קינסיולוגיה, מוח אחד, יוגה, מטוטלת

א. 'קינסיולוגיה' היא תורת התנועה. הקינסיולוגיה הנפוצה היא 'קינסיולוגיה יישומית' שפותחה על ידי כירופרקט בארצות הברית בשנות השבעים, והיחס אליה הוא כאל אחת מהשיטות של הרפואה האלטרנטיבית. השיטה עובדת על ידי בדיקת מערכת העצבים, שרירים וגירוי אברים על ידי שאלות שונות. בדרך כלל מבקש המטפל מהמטופל למתוח את ידו לפנים או הצידה, המאבחן מבקש מהנבדק להתנגד בתגובה לאמירה או לשאלה שהוא שואל. לאחר כל שאלה המאבחן לוחץ על הזרוע לכיוון מטה, אם הזרוע נשארת יציבה המשמעות היא שהשריר חזק והתשובה היא אמת. אם הזרוע יורדת כלפי מטה, סימן שהשריר נחלש והתשובה היא אינה אמת. השאלות הינן כאלו הדורשות תשובה חד-משמעית, כן או לא. כך שבאמצעות תנועת השרירים הקצרים מתגלים חסימות אנרגטיות הקיימות בגוף, חסימות כאלו הנוצרות ע"י טראומות או אפילו פוסט-טראומות מהעבר. המטפל מזהה את מקום הבעיה וגם את האופן בו יוכל המטופל לשחרר מעצמו את האנרגיות השליליות שנצטברו בו וזה נעשה באמצעות השיטה הסינית.

'יוגה' היא שילוב של אימון גופני-רוחני, ועיקר הדגש בה הוא להתרכז ולהתבונן בעצמך, סוג של הרפיה. עיקר שיטה זו מכונה בשם "האטה יוגה", בה האימון הגופני תופס מקום נכבד. בדרך כלל המדובר הוא אודות עשיית רצף של תנועות שגורמות למתיחת האברים הפנימיים, המפרקים והשרירים, הגורמות לגוף לאזן את הנשימה הנכונה והזרמה נכונה של דם עתיר-חמצן לכל חלקי הגוף. פעמים רבות הטיפול כרוך עם אמונה בכוח עליון כזה או אחר, ובדרך כלל אף כולל אמירת טקסטים שונים, שמקורם בתרבות ההודית.

ב. כתב הר"ן (עבודה זרה דף ב, ב מדפי הרי"ף ד"ה וחכ"א) "שורפין על המלכין, ולא מדרכי האמורי. פירוש אינו מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים, אלו דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם צורך עבודת כוכבים, אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא, לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא" [וע"ע בחידושי הר"ן לסנהדרין נב, ב].

וכ"פ הרמ"א בהלכות חוקות העכו"ם (יו"ד סי' קעח ס"א) שכל "דבר שנהגו לתועלת" מותר.

כלומר, כל דבר שנהגו בו הגויים, אך סיבתם אינה מחמת ע"ז, חוק בלא טעם, רק מחמת נוחות ותועלת – אין בזה משום בחוקותיהם לא תלכו או דרכי האמורי.

גם בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תיג, ד"ה הנה שנכנסו) דן בזה בארוכה, וכתב אשר "הנה שנכנסו בכלל ההיתר הזה כל שאמרוהו שיש בו משום רפואה בין בסגולת העצם בין בסגולת הדבור והפעולות כו' ואין בזה הסרת הלב מן השמים רק כמאמין בהשגחה ומוסיף ביראת ה'". דהיינו שכל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ומותר. ובפרט רפואה שהיא מובנת בהיגיון ובדוקה ומנוסה על ידי הרבה רופאים ואי אפשר להכחיש את המציאות. וכשהיא נעשית ע"י אנשים שאינם חשודים על ע"ז נראה להתיר.

וראה שו"ת צמח צדק (יו"ד סי' צא) שהאריך מאוד לבאר את הר"ן הנ"ל.

בשו"ת הריב"ש (סוף סי' קנח) כתב כן בפירוש: "ואם מפני שעושין כן הישמעאלים, אין זו חוקה שיהא אסור משום ובחקותיהם לא תלכו. כדאמרין בפ"ק דע"ז שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמרי, ומפרש התם דשרפה לאו חוקה היא אלא חשיבות. וכן שורפים על הנשיאין מטתן וכלי תשמישן, ואע"פ שגם העכו"ם עושים כן, לא נאסר משום דרכי האמורי, שאם באנו לומר כן נאסור ההספד מפני שהעכו"ם ג"כ מספידין". כלומר שכל דבר שיש בו טעם והגיון אין לאסרו אף אם הגויים נוהגים בו, וכפי שלא אסרו ישראל את ההספד, אף שגם הגויים נוהגים בו, כיון שהוא דבר הגיוני שמשבחים את האדם לאחר מותו ולא חל על זה האיסור ד'ובחקותיהם לא תלכו'.

