קריאת שמע ללא כיפה

א. חובת כיסוי הראש באיש

במסכת סופרים (פי"ד ט"ו) מופיע דין כיסוי הראש לאיש כחובה גמורה בזמן הזכרת שם שמים. וכך מובא בשלחן ערוך (או"ח סי' צא ס"ג) בשם יש אומרים. וכן הוא בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן (שם): "אסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, ויש אומרים שיש למחות שלא ליכנס לבית הכנסת בגילוי הראש, ומדת חסידות הוא שלא לילך ד' אמות בגילוי הראש אפילו שלא בבית הכנסת, כמ"ש בסי' ב".

כלומר, בדין כיסוי הראש יש כמה דרגות – אסור להוציא שם שמים בלא כיסוי ראש, חובה למחות במי שנכנס לבית הכנסת בגילוי ראש, ומדת חסידות לא להלך ד' אמות בגילוי ראש בכל מקום (ראה סי' רפב ס"ו שלא יעלה לתורה בגילוי ראש).

בהלכות השכמת הבוקר מהדורא קמא (סי' ב ס"ז) הוסיף אדה"ז על ה'מדת חסידות', אשר מלבד ההימנעות מהליכה ד' אמות בלא כיסוי ראש, יש להדר גם שלא לישב בלא כיסוי ראש ו"אפילו קטנים נכון לכסות ראשם כי הכי דתיהוי עלייהו אימתא דשמיא". כלומר, נכון להניח כיסוי ראש בכל הזמנים, והדבר מהווה סגולה ליראת שמים.

הט"ז (סי' ח ס"ק ג) חידש אשר בימינו אין זה רק הידור לילך כל היום עם כיסוי ראש, אלא יש איסור לשהות ללא כיסוי ראש, "כיון שחוק הוא עכשיו בין העכו"ם שעושין כן תמיד תיכף שיושבין פורקין מעליהם הכובע, ואם כן זה נכלל בכלל ובחקתיהם לא תלכו, כל שכן בחוק זה שיש לו טעם דכיסוי הראש מורה על יראת שמים".

החתם סופר בחידושיו על הש"ס (נדרים ל, ב ד"ה אנשים זימנין) מביא את דברי הט"ז ומתאר אשר כן נוהגים בפועל: "הא דבזמננו מקפידים מאד מאד מבלי לגלות ראש ומחשיב את המגלה לפושע כו' לא מטעם חסידות הנהיגו כן אלא מעיקר הדין, כמו שכתב הט"ז באורח חיים סי' ח [ס"ק ג] מאחר שעשאוהו עובדי עבודה זרה חק לעבודה זרה לילך דוקא בגלוי ראש ולכבד בעבודה זרה בזה, אם כן נאסר לנו מן הדין" (וראה שו"ת נטע שורק ח"א סי' ב, שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' יג).

אדמו"ר הזקן במהדורא בתרא (סי' ב ס"ו) מזכיר שוב את דרגות החובה בכיסוי הראש, ואף הוא מסיק כהט"ז שבימינו חובה (ולא רק מנהג חסידות) להיות תמיד עם כיסוי ראש, הן משום צניעות, והן משום איסור 'ובחוקותיהם לא תלכו', וזה לשונו: "ועכשיו בזמן הזה שכולם דרכם לכסות ראשם לעולם אסור לילך או אפילו לישב בגילוי הראש משום צניעות שהרי זה כמגלה בשר המכוסה, וגם הקטנים נכון לכסות ראשם. וכל שכן במדינות אלו שהנכרים נהגו לגלות ראשם וישראלים קדושים נזהרים בזה משום צניעות אם כן ההולך או אפילו היושב בגילוי הראש כמו הנכרי הרי זה עובר בלאו דובחוקותיהם לא תלכו".

ב. ובחוקתיהם לא תלכו

בהגדרת איסור 'ובחוקתיהם לא תלכו' כתב המהרי"ק (ריש שורש פח): "פשוט דלא לאסור משום חק אלא באחד משני חלקים, האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה, כדמשמע לשון חק כו', דכי[ו]ן שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגים כן אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם, דאם לא כן למה יעשה כדברים התמוהים האלה כו'. וענין השני כו' הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעות והענוה ינהגו בו הגוים גם זה אסור כו'. ואף גם זאת נראה דהיינו דווקא כשהוא עושה כדי להדמות אליהם ולא לתועלת ידועה".

