו לבחינת הדברים והבאתם למצרף להוציא דבר מתוך דבר, ועל שתיהן בכלל אמרו במסכת סנהדרין ה' א' גמיר וסביר, ועל זו האחרונה אמרו כאן על שבט יהודה אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קאמינא כלומר שאע"פ שהם חכמים אינם יודעין לכוין את השמועות כהלכה".

[וראה גם שו"ת הריב"ש סי' רעא: "ואפילו הדיין אין לו לידע אלא הפסקים. דומיא דההיא דאמר רב הונא הלכה כרבי יוסי. דבעינן התם בפ"ק דקדושין אפילו לא שמיע ליה הא, אבל אין צריך שידע כל הויות התוספות וגליוניהם ולמירמי דיקלי ולמזקף להו. וכמה חכמים ראינו בעינינו מפולפלים וחריפים בהויות דמעיילי פילא בקופא דמחטא ועל כל קוץ וקוץ אומרים תלי תלים קושיות ותרוצין. ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא. ואומרים על אסור מותר, ועל מותר אסור. וכבר אמרו בפ"ק דערובין (י"ג:) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו, שלא עמדו חבריו על סוף דעתו שהיה אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים. ועל טהור טמא, ומראה לו פנים. וכן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה אף על גב דב"ש מחדדי טפי כדאמרינן בפ"ק דיבמות (ט"ו:). וכבר נפסקה הלכה בסוף הוריות דסיני עדיף מעוקר הרים. וגם מאי דאמרי' כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין ר"ל בהלכותיהן המצויות תמיד. ולא בדברים הזרים שאינם נמצאין אלא לעתים רחוקות"].