וכן כתב הנשר הגדול בספרו מורה נבוכים (ח"ג פרק לז, בדפ' מוה"ק עמ' תקג ואילך): "כל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר, וזולתו אסור כו'. כל מה כו' שלא יגזרהו ההקש, אסור לעשותו משום דרכי האמורי". היינו שדבר שהשכל ודרכי ההיקש ההגיוני מורים על התועלת שבו – מותר.

בהמשך דבריו מחדש הרמב"ם על פי הנהגת חכמי הגמרא, שכל דבר שהוכיחו הנסיון בצורה ברורה – מותר: "ואל יקשה עליך מה שהתירו מהם, כמסמר הצלוב ושן השועל, כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהם שהוציא אותם הנסיון והוא משום רפואה כו'. כי כל מה שנתאמת נסיונו כאלו אף על פי שלא יגזרהו ההקש כו'". כלומר אפילו דבר שעדיין לא עמדנו על פשרו, אך ברור ונתאמת שכן הוא על פי דרכי הטבע, על ידי הניסיון שחזינן בחוש שעל ידי פעולה זו נרפאים וכדומה, מותר.

בבית יוסף (יו"ד סי' קעח ס"א ד"ה וכ"כ הרמב"ם) הגדיר בצורה ברורה מה נכלל באיסור ובחוקותיהם לא תלכו, ומה נכלל באיסור דרכי האמורי: "מהר"י קולון ז"ל (שו"ת מהרי"ק) בשורש פ"ח, דאין לאסור משום חק אלא באחד משני חלקים, האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה, כדמשמע לשון חק וכדפירש רש"י והרמב"ן בפרשת קדושים (ויקרא יט, יט) דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגין כן אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם דאם לא כן למה יעשה כדבריהם התמוהים ההוא כו'. והענין השני הוא הדבר ששייך בו פריצת דרך הצניעות והענוה, ונהגו בו העכו"ם, גם כן אסור". ובתוך דבריו הביא הגדרה מדויקת בשם התוספתא: "חוקותיהם ודרכי האמורי. חוקותיהם – הם התמוהים, ודרכי האמורי – הם הניחושים".

אכן, בביאור הגר"א (יו"ד, סי' קעח ס"ק ז) הקשה על דברי הר"ן והמהרי"ק, ע"פ דברי הגמרא בסנהדרין, וז"ל הגר"א: " אבל בסנהדרין נ"ב ב' משמע להיפך, דאמרינן שם תניא א"ל ר"י כו' ורבנן כו' הא לאו הכי אע"ג דאיכא טעמא רבא משום מיתה מנולת אפ"ה היה אסור ואמר שם דאי לא תימא הכי כו' אלא כו' משמע הא לאו הכי אסור כו'. ותורף דבריהם, דשני חקים הן אחד לשם עכו"ם וזה אסור, אף בדכתיבא באורייתא ולפ"ד מש"ש חשיבותא היא לאו שיש טעם בדבר כדברי הר"ן שלכך שרי אלא ר"ל חק שלהם על אדם חשוב לשורפן ולא משום עבודת כוכבים כו'. וצ"ל לדברי מהרי"ק אדרבה שאין טעם לדבר אבל כו'. אבל דברי הר"ן תמוהים מאד וכן דברי הרב".

מדבריו עולה שממה שהגמרא בסנהדרין הוצרכה להביא פסוק להתיר שריפת כלי המלכים אחר פטירתן, ולא היה די בכך שיש טעם והגיון למנהג אמורי זה, משמע שדרכי האמורי אסורים גם כשיש להם טעם, ודלא כמ"ש הר"ן והמהרי"ק והמחבר.

והקדים להעיר בזה החיד"א במחזיק ברכה (יו"ד שם ס"ק ב) ממ"ש בשו"ת כהונת עולם (סי' עד) לפסוק למעשה דלא כהר"ן הכא. וע"ע במטה יהודה (עייאש, או"ח סי' תקפא ס"ק ו) מה שנשאר בזה בצ"ע.

אמנם, הריטב"א (בחידושיו, עבודה זרה יא, א ד"ה מכלל דרבי מאיר) כבר דן בסתירת הסוגיות, ויישב : "דסוגיות פלגינן אהדדי, וההיא דהתם עיקר דהיא דוכתא".