עולה מדבריו כי כדי שהנהגה או פעולה תיאסר משום 'ובחוקותיהם' צריך שיתקיים בה אחד מהתנאים דלהלן: א', הנהגה שאין לה הסבר הגיוני[1]; ב', הנהגה שיש בה פריצת גדר צניעות וענווה והגויים נוהגים בה (אמנם ראה מנחת חינוך מצוה רסב אות ב. וראה גם מטה יהודה על שו"ע או"ח סי' תקפא ס"ו. חוקת עולם, גיאת, עמ' רכו בשוה"ג).

בשולחן ערוך הלכות חוקות הגויים (יו"ד סי' קעח ס"א) פסק הרמ"א כהמהרי"ק, וזה לשונו: "וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו הגוים לשום פריצות כו', או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר כו', אבל דבר שנהגו לתועלת כו' וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר".

אמנם, הגר"א (שם ס"ק ז) הביא את דברי המהרי"ק והקשה עליו מסוגיות הגמרא, ומכוח זה סיים אשר "דברי מהרי"ק אינן נראין כלל". אולם, כבר מצאנו בריטב"א בחידושיו למסכת עבודה זרה (יא, א) שהקשה קושיות אלה, ויישבן. גם בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' צא) הביא קושיות הגר"א ודחאם [ישובים נוספים שכתבו האחרונים לקושיות הגר"א ראה תפארת ישראל על מסכת סנהדרין פ"ז בועז אות ז. שו"ת שרידי אש ח"ב סי' לט. הדר איתמר, רבינוביץ, עמ' קיט, ועוד].

והנה מסיום דברי המהרי"ק הנ"ל "ואף גם זאת נראה דהיינו דווקא כשהוא עושה כדי להדמות אליהם ולא לתועלת ידועה", משמע, שאם אין כוונתו להידמות לגויים ואינו עושה כן אלא לתועלת מסוימת, הדבר מותר ואין בו משום "ובחוקותיהם לא תלכו".

וכך כתב גם הב"ח ביורה דעה (סוף סי' קעח): "ולי נראה כו' דלשון 'ובחוקותיהם לא תלכו' לא משמע אלא שרוצה להתדמות ולנהוג כמותם שנראה שמודה לדתם כו', אבל מי שאין דעתו להתדמות להן אלא שצריך ללבוש כמלבושיהם ולדמות להם כדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להן, דבר זה לא אסרה התורה ולא עליו קאי הלאו".

כלומר, כדי שהנהגה ללא הסבר הגיוני, או הנהגה שיש בה פריצת גדר צניעות וענווה, תיאסר משום 'ובחוקתיהם' – נדרש שהעושה יתכוון בפעולתו להידמות במעשהו לגויים [ראה שו"ת קרן לדוד (גרינוולד, סי' לט) שדייק עוד שעיקר איסור 'ובחוקתיהם' הוא הכוונה להידמות לנכרים. וראה גם שו"ת בית שערים (יו"ד ח"א סי' רלו) אודות תספורת הזקן באופן שהגויים נוהגים להסתפר, שאין להעיר לעושים כן כיון שהנכרים אינם עושים כן משום אמונה ועבודה זרה. אמנם ראה מה שהבין בשו"ת דברי חיים (יו"ד סי' ל)][2].

דברי המהרי"ק והב"ח שיסוד איסור "ובחוקותיהם לא תלכו" הוא עשיית מעשה במטרה להידמות לנכרים, מדויקים גם בלשון הרמב"ם במנין המצוות (מצווה ל) שכתב: "שהזהירנו מללכת בדרכי העכו"ם ומהתנהג במנהגותיהם כו', שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן, הואיל והם יוצאים בתלוסין אף אני כו'". משמע שיסוד האיסור הוא הרצון להידמות לנכרי[3].

