קילוף ירקות בבישול קודם פסח

א. כתב הנטעי גבריאל (פסח ח"ב פל"ט סי"ד): "הרבה מחמירין לאכול בפסח רק ירקות ופירות קלופים". וכך נפוץ המנהג בין אנ"ש (ראה פרד"ס שלום ח"א עמ' קלה: "בליובאוויטש נוהגים לקלף פירות וירקות". וראה גם: הגדה של פסח אוהב ישראל קאפיטשניץ עמ' רס. קובץ מבית לוי טז עמ' לז. לוח דבר בעתו יד ניסן. עמודי ארץ עמ' קס).

יש שכתבו בטעם חומרא זו: "דכיון שמצאנו בקליפות מאראנצ"ן [תפוזים] ובפלוימ"ן [שזיפים] שיש עליהם חשש חמץ, כבר הוסיפו להחמיר בכל מיני פירות וירקות שלא לאוכלם אלא כשהם קלופים" (שבח פסח, באבוב, עמ' רכז. בענין החומרא בקליפות תפוזים ראה חיי אדם כלל קכז ס"ב. אורחות חיים ליפשיץ סו"ס תמז). ויש שכתבו דכיון ש"משתמשים היום לריסוס פירות וירקות בחומרים שיש בהם חששות דתערובות חמץ, לכן יש לאכול רק אחרי קילוף היטב (ואף אם נפסלו למאכל כלב לא הותרו באכילה)" (שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' רכה).

ב. ויש לעיין האם הקפדה זו קיימת גם כאשר מבשלים קודם הפסח, דכידוע רק בתוך הפסח אין לחמץ ביטול אבל קודם הפסח יש לו ביטול, כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תמז ס"א וסי"ח.

והנה בשו"ע רבינו שם (סכ"ב) מביא מחלוקת בענין חמץ שנתבטל בהיתר קודם הפסח באופן ש"נבלל בגוף ההיתר" ואינו "עומד בפני עצמו בתוך התערובת", האם אומרים שהחמץ "חוזר וניעור" בפסח ואוסר התערובת במשהו או לא, וזו לשונו: "חמץ שנתערב בהיתר לח בלח שהן נבללין, ונתבטל קודם הפסח בס' או מחמת שהוא נותן טעם לפגם, מותר לאכלו בתוך הפסח, דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל ואינו חוזר וניעור בפסח. ויש חולקין על זה ואומרים כיון שיש משהו ממשות החמץ בתוך התערובת אף על פי שהוא בלול בגוף ההיתר הוא חוזר וניעור בפסח ואוסר את התערובת. ויש מחמירין עוד דאפילו אם אין בתוך התערובת כלום מממשות החמץ אפילו משהו אלא שנפלט לשם טעם משהו חמץ ונתבטל בתוכו קודם הפסח הרי הוא חוזר וניעור בפסח, כגון תרנגולת מבושלת שמצא בה חטה מחומצת והסיר ממנה החטה קודם הפסח אסור לאוכלה בתוך הפסח מפני שטעם משהו שנפלט מן החטה לתרנגולת חוזר וניעור ואוסר את כל התרנגולת. והלכה כסברא הראשונה, ומי שרוצה להחמיר כאחת משתי סברות האחרונות יחמיר לעצמו אבל לא יורה כן לאחרים".

מבואר מדבריו שחמץ שהתבטל בהיתר קודם הפסח, לח בלח או טעם חמץ בלבד, להלכה פסקינן כדיעה שאינו חוזר וניעור בפסח, והרוצה להחמיר כדיעות שחוזר וניעור יחמיר לעצמו.

ג. [אגב, בזה נראה לבאר המסופר אודות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ש"הרה"ח ר' זלמן משה (היצחקי) ע"ה, היה משתמש כל ימי הפסח במים שהכינם קודם החג. אחר כך היה קשה עליו הדבר, ושאל את אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע אם יכול לחזור בו מהנהגה זו. השיבו הרבי נ"ע, שמנהג זה הוא מהנהגות הבעש"ט נ"ע, הגם כי אנו [היינו הרבי עצמו] אין נוהגין בו. לפיכך עליו להמשיך ולנהוג בהנהגה זו ולא לבטלה" (אוצר מנהגי חב"ד ניסן עמ' נז).