והמהר"ם שיק בספרו על תרי"ג מצוות (ח"א מצוה רסב ס"ב) ביאר דברי הריטב"א, וז"ל: "על כרחך צריך לומר דהר"ן ומהרי"ק והרמ"א ההולכים בשיטה זו ס"ל דסוגיא דע"ז דף י"א דתלה הטעם דשורפין על המלכים משום חשיבות, והסוגיא דסנהדרין דף נ"ב דתלי' טעמא משום דכתיבא בקרא, פליגי, וכמ"ש הריטב"א בע"ז כו'. והר"ן וסייעתו סבירא להו דאדרבא סוגיא דעבודה זרה הוא הסוגיא העיקרית שהוא במקומה דהאיסור ובחוקתיהם וגו' בעבודה זרה שייכא, וכמש"כ הר"ן שם וכן קבעה הרמב"ם בהלכות ע"ז פ' י"א".

כלומר, מדובר כאן במחלוקת הסוגיות והלכה כסוגיא שבמסכת ע"ז ממנה עולה שכל דבר שיש בו טעם אין בו איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו ומשום דרכי האמורי.

בשו"ת הצמח צדק (שם) כתב ליישב באופן אחר, דאין הכרח לומר דפליגי אהדדי אלא אפשר שהסוגיות מוחלפות הן, וז"ל: "י"ל דסוגיות מתחלפות הן, דלסוגיא דסנהדרין (נ"ב) שריפה הוי חוקה ואפ"ה שרי משום דכתיבא באורייתא לאו מינייהו גמרינן. ולסוגיא דפ"ק דעכומ"ז (די"א) י"ל דלאו חוקה היא כלל כיון שיש בו טעם משום חשיבותא ואתי שפיר דמודה גם ר' יהודה בשריפה מטעם זה אע"ג דטעמא דכתיבא לא ס"ל".

וביאור דבריו, דלדעת הר"ן סוגיות מוחלפות הן, והסוגיא דסנהדרין סברה דשריפת כלי המלכים כחוק בלא טעם הוא, לכן נזקקה לפסוק כדי להתיר זאת, ואילו הסוגיא בעבודה זרה ס"ל דשריפת כלי המלכים אינה חוק, רק דבר שכלי והגיוני משום כבוד וחשיבות המלכות, עיי"ש.

עכ"פ ברור כדברי הר"ן שיסוד כל ההיתר הוא מה שהדבר הגיוני ומובן בשכל.

והמטה יהודה (עייאש, שם) כתב גם הוא ליישב דברי הר"ן, וחידש לחלק, "דבדבר המסור לרבים ומתפרסם לרוב העולם כגון שריפת המלכים והריגת ב"ד בסייף בכה"ג, הוא דאנו מחלקים דצריכין ליכתב בתורה, שלא יראה שלמדנו מדרכיהם והלכנו בחקותיהם, אבל בדבריהם שעושין בני אדם יחידים בתוך בתיהם וליכא פרסומי מילתא אין לאסור אלא בדבר התמוה ואין בו טעם", עיי"ש.

ונראה לומר, שגם אדה"ז ס"ל כהר"ן וסיעתו. דהנה החכמת אדם (כלל פט ס"א) פסק שכל "מה שאינו חוק לע"ז אלא להבל ושטות, אם כתוב בתורה מותר, ואם לא כתיב אף זה אסור. ומטעם זה אסר הגר"א להעמיד אילנות בחג השבועות כמ"ש האחרונים כיון שכן נהגו בחג שלהם". כלומר, אף שיש לנו טעם למנהג שטיחת העשבים בחג השבועות (זכר להר סיני), מ"מ כיון שהגויים נהגו בזה ואין לזה סמך ורמז בתורה, יש לחוש משום ובחוקותיהם לא תלכו.

אכן, אדה"ז בהלכות חג השבועות (סי' תצד סי"ד) הביא המנהג "לשטוח עשבים בבית הכנסת ובבתים בשבועות זכר לשמחת מתן תורה", ולא חש כלל למה שגם הגויים עושים כן. מכאן נראה שנקט כהר"ן והראשונים דעימיה, שכל דבר שיש לו טעם אין בו משום ובחוקותיהם לא תלכו, ודלא כהגר"א.

[וע"ע תפארת ישראל (סנהדרין פ"ד, בועז או"ק ז). הדר איתמר (עמ' קיט) בהדרן למסכת סוטה. הרב יהודה מודרן בקובץ צפונות (גליון יח, עמ' מא)].