וכך עולה גם מדברי אדה"ז בשלחן ערוך שלו (סי' שא סל"ג) כשדן אודות שימוש ברפואות סגוליות שנהגו בהם הגויים, וזה לשונו: "(אע"פ שכל אלו רפואתן בסגולה מותר לצאת בהן בין בחול בין בשבת) ואין בזה משום דרכי האמורי, כיון שניכר הדבר שמתכוין לרפואה, וכן בכל דבר שעושה וניכר בו שמתכוין לרפואה אף על פי שאין ידוע לנו היאך באה הרפואה על ידי עשיית דבר זה, אבל אם עושה איזה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה אסור משום דרכי האמורי שהזהירה התורה עליהן ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'". כלומר, מותר לעשות אפילו רפואה סגולית ובלתי מובנת שנהגו בה הגויים, ובלבד שיהיה ניכר שכוונתו לשם רפואה ולא כדי להידמות לגויים.

[ואמנם בשו"ת זכרון יהודה (גרינוולד, ח"א או"ח סי' מח) כתב: "בשאין לנו טעם לעשותו רק משום חקותיהם בזה עובר מדאורייתא, אבל בשיש לנו איזה טעם אסור רק מדרבנן". כלומר, אף שמדאורייתא אין איסור לנהוג במנהג נכרים כאשר הדבר נעשה לשם תועלת ידועה ולא כדי להידמות להם, מכל מקום איסור מדרבנן יש בכך.

אולם, מדברי המהר"ם שיק (יו"ד סי' קסה) פשוט שכאשר ניכר שעושה כן מחמת טעם ותועלת אין שום איסור בזה. וכך משמע מהבנת כל הפוסקים האחרונים, שאפילו איסור דרבנן אין כאן].

דוגמא נוספת לאיסור 'ובחוקותיהם' – ענין שטיחת עשבים בבית הכנסת בחג השבועות. אדה"ז כתב (סי' תצד סי"ד-טו) ש"נוהגין לשטוח עשבים" בבית הכנסת בחג השבועות "זכר לשמחת מתן תורה" שהיו שם עשבים סביב ההר (משנה ברורה שם ס"ק י), וכן "להעמיד אילנות" בבית הכנסת "להזכיר שבעצרת נידונין על פירות האילן" (ראה גם ספר מנהגים מהרי"ל, הלכות חג השבועות אות ב). והנה ידוע שהבאת פרחים לאירועים כאות שמחה, הוא מנהג של גויים. ואף על פי כן לא נשלל המנהג לשטוח עשבים בבית הכנסת בחג השבועות. והוא מהטעם האמור, כי אין אנו עושים כן כדי להידמות לגויים, אלא משום התועלת הידועה שיש בכך להוספת כבוד ושמחה.

ועל דרך מה שכתב הריב"ש (סי' קנח) והובא בדרכי משה (יו"ד סי' שצג), שאין איסור "לצאת לבית החיים בקר כל שבעה ימי אבלות", אף ש"לקחו זה המנהג מהישמעאלים", כיון שאין עושים כן כדי להידמות להם אלא "לכבוד המת", וגם הישמעאלים עצמם אינם עושים כן משום "חוקה" אלא משום "חשיבותא" דהמת, ו"אם באנו לומר כן נאסור ההספד מפני שהעובדי כוכבים ג"כ מספידין". והוא הדין כאן, הבאת פרחים לאירוע הוא דבר שתועלתו ידועה בהוספת כבוד ושמחה, לכן אין איסור לעשותו אף שנהגו כן גם הגויים.

ג. שיטת רבותינו נשיאנו

לעיל הבאנו מדברי המהרי"ק שאיסור "ובחקותיהם לא תלכו" תקף רק בדבר ש"אין בו טעם נגלה", או אפילו יש בו טעם אך יש בו משום "נדנוד פריצת גדר הצניעות והענוה". משמע שהנהגה שיש בה היגיון וטעם, ואין בה היפך הצניעות והענווה, לא שייך בה איסור זה.

אמנם, מדברי הצמח צדק (שו"ת יו"ד סי' צא) נראה שמחמיר קצת יותר בענין זה, דכתב וזה לשונו: "אפשר לומר עוד דשאני סייף שהוא דבר שאירע לפרקים להמית המחויב מיתה וכן לשרוף על המלכים זה יש לקרות חוקה, אבל הלבושים שכל אדם מוכרח להיות מלובש על כל פנים יהיה איך שיהיה, אין שייך לקרותו חוקה, דהא הכרחי הוא, ולא שייך לקרות חוקה רק כגון בלורית וכה"ג שהוא דבר שאין צורך בו ואין בו הכרח עכ"פ, וכן אפילו לשרוף על המלכים אף על פי שיש בו טעם משום חשיבות מכל מקום כיון שאין זה מוכרח שייך לקרותו חוקה כו', אבל הלבושים הפשוטים שלא סגי בלאו הכי יש לומר אין זה ענין כלל לחוקותיהם, אלא אם כן יש בהן פריצות ככרבלתא".

