האם מותר למגייס תרומות לקחת לעצמו חמישים אחוז מהתרומות בתור שכר טרחה?
קידוש פעמיים ביום שבת
אדם ששמע קידוש ביום השבת בבית הכנסת אחר התפילה ויצא ידי חובתו, האם יכול לכתחילה להוציא אחר כך את אשתו ידי חובת קידוש על ידי
תפריט
אדם ששמע קידוש ביום השבת בבית הכנסת אחר התפילה ויצא ידי חובתו, האם יכול לכתחילה להוציא אחר כך את אשתו ידי חובת קידוש על ידי
במהלך 'מבצע תפילין' ניגש אל הדוכן צעיר שלראשו רעמת שיער. הלה הניח על ראשו כיפה, לבש את התפילין כבקי ורגיל, וקרא קריאת שמע. כשסיים, הבחין
אשה שהרופאים אומרים שיש לה חשש סכנה אם תתעבר, האם על פי הלכה מותר לה לסכן את עצמה?
למנהג חב"ד שאין מקדשים בליל שבת בשעה השביעית, האם בתנאים מסוימים, כגון לצורך אורחים ובפרט בבתי חב"ד, יש מקום להקל בזה ולקדש לכתחילה בתוך השעה
יהודי המתארח במלון שיש בו גם דיירים גויים, האם רשאי בשבת לטלטל בפרוזדורי המלון?
הקונה פירות וירקות מחנות עם תעודת כשרות, האם יש הידור להפריש מהם תרומות ומעשרות?
האם מותר למגייס תרומות לקחת לעצמו חמישים אחוז מהתרומות בתור שכר טרחה?
מגייס תרומות הנוטל חמישים אחוז מהתרומות לעצמו בתור שכר טרחה, גם אם הדבר בהסכמת המוסד שעבורו מגייס, יש בכך חשש גזל וגניבת דעת כלפי התורמים[1].
[1] עצם העברת אחוזים מסויימים מהתרומות למגייס מותרת, כמבואר הטעם בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תעה: "כיון שזהו טובת העניים, שאם לא יקבל שכר טירחה כפועל לא נמצא משולח, ועיין בערכין (ו:) בהא דרבי ינאי יזיף ופרע משום דניחא להו לעניים, וגם כאן ניחא להו בכך, וכבר נהגו כן שמקבל בשכרו אחוזים וזה ממריצו לפעול" (ועיין עוד שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' עז. קובץ הישר והטוב חי"ב עמ' כג-כו).
אבל כאשר המגייס מקבל מהתרומה אחוזים גבוהים באופן שניתן להניח שאילו התורמים ידעו זאת לא היו תורמים, יש כאן חשש גזל, שקר וגניבת דעת. ראה קובץ צדי"ק למלך ח"ז חלק מענות קודש אות כה עמ' 227: "[מענה בנוגע ל'משולחים' על דבר כמות האחוזים שיכולים לקבל מכספי צדקה שאספו] תינוק מבין שכשלוקחין לצדקה ואחר כך נותנין החצי לפרטי [היינו חצי ההכנסה (מכספי הצדקה) לאדם פרטי (ה'משולח')] – הרי זה היפך היושר ומשקרין לכל אחד ואחד שלוקחין ממנו פרוטה".
ובשו"ת משנה הלכות ח"ד סי' רלז ד"ה והנה עד: "בעיקר גביית כסף על אחוזים כאלו שלוקח חמישים ולפעמים שבעים וחמש ולפעמים אפילו תשעים אחוזים להמשולח והיתר להישיבה, הרבה יש להרהר בזה אי לא הוה גזל ממש כו'. דהרי ידוע ומפורסם הוא לכל דמי שנותן נדבה למשל מאה דוללאר או פחות או יותר, אלו ידע שהמשולח יקח לעצמו שמונים דאללאר מזה, או תשע מאות או חמש מאות מאלף, מעולם לא היה נותנם לו, והוה יותר אומדנא דמוכח מההיא דזבין נכסי על מנת למיסק לארעא דישראל ולא סליק דהמכר בטל, ופשוט דאם יכנס המשולח לעצמו, או יכנסו שניהם יחדיו לנדבן אחר וזה יאמר שגובה לישיבה והשני יאמר שגובה לעצמו, לזה יתן בשביל הישיבה מאה פעמים, ולמשל לישיבה יתן מאה דאללאר ולהיחיד יתן דאללאר אחד או אפילו חמשה או עשרה דאללאר, אבל דבר ברור הוא שלא יתן לו חמישים אחוז ממה שנתן להישיבה וכל שכן לא שמונים, ובפרט במעות ונדבות יותר גדולות, וזה פשוט לכל בר דעת כו'. ואיכא כאן גניבת הדעת מפורש ואומדנא דמוכח כזה דלאו לדידיה הוא נותן".
ובשו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תעה: "הנותנים לא מתכוונים שיהא רובו למשולח, ובפרט כשגובה נתינות גדולות ודאי כוונתם שעל כל פנים חלק הגדול ילך למוסד, והמשולח כאן שרוצה יותר מהרוב לעצמו מרמה הוא את הציבור והוי גזילה, ורק בנתינות קטנות יש לומר דלא איכפת להו אף שרוב הכסף לו, אבל בנתינות חשובות צריך עיון גדול הלוא הוא עובר על דעת בעל הבית והוי גזלן כמבואר בבבא מציעא (עח:) והיאך נכשלין באיסור גזל כו'. ולפי זה על המשולח עצמו ליזהר בסכומים גבוהים על כל פנים שלא יעבור על דעתם ויהא הכסף גזל בידו".