ואנו אין לנו אחר פסק דין הרמ"א כלום, ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א. וכן הביא הגר"ב ז'ולטי (קובץ נועם, גליון ב עמ' קסא ואילך) וכ"פ בשו"ת יביע אומר (ח"ג, יו"ד סי' כד) כיון דדעת רוב הראשונים כהבנת הר"ן והמהרי"ק.

גם לדעת הגר"א וסיעתו הסוברים שמנהג נכרים אף אם הוא הגיוני אסור לנהוג בו אם אין למנהגם סמך מן התורה, נראה שיש להתיר ריפוי על ידי התעמלות וכדומה בדברים טכניים פשוטים.

דהנה בתורת כהנים (פי"ב, פ"ח) איתא: "יכול לא יבנו בגינות, ולא יטעו נטיעות כמותם, תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם".

כלומר, דברים שהומצאו על ידי אומות העולם לעזר האדם ולהקל על חייו, מותרים. רק דברים שאינם תועלת ישירה לחיי האדם – כגון שריפת כלי המלכים אחר מיתתן, אף שיש לזה הגיון, אסור לנהוג כן. וע"ע מ"ש במנחת אשר (וויס, ח"ג עמ' ר).

[לפי"ז, שנפסק כהרמ"א, צ"ע עמ"ש המהר"ם שיק (שו"ת, או"ח סי' עח וסי' עט) לאסור לנטוע אילנות בחצר בית הכנסת, וכ"פ בשו"ת רע"ק איגר (או"ח סי' קנ) בשם ר' דוד עראמה. ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קכז) נטה להתיר אא"כ הוא במקום שהעכו"ם נוהגין כן בבתי תפלתם. ולכאורה לדעת הרמ"א שהלכה כמותו, כיוון שהדבר הוא לתועלת, צ"ל מותר.

ואפשר שהפוסקים הללו סברו שאין זה כל כך תועלת, או שרצו להחמיר כהגר"א].

ג. סברות האוסרים להתרפאות ע"י יוגה וקינסיולוגיה הם: א. התרפאות בעבודה זרה. ב. משום דרכי האמורי.

ועל פי כל המבואר לעיל, הנה אין בזה משום דרכי האמורי, שכן הדברים הם לתועלת האדם, ואף אין בהם עצמם סרך עבודה זרה, אמונה בא-ל זר וכדומה.

לפי זה, הקינסיולוגיה, שהומצאה על ידי כירופרקט מארצות הברית, וביסודה לא היה לה שום שייכות עם עבודה זרה, אין בה סרך איסור.

אבל אותם מטפלים המשתמשים בשמות של עבודה זרה ש'נוספו' לשיטה זו במשך השנים – אסור להיות מטופלים על ידם.

[גם אם רפואה זו הומצאה ע"י עובדי עבודה זרה, כל עוד אין היא עבודה זרה ואין בה תפילה וסגידה או הקטרה לא-ל זר, אין איסור להשתמש בה – וכמו שכתבו הר"ן והרשב"א לעיל שכל דבר שאינו ע"ז אף שאין מקורו בתורה אפשר להשתמש בו אם הוא לתועלת

ולהעיר מאגרות קודש חלק לב עמ' רסו אודות טיפולים שנעשים על ידי גורו, שאם הם רק "ההתבודדות והתבוננות" בלא העלאת קטורת, ועל ידי ירא שמים, אין לאסור וכי מפני השוטים יאבד עולמו", (ע"ד נד, ב) וזה ראיה שלא שלל דבר הקשור עם המצאת העבודה זרה, כאשר מוציאם ממנו את סממני העבודה זרה].

אמנם, יש סוג טיפול המכונה 'קינסיולוגיית-טרנספר', בה המאבחן אינו בקרבת מקום המטופל, ובאמצעות מחשבות על המטופל הוא מרפה ומרפא אותו – שיטה זו לא הוכחה במחקרים מדויקים, ואף לא ברור אם יש 'היגיון רפואי' מאחורי שיטה 'רוחנית' זו, ועל כן נראה לאסרה משום דרכי האמורי (ואם משתמש המטפל בשמות של ע"ז יש בזה גם איסור ע"ז).