מדברי הצמח צדק ניתן להסיק שאפילו הנהגה של גויים שיש בה טעם והיגיון ומאידך אין בה צד פריצות (כמו לשרוף על המלכים, שיש בזה טעם של כבוד וחשיבות, ואין בכך פריצות), מכל מקום אם איננה מן הדברים שיש בהם צורך והכרח – שייך בה איסור "ובחוקותיהם לא תלכו" (וראה גם מ"ש עוד הצמח צדק שם סי' ש).

ובהסברת הענין יש לומר, דאף שיש טעם ותועלת בהנהגה זו, מכל מקום כיון שאינה דבר הכרחי, לא ניכר בבירור שכוונתו לשם התועלת ולא בשביל להידמות לגויים.

ונראה שיש ללמוד כן גם מדברי אדמו"ר הזקן בענין מנהג כפרות בערב יום כיפורים (סי' תרה ס"ב) שכתב וזה לשונו: "ובוחרין בתרנגולים לבנים על דרך שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, במה דברים אמורים כשהלבנים מזומנים לפניו אז יבחר בהם מבאחרים, אבל אם אינם מזומנים לפניו לא יחזר אחריהם בדוקא, משום שזהו כעין דרכי האמורי שדרכם לחזר אחר תרנגולים לבנים להקריבן לעבודה זרה וכתיב ובחקותיהם לא תלכו".

ולכאורה, לפי פשטות דברי המהרי"ק הנ"ל, תמוה, מדוע ייחשב החיזור אחר תרנגולים לבנים כעין דרכי האמורי, והרי יש על כך "טעם נגלה" – משום "שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". אמנם לדברי הצמח צדק הנ"ל יש ליישב, דאף שיש "טעם" לחיזור זה, מכל מקום כיון שאין בו "צורך" של "הכרח", אין ניכר שכוונתו לשם הטעם והתועלת ולא בכדי להידמות לגויים, ועל כן יש להימנע מכך.

ד. תפילה בגילוי ראש

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' מ אות יד עמ' סה) דן במי שהתפלל בשוגג בגילוי ראש, והביא את דברי הט"ז דלעיל שבזמננו יש בגילוי הראש משום "ובחוקותיהם לא תלכו", והעלה "שאם כן, תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל כדאיתא גבי התפלל ומצא צואה במקומו בברכות דף כ"ב, ואין לך תועבה גדולה מלהתפלל בגילוי הראש כחוק העכו"ם לתפלותם, דהוא תועבה גם בעצם, דכל ענייני עבודה זרה נקראו תועבה בקראי, וממילא גם החוקים איך לעבדם הוא תועבה, לבד מה שהוא תועבה מצד זבח רשעים תועבה כמו בצואה מצד שחטא".

כלומר, כיון שכל ענין הקשור בעבודה זרה נקרא תועבה, וגם עבירה על איסור 'ובחוקותיהם לא תלכו' יש בה תועבה [ראה רמב"ן דברים יח, ט. ודלא כמו שהקשה בשו"ת דבר משולם, ח"א סי' צא], וההלכה היא שתפילה שיש בה תועבה אינה מקובלת וצריך לחזור ולהתפלל [ראה שוע"ר סי' צט ס"א, סי' קפה ס"ה], כמו כן מי שהתפלל בלא כיסוי ראש צריך לחזור ולהתפלל. אלא שבסוף דבריו נשאר האגרות משה בצריך עיון לדינא, אם אפשר לחדש כן להלכה למעשה[4].