ועל פי הנ"ל אפשר אולי לבאר הטעם שלא הקפיד אדמו"ר הרש"ב על הנהגת הבעש"ט להכין מים לכל הפסח, כי במים המונחים בכלי מלפני הפסח, אף אם נתבטל בהם חמץ כלשהו קודם הפסח מכל מקום לדיעות האחרונות הנ"ל אמרינן "חוזר וניעור" גם בלח כנ"ל ואוסר במשהו בפסח. משא"כ במים המחוברים לקרקע כתב הריטב"א בעבודה זרה (מז, א) שאינם נאסרים במשהו: "דהא דתנן לקמן מים במים במשהו דוקא שנתערבו בתלושין אבל מחוברין אינם נאסרים". ועוד, דלכמה פוסקים לא אמרינן כבוש כמבושל במים שאינם עומדים במקום אחד אלא מתנוענעים אנא ואנה או נמשכים והולכים (ראה בכל זה פסקי תשובות סי' תסז אות יד)].

ד. על פי הנ"ל, מאחר והמנהג לקלף הפירות והירקות הוא מחשש חמץ שבקליפות, אם מבשלים ללא קילוף קודם הפסח, אמנם לדעה הראשונה הנ"ל לכאורה אין כל מקום לחשש כי גם אם היה חמץ בקליפה הרי התבטל בשישים באופן של לח בלח או אפילו טעם בלבד ושוב אינו חוזר וניעור בפסח, אבל לסברות האחרונות הנ"ל עדיין יש מקום להחמיר שחוזר וניעור, והכרעת אדה"ז היא שהלכה כסברא הראשונה והרוצה להחמיר "יחמיר לעצמו אבל לא יורה כן לאחרים".

אכן באמת יתכן שיהיה איזה פירור חמץ דבוק על הקליפה באופן שגם לאחר הבישול יהיה "עומד בפני עצמו בתוך התערובת", ובזה גם לדעה הראשונה הנ"ל "כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור ואוסר את כל התערובת כאלו נתערב עכשיו בפסח" (שוע"ר שם). ומצד חשש זה בוודאי ראוי להחמיר לקלוף את הפירות והירקות גם כשמבשלים קודם הפסח.

ושאלתי בענין זה את הגרמי"ל לנדא שליט"א, אב"ד בני ברק, וכך השיב לי: "המנהג הוא לקלף גם לפני פסח".

ה. [ולהעיר מהמובא בספר שמועות וסיפורים (ח"א עמ' 117): "בליל ראשון של פסח היה בא אדמו"ר [=הרש"ב] לחדר האוכל לאחר תפלת ערבית, ומתבונן ומתענין בכל פרט ופרט. בראותו שהכינו למנה ראשונה צנון עם שומן, שאל בתמהון: 'האם אינם יודעים שאדמו"ר הצמח צדק אסר אכילת צנון בפסח ללא כל טעם?' מיד נתפשטה השמועה. והבחורים ה'לומדים' התחילו להתפלפל בזה. באותו פסח הייתי גם אני בליובאוויטש, ושמעתי כל זאת".

והנה בגמרא שבת (קח, ב) איתא: "תני רבי יהודה בר חביבא אתרוג צנון וביצה אילמלא קליפתן החיצונה אינן יוצאין מבני מעיים לעולם". ופירש רש"י: "אין יוצאין מבני מעים – שמתקשרין ומתקשין ונעצרין".

ובקובץ הערות וביאורים (תצד עמ' 26) כתב הרה"ת ר' ישראל לובין: "מצאתי בספר דעת ישראל וז"ל, 'והנה שמעתי מפני מה נקרא צנון בלשון יהודית רעטיך, רצה לומר רע-תוך, אשר על כן נוהגים העולם שלא יחתכו הקליפה ממנו כי אם שאוכלים עם הקליפה מטעם הנ"ל'".

והוסיף וכתב: "אשר על פי זה יש לומר בדרך אפשר שאין אוכלים כנ"ל [=צנון בפסח], כיון דאי אפשר לקלף אותו". כלומר, אולי מפני שאין לאכול צנון ללא קליפתו ומאידך בפסח אין אוכלים ירקות בקליפתם, על כן אין אוכלים צנון בפסח.

והנה הערת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב הנ"ל נאמרה אודות אכילת צנון בליל הסדר, שמן הסתם הכינוהו קודם כניסת החג שאז עדיין יש לחמץ ביטול ואינו אוסר במשהו (כמבואר בשוע"ר הנ"ל). ולפי הביאור הנ"ל בחומרת הצמח צדק בצנון בפסח, אפשר שיש ממעשה זה קצת ראיה שצריך לקלוף גם קודם הפסח].

ו. בשו"ת צמח צדק או"ח סי' נא כתב בפשיטות לחוש לכתחילה עכ"פ לדעת הגאונים שחוזר וניעור. ומציין אף לפר"ח שהחמיר בזה אף בדיעבד.

והחידוש שבדבר, שלמרות שבשוע"ר כתב שהמחמיר יחמיר לעצמו ולא יורה כן לאחרים, הצ"צ כותב בפשיטות ובסתמות שצריך לחוש לכתחילה ואינו מגביל שלא להורות לאחרים.