וכן משמע גם ממ"ש בשו"ת פנים מאירות (אייזנשטאט, ח"א סי' לו) שכל שאין הטיפול בגופו של החולה הוי מדרכי האמורי, וז"ל: "דדבר שאין עושין על חולי גופיה הויא דומיא דתולין שליא באילן דאסור משום דרכי אמורי". ואף שהפתחי תשובה (יו"ד סי' קעט ס"ק ה) הקשה על דבריו ונשאר בצ"ע, הנה המהר"ם שיק בספרו על תרי"ג מצות (ח"א מצוה רסב ס"ד) כתב "ולענ"ד גם הפנים מאירות מודה שאין תלוי דווקא אם נעשה בחולה עצמו אלא הוא תלוי אם נוכל ליתן טעם במעשה הזאת ע"פ הטבע או ע"פ השכל", כלומר שעיקר ההיתר הוא מה שהרפואה הזו מובנת בשכל והגיון, ובדרך כלל הרפואות שאינן בגוף החולה עצמו אינן רפואות הגיוניות ושכליות. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' קעד).

כמו כן מטפלים המשתמשים ב'כוחות רוחניים' כדי לגלות עתידות וכדומה – אסור לילך אליהם, משום "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" [לבד מאיסור שקר, הונאה וגזל שהמטפל עובר בהם]. וראה בספר תמים תהיה (הלל) שהאריך לבאר דינים אלו.

עולה מהדברים, שרק הקינסיולוגיה הבסיסית מותרת, בה המטפל אוחז את ידו של המטופל ועל ידי כך מבחין בשורש החולי או הצער וכדומה. אבל השלבים היותר מעמיקים של השיטה, יש לחשוש בהם לאיסורים רבים. גם בשלבים המותרים, אם מזכירים שמות של ע"ז וכדומה – אסור. וע"ע בכל זה מה שהעלה הרב רוזנבלט הנ"ל בקונטרס נחלת שמואל (תשע"ד). קובץ בית אהרון וישראל (גליון קלא, סיון-תמוז תשס"ז, עמ' מט). אוצר פסקי עבודה זרה (פרץ, עמ' 116).

גם בלימוד רפואה זו, יש ליזהר לא ללומדה אלא אצל אנשים שומרי תורה ומצוות ויראי שמים, וגם להתייעץ עם מורי הוראה המכירים את הנושא (שיחת השבוע, גליון 1307).

ד. היוגה – שעיקרה היא (כנ"ל בתחילת התשובה) תרגילי גוף והתעמלות המיועדים לשחרור הגוף ממתחים, אף שפיתוחם נעשה על בסיס סמלים מאגיים הקשורים לאידאולוגיות אליליות, היות והתרגילים עצמם מועילים בלי כל קשר למקורם, והם נוצרו לתועלת האדם – מותרים הם לכו"ע.

אלא שכמובן כ"ז הוא רק כאשר מבצעים את התרגילים כמות שהם, אך אם המטפל מלווה את הטיפול במילים או הברות מסוימות שמקורן בעבודה זרה ומקובל אצל המטפלים ביוגה להחזיקן למילות קסם, הגיית מילים אלו אסורה, שכן "אסור להזכירה בשמה [לעבודה זרה] בין לצורך בין שלא לצורך" (יו"ד סי' קמז ס"ב), וכמו שכתוב 'ושם אלוקים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך', והוא בכלל אביזרייהו דעבודה זרה.

וכך פסקו בשו"ת במראה הבזק (ח"ב סי' נו), ש"תרגילי הגוף והנשימה הנקראים יוגה מותרים, ואין בביצוע התרגילים משום איסור ובחקותיהם לא תלכו. כל פולחן דתי המלווה את ביצוע התרגילים אסור באיסור חמור. אסור למשתתף בתרגילים להזכיר שמות של ע"ז. גם אם רק המדריך או המורה מזכיר שמות האלילים, והוא מייחס להם כבוד, ההשתתפות בשיעור אסורה".

ה. בעניין המטוטלת – השימוש במטוטלת היה ידוע כבר מלפני אלפי שנים, הטענה היא שבזה אפשר לגלות הרבה מצפונים, לעזור לזולת לגלות מקור של מחלות ודרכי הטיפול, לגלות מים או מתכות בקרקע, ועוד ועוד.

אופן השימוש: האוחז שואל בפה או במחשבה, ומקבל תשובה ע"י תנועות השרשרת, אם מסתובבת לימינו התשובה חיובית ואם לשמאלו התשובה שלילית – וברפואה, השואל אוחז בידו של הנשאל ואם מכיר בו אין צריך לאחוז בו (ראה קובץ אור ישראל לח, עמ' נג).