ואמנם, בשו"ת אז נדברו (ח"ג סוף סי' ה) כתב, שאף אם נאמר שאכן יש איסור ממש בהליכה בלא כיסוי ראש (משום 'ובחוקתיהם'), מכל מקום עדיין אין צריך לחזור ולהתפלל, וזה לשונו: "כמשמעות הפוסקים כו', לא מבעיא בשוגג דבודאי תפלתו תפילה, אלא אפילו במזיד [מסופקני אם יתכן זאת במציאות] אין צריך לחזור ולהתפלל, דאין לנו כח לחדש דין שיש בזה משום זבח רשעים תועבה כמו במתפלל במקום שאינו נקי, ואפילו בדין של מקום שאינו נקי אם האיסור הוא רק מדרבנן כגון כנגד מי רגליים קיימא לן דבדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל". על דרך זה כתב הגרש"ז אוירבאך בהליכות שלמה (תפילה, פ"ב דבר הלכה סכ"ז): "דכיון דבעיקר הך מילתא מצינו מדרשים חלוקים מהו חומר האיסור, בדיעבד אינו חוזר".

וכך נקטו למעשה ספרי אחרוני זמננו (ומכמה טעמים): ש"ת יביע אומר (ח"ו, או"ח סי' טו סעיף ו). שו"ת אבני דרך (פרינץ, ח"א סי' א). שו"ת מנחת יהודה (שיטרית, ח"א סי' א). ברכת ה' (לוי, פ"ז סמ"ה, עמ' שמד). שו"ת נצח יוסף (בר שלום, ח"א בהסכמה עמ' 7, סי' ג עמ' יט). שו"ת ויכתב מרדכי (אלמקייס, ח"א עמ' שסו, בשם הגר"ח קנייבסקי).

ועל פי המבואר לעיל שלשיטת אדמו"ר הזקן אין איסור לעשות פעולה שנהגו בה הנכרים כשמוכח במעשה שאין כוונתו להידמות להם אלא לסיבה אחרת[5], יש לומר כן גם בנידון דידן, דכיון שהחל להניח תפילין כשכיפה לראשו ובכך הוכיח במעשיו שאין ברצונו להידמות לנכרים ההולכים בגילוי ראש, ורק בשוגג נפלה הכיפה מראשו תוך כדי הנחת התפילין, לא שייך כאן כלל ענין 'ובחוקותיהם' וממילא לא 'תועבה', ועל כן אינו צריך לחזור על קריאת שמע.

_____________________

הערות:

[1] להעיר מהמסופר אודות מה שאמר הרבי ביחידות לגרב"ש שניאורסון: "רציתי לצאת ברעש (מיט א שטורעם) נגד המנהג שנהגו רבים, שמניחים את 'מגילת היסוד' באדמה, לפני שיוצקים את היסודות של מוסדות מסויימים (ב'מגילת היסוד' מופיעים התקנים והגדרים עליהם מבוסס המוסד). סיבת התנגדותו של הרבי הייתה עקב כך שמנהג זה נכלל ב'חוקות הגויים' ויש בזה חשש האיסור של 'ובחוקותיהם לא תלכו'. המשיך הרבי: אבל כשראיתי בעיתון 'המודיע' תמונה של הרב מטשעבין משתתף באירוע של הנחת 'מגילת היסוד' [אולי של ישיבת טשעבין בירושלים, או מבנה אחר השייך לטשעבין] – הרפתי מכך. והרבי שאל את ר' ברוך שמעון: אולי אתם יודעים מהו ה'מקור' להנחת 'מגילת היסוד'?. כמובן, שלא היה בפיו התשובה מהו המקור היהודי-הלכתי לכך" (מפי ר' יוסף צבי סגל, נד' בתשורה לנישואי טננבוים-שץ תשע"ד, עמ' 59). [לימים נודע שבאמת לא הניחו מגילת יסוד באותו אירוע, והתמונה שיקפה רק את ההכנות לזה].

[2] וראה מה שכתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' לא) לאסור להניח פרחים בסמיכות לקברים, מפני שהנהגה זו מטרתה לידמות לגויים, "ואין לומר דיש בזה כבוד למתים כו', דהרי הוי רק כבוד המדומה לחיים ומה תועלת להם להמתים בזה". כלומר, כאשר אין תועלת אמתית מההנהגה הזו אין לתלות 'תועלת' כלשהי כדי להתירה. וכנראה שהבין כהצמח צדק המובא להלן בפנים אות ג. וראה עוד שו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי' כד מש"ש באריכות.