הרבי כותב בזה לאחד (אגרות קודש חי"ח עמ' יז): "ובמה שכתב אודות מטוטלת ומעתיק בזה שיודע כו' – כשאני לעצמי איני מאמין בכל הענין, בכל זה לא שמענו ולא ראינו אינו ראיה ולכן עליו לפנות לרב מורה הוראה, והוא יורהו אם מותר הדבר על פי שלחן ערוך, וכמדומה כבר כתבתי לו שלמה לו לחפש דרכים חדשים וענינים חדשים בה בשעה שדרך סלולה היא דרך התורה והמצוה וכלל גדול בזה בכל דרכיך דעהו … והלואי שינצל כל זמנו הפנוי ללימוד התורה בכלל, ובזה גם לימוד פנימיות התורה, שבימינו נתגלתה בתורת החסידות".

הרבי לא נמנע לכתוב לאדם זה את אמונותיו מחד, ומאידך מאפשר לו לשאול רב מורה הוראה אם דבר זה מותר על פי שלחן ערוך. בשורות הבאות ננסה לדון על פי ההלכה אם דבר זה מותר (כשהרבי היה שולח לרב זה היה הסימן).

נאמר בתורה (דברים יח י) "לא ימצא בך וגו' קוסם קסמים". רש"י בשם הספרי כותב: "איזהו קוסם, האוחז את מקלו ואומר: אם אלך, אם לא אלך, וכן הוא אומר: עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו". רש"י לא מפרש איך בדיוק המקל עונה. הרמב"ם בספר המצות מצוה לא תעשה לא, לומד שהמקל רק עוזר לריכוז ואז הדמיון  עונה לו, אבל בהמשך דבריו כותב: "ולשון הספרי איזהו קוסם, זה האוחז מקלו בידו ואומר אם אלך או לא אלך, וזה מין ההנעה המפורסם באותו הזמן". מלשון זו משמע שהרמב"ם מפרש שמדובר בהנעת המקל. מפירוש זה עולה דבר הדומה ממש למטוטלת. וכן הסמ"ג (לא תעשה נב) מפרש שהיו לוקחים קיסמין מעץ מקלפים אותם בצד אחד, וזורק מידו ואם היה נופל על צד הקליפה הרי זה דבר אחד ואם על הצד השני היה בזה דבר שני. על דרך זה כתב בפירוש החזקוני לפסוק ובפירוש הרוקח על התורה. גם בתוספתא (שבת ז ט) מצאנו שהיו עושים סימן אם יפול כך או כך, וקראו לזה קסם. (וראה בב"י יו"ד סי' קעט שהביא את דברי הסמ"ג להלכה – לפי זה בין אם נלמד שזה דמיון, בין אם נלמד שזה מעשה, זה אסור, גם האברבנאל בפירושו להושע (ד, יב) עמי בעצו ישאל: "כי המקל היה כלי אצלם לענין גורלות". וע"ע בפירוש המלבי"ם לפרשת שופטים. ובערוך לנר (הלכות תשעה באב) פירש אודות מה שהיה יוסף מכה בגביע שלו ואומר נסתרות, שהיה זה לפי הצליל – וקרא על זה הפסוק ניחוש. ובשו"ת תשורת שי (מהד"ת סי' קסט): "מה שאינו בדרך הטבע הוי קוסם".

בנוגע לפעולת המטוטלת ישנן כמה שיטות בין המומחים והמטפלים: א', יש שפונים קודם הפעולה בבקשה אל כוח רוחני, וגם אומרים לו תודה בסוף, ולדעתם יש שאלות שאינו חפץ לענות עליהם, ופעמים עונה ופעמים לא.

ב', ויש מפרשים שהוא כוח טבעי הקולט מה חסר בגוף וכידוע הגוף משדר מה שהוא חש, והמטוטלת קולט את זה.

ג', ויש אומרים על דרך דברי הרבי, שזה אינו כלום – אבל יש אנשים שמדמים שזה מאבחן ומקבלים את הדברים ועל ידי זה מתרפאים מחמת דמיונם (ראה ספר שאלת המטוטלת, גרין, עמ' 40 ואילך).

בנוגע לשיטה השלישית, יש לדון לאסור מטעם אחיזת עיניים, שהוא אסור משום מעונן, וכמו שכתב הרמב"ם בהל' עכו"ם (פי"א ה"ט): "וכן האוחז את העיניים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון, והוא לא עשה, הרי זה בכלל מעונן ולוקה", ונפסק לאיסור בשו"ע יו"ד סי' קעט סט"ו. ובספה"מ (מל"ת לב) מבאר שאפילו זריזות ידיים אסור, וע"ע בדברי התשב"ץ בספרו זוהר הרקיע סי' עה שאפילו על ידי תחבולה אסור, משום גניבת דעת הבריות, ואפילו של נשים וקטנים. על פי זה טענו כמה מהאחרונים שכשהקוסם אומר שאין כאן שום נס אלא טבע שפיר דמי, מפני שידוע שאין בזה כלום ובפרט אם מראה איזה קוסמויות ומגלה שהם רק טריקים (ספר יבין דעת לר"י מקוטנא יו"ד סי' קעט דף קיט, ג. שו"ת דברי יציב יו"ד סי' נז, שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ד סי' יג, שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תנה. שו"ת בצל החכמה ח"ד סי' יג).

אמנם נראה שכל זה בנוגע לקסמים שכבר ידוע בעולם שאינם כוח רוחני אלא טריק כנ"ל, ובפרט כשמראה זאת אזי שפיר דמי לומר שסמכינן על מה שאומר ומראה (וגם זה לא מוסכם על כל הפוסקים להיתר – ראה בפוסקים שציין בספר דברי דוד טהרני ח"ד יו"ד סי' מב, אות ד ובכ"מ), אבל בדבר כמו מטוטלת שאף אדם לא הוכיח הכוח שבה, והרי גם הטוענים שאינו כלום לא אומרים זאת למטופלים שכן על ידי זה שהם חושבים שיש בזה משהו אז מרפאים אותם, והרי זה איסור של מעונן שהוא אחיזת עיניים, ושום צד היתר אין להם, וביותר שאפילו אילו היו אומרים לאנשים שזה שטות (ואז לא היו מצליחים בריפויים) לא פשיטא לי שזה היה מועיל, כיון שבעולם יש דעות נוספות ואפשר שהנשים והקטנים יטעו אחריהם ואינו כקסמים כלל [וזה מענה על מה שכתב בשו"ת תשובות והנהגות ח"ו סי' רעז בנוגע לשיטת קינסיולוגיה שאם יאמר שזה טבע מהני, ולדידי לא בריר שאם יאמר בדבר שאינו יכול להוכיח, וגם לא מפורסם כן בעולם, שזה יהיה מהני].

בעניין אחיזת עיניים נראה שדעת הרבי כדעת המתירים, דהנה באגרות קודש חט"ז עמ' ל כתב: "מזכיר על דבר קוסם ולהבא בטח יבררו מקודם אם זהו באופן המותר על פי שו"ע". הרי דס"ל שיש אופן שמותר, וע"ע בספר צעירי אגודת חב"ד עמ' 127.

ובנוגע לשיטת הסוברים שהמטוטלת קולט דברים טבעיים ואין כאן שום תקשור עם כוחות רוחניים, יש להקשות מדברי הספורנו (דברים יג, ג) על הפסוק אודות אלקים אחרים שהנביא או חולם החלום אומר ללכת אחריהם ושם הוא קובע שהכוחות "הנודעים בחוש או במופת נודע מהם שהם פועלים בענין אחד באופן שנודע שהם פועלים טבעיים לא רצוניים ובכן לא יועיל להתפלל אליהם ולא לעובדם". מדבריו נלמד שדבר טבעי הוא קבוע, ודבר שאינו קבוע אינו טבעי, ובו יש חשש שיעשו ממנו אליל שיתפללו אליו. לפי זה כיון שכל המומחים מודים שהמטוטלת אינה עונה תמיד ולפעמים לאחד כן ולאחד לא, הרי שאינה פועלת "בענין אחד", ולכן אין לומר כטענתם שהם טבעיים – לפי זה ברור שמדובר על כוחות רוחניים, ובמילא הם בכלל קוסם קסמים שבונה על המזל.

חשוב להבהיר שאין בכל זה קשר לפתיחת ספר כגורל שהיה מקובל בעם ישראל (ראה אודות גורל הגר"א וספר היכל מנחם ח"ב עמ' ריח, ובהתוועדויות תשמ"ט עמ' 309) שהיו פותחים חומש או תהילים, וביניהם גם גדולי ישראל וגם אנשים פשוטים, וכבר החיד"א העיר בהגהותיו לשו"ע סי' קעט שאין בזה משום ניחוש. כמו כן מרדכי הצדיק שאל את הילדים אודות "פסוק לי פסוקך". וכן פתיחת ספר תורה על ידי יאשיהו המלך (מלכים ב פכ"ב וראה בפירוש הרד"ק שם). והנה פסוק לי פסוקך מותר משום שהיא נבואת תינוק (ב"ב יב) ולא ניחוש ולענ"ד בספר יש אלמנט של השגחה פרטית, לראות מה יאמר לו הקב"ה, ועד"מ שהאדם 'מקשיב' להשגחת הקב"ה ורצונו ממנו, מה שאין כן שעושה בדבר שאינו קדוש כספר, עלול להיות בזה ניחוש (וע"ע בקובץ נחלת הר חב"ד גיליון קנט בעמ' כ ואילך. וראה בלקו"ש חכ"א עמ' 206 בהערות בשוה"ג. ספר שערי ישיבה ח"ד עמ' 605. ספר חקרי מנהגים, גוראריה ח"ד עמ' טז).