[3] וראה שו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קעח השני) שדן לגבי הקמת חופה בבית הכנסת לפני ארון הקודש, ואסר מפני שכן הוא מנהג הרפורמים: "אשר הרעפארמים כל מעשיהם להתדמות להם [לנכרים] ודבר זה איסור גמור שאסרה לנו תורתנו הקדושה ובחקותיהם לא תלכו".

ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' רלד) כתב בעניין שינוי מקום הבימה לקידמת בית הכנסת ליד ארון הקודש: "דכיון שתפסו המתחדשים, רעפארמער, מנהג זה להדמות למנהגי הנכרים, חלילה לשלומי אמוני ישראל להדמות אליהם  כו', ויש בזה דררא דבחוקותיהם לא תלכו".

וראה שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קסה) שהחמיר עוד יותר, שגם כאשר המטרה בשינוי מיקום הבימה הוא כדי להוסיף מקומות-ישיבה, אסור הדבר מפני מראית העין: "דיש לומר דלכל הפחות אית ביה משום מראית עין, ונהי דכבר כתבתי לעיל דמדברי הרמ"א משמע דאפילו מראית עין אינו, היינו בדברים אחרים, אבל בענין שינוי מקום הבימה שרוב העושין כן עושין רק כדי לדמות, ואם כן אפילו יארע קהלה שעושה כן משום כדי להרויח מקומות בוודאי איכא לחוש למראית עין ואסור".

עוד מצאנו בדברי האחרונים, שכיון שיסוד איסור 'ובחוקותיהם' הוא הרצון להידמות לנכרים, במקום שיהודים נאלצו בעל כרחם כמה שנים לנהוג במנהג נכרים, אף שכעת בטלה הגזירה, אין איסור להמשיך לנהוג באותו מנהג, כיון שכעת כבר נוהגים בו ישראל ואין בכך הידמות לנכרים דווקא. כך כתב בשו"ת שאילת צבי (ח"ב סי' ו סעיף כד עמ' לה): "דחוקות הגוי היינו כשבא להתדמות להם אבל במקום שכבר יהודים נוהגים כן בהיתר מפני הגזרות שוב אין הוא מתדמה להגויים אלא ליהודים שנוהגים כן". גם בשו"ת בית שערים (יו"ד ח"ב סי' תכז ד"ה ומ"ש שהיה) כתב שכיון "שהתחילו בהיתר כיון שלא היתה כונתם להתדמות להם רק מחמת אונס שוב אפילו פסק האונס אין בו משום ובחקותיהם לא תלכו כיון שגם עתה אין כונתם להתדמות להם אלא שכבר נהגו ומחזיקים במנהגם" (וראה שו"ת חתם סופר או"ח סוף סי' קנט ד"ה אשר מלא).

וראה שו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' קטו) בענין לבישת בגדי אופנה כמנהג הנכרים, שהאיסור הוא כשלובשם כדי להידמות להם "אבל כשלובש מלבוש שלובשים ישראלים ועכו"ם, ואינו רוצה להתדמות להם אלא משום המאדע שלובשים בעונ"ה, אף שאין בזה ממדת חסידות לא מיניה ולא מקצתיה מכל מקום אין בו משום ובחוקותיהם אלא הוא ענין של שחץ ככל הענינים של המאדע בלע"ז אבל אין בענין של מאדע דין דבחוקותיהם".

[4] ולהעיר ממה שכתב האגרות משה בעצמו (חיו"ד ח"ד סי' יא סעיף ג) שהחשש של 'ובחוקותיהם לא תלכו' שכתב הט"ז הוא רק בימיהם שהיה כן חוק, אך היום הולכים כל הנכרים בגילוי ראש ולא מצד 'בחוקותיהם', ולכן התיר לילך בלא כיפה לצורך עבודה (רק המליץ שילבש כובע וכדו'). ראה שו"ת יבקש תורה, קויפמן, סי' מד.

[5] ולהעיר שלדעת הט"ז ואדה"ז היסוד לאיסור הוא מפני שכל הגויים נוהגים לילך בגילוי ראש, אמנם ראה בשו"ת ואד יעלה (דויד, או"ח ח"א סי' ז עמ' תפ, ב), "שכיום חלק גדול מהגויים אינם עושים כך" וכגון המוסלמים שהולכים בחלק מהזמן בכיסוי ראש, וזה צד היתר נוסף.