ובענין איסור ניחוש אסרה התורה לא תנחשו (שופטים יח י) וכתב הרמב"ם (הל' עבודה זרה פי"א ה"ד) "אין מנחשין כעובדי כוכבים ומזלות שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הניחוש, כגון האומר הואיל ונפלה פיתי מפי או מקלי מידי אינו הולך למקום פלוני היום" – ונראה שדייק הרמב"ם שאסור לנחש כעכו"ם היינו שאסור לנחש כמו הגויים שאין היגיון לניחוש שלהם, דאם יש היגיון אין זה ניחוש, וכמו שכתב הצמח צדק (ביאורי הזהר ח"א עמ' תקנו): "לא תנחשו – ניחוש, מה שלא על פי שכל", ועד"ז הביא בספר 'הרב רבי הלל מפאריטש' עמ' יב בזה"ל: "הנה מתחילה י"ל ענין הנחש דאליעזר עבד אברהם שאמר, והיה הנערה אשר אומר אליה וכו', ובגמרא חולין דף צה ע"ב) כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם כו' והקשו הפוסקים איך עשה איסור לעבור על לא תנחשו (דבוודאי קיים אאע"ה כל התורה וגם עבדיו לא עברו על התורה כו'), ותירצו דאין איסור אלא לנחש בלא טעם וכאן הנחש היה בטעם להיות שאאע"ה נקרא נדיב, וכנסת ישראל נקראת בת נדיב כו', ולכן אם יראה בה נדיבות יתירה היא ראויה לביתו של אברהם והוא סימן שהזמינו לו מן השמים להיות אשה ליצחק", ע"כ [וחידוש יש בדבריו שכתב שגם עבדיו של אברהם לא עברו על  התורה] – ובנידון דידן אופן פעולת המטוטלת אינו מובן ולכן יש בו משום ניחוש.

וראוי לציין שגם אם הניחוש אינו 'עובד' והוא סתם שטויות, מכל מקום אסור לעשותו, כמו שכתבו הראשונים (הר"ן בחידושיו לסנהדרין סה, ספר החינוך מצוה רמט, משום שהמון העם יכולים להימשך אחריו).

כמו כן נחלקו הרמב"ם הראב"ד אם ניחוש אסור רק מה שגם אחרים אוסרים או גם מה שהוא המציא, והרמ"א פסק שגם מה שהוא המציא אסור (יו"ד סי' קעט סעיפים ג-ד).

[וע"ע בקושיית הנימוקי יוסף סנהדרין, דף טז ב מדפי הרי"ף, וברלב"ג מלכים ב יז, ז, ובערוך לנר סנהדרין סו, א, ובספר יריעות שלמה פאפנהיים יריעה ד ובמ"ש הכסף משנה הלכות עבודה זרה פי"א ובמה שהעיר על זה בספר שאלת המטוטלת עמ' 105 ובמילואים שבסוף הספר ד ענף ב].

ויש לדון שאיסור מטוטלת הוא גם משום דרכי האמורי, דאע"פ שבשוע"ר סי' שא סל"ג התיר לשים ביצת חגב לכאב אוזן ושן שועל חי למי שישן יותר מדאי ושן שועל מת למי שאינו יכול לישן, וכן כל לחש לרפואה או להגן שלא יבוא עליו חולי – הרי שלא התיר אלא לרפואה בפועל ממש, ולא התיר לאבחן רפואה, והמטוטלת אינה אלא אבחון, אם כן יש לאסור כאן גם משום דרכי האמורי.

[מ"מ נוספים לעיון, , קובץ פעמי יעקוב אב תשס"ח, שבט תשס"ט, אור ישראל גיליון לח עמ' נג, שו"ת ים החכמה מורגנשטרן סי' יד, קונטרס אל תפנו, שטיין, ישורון כח מאמרו של הרב לייטער, שו"ת מעשה חושב ח"ז סי' יא – שיח יוסף, רוט, חלקת אברהם, תפילינסיקי, כי אני ה' רופאך ליקוד, אהלי יעקב טויב].