צליית הזרוע בערב פסח

בדיני ליל הסדר כותב אדה"ז (סי' תעג ס"כ ואילך): "בזמן שבית המקדש קיים היה צריך להביא גם את ה[קרבן] פסח בשעת אמירת ההגדה, ועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה כו' בשר כו'. וכבר נהגו מדורות הראשונים שהבשר יהיה מפרק הנקרא זרוע, לזכר שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה כו'. ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים, זכר לפסח שהיה צלי כו'. אבל הבשר [=הזרוע] אין נוהגין לאכלו בלילה הזה. אם שכח לצלותן מערב יום טוב לא יצלה ביום טוב משחשכה אלא אם כן דעתו לאכלו למחר ביום, אבל אם דעתו להניחו ללילה השני אסור לצלותו בלילה ראשון, וכן יזהר כשצולה בלילה השני שיאכל למחר ביום, ולא יניחם עד הלילה".

עולה מדבריו שהשוכח לצלות את הזרוע מבעוד יום יכול לצלותו בליל החג, ובלבד שיאכל את הזרוע למחרת ביום ולא ישאירנו ללילה (כי אין לצלות מיו"ט לחול או מיו"ט א' לב').

אכן, בהגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים (סדר הגדה, פסקא 'הזרוע') כתב הרבי: "מדקדקין שלא לאכול הזרוע אחר כך – כל זה הרחקה שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח".

ובאגרות קודש (ח"ב עמ' קל) ביאר הרבי את המקור והטעם לכך שנמנעים מאכילת הזרוע: "מה שכתבתי שנמנעים מלאכול הזרוע – הבאתי בזה, כמו בשאר המנהגים, מנהג בית הרב היינו כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א. והוא גם פירש לי הטעם שהוא כדי שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח (וצריכין להרחקה שלזכרו הוא בא). ויש להמתיק מה שהוראה זו שלא נדמהו לקרבן פסח היא דוקא על ידי העדר אכילה – כי שונה פסח מכל הקרבנות במה שהאכילה בו היא עיקר ולא רק פרט משאר הפרטים כמו בשאר הקרבנות, וכמארמז"ל פסחים עו, ב: שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. ובפירש"י שם: כשנצטווה עיקר פסח לאכילה נצטווה. ולכן כשמדקדקין שלא לאוכלו הרי שוללין ענין העיקרי שבקרבן פסח (מה שאין זה בהוראה על ידי שיאכלו לאחר זמנו שכתב במכתבו)".

מסיום דברי הרבי בחצאי עיגול "מה שאין זה בהוראה על ידי שיאכלו לאחר זמנו", משמע ברור שהדקדוק הנ"ל שמדקדקין בבית הרב "שלא לאכול הזרוע אחר כך", אין הכוונה לליל הסדר בלבד (דזה מושלל בלאו הכי על פי המנהג המובא בשוע"ר סי' תעו ס"א ש"במדינות אלו נהגו שלא לאכול" בשר צלי כלל "בליל פסח"), אלא אפילו למחרת נזהרים שלא לאכול הזרוע (ראה ליקוטי שיחות, חכ"ז עמ' 322. שלחן מנחם, ח"ב סי' רמא סי' שלח. תורת מנחם, חי"ד עמ' 16, שיחת ליל ב' דחגה"פ תשט"ו אות יז).

כיון שלמנהגנו נזהרים שלא לאכול את הזרוע הצלוי אפילו למחרת, מי ששכח לצלות את הזרוע מערב יום טוב לא יוכל לצלותו לאחר כניסת החג, כי לא יוכל לאוכלו ביום טוב. על כן יש להציע לו לנהוג על פי מה שכתב כף החיים (שם ס"ק סג): "להנוהגים שלא לאכול צלי גם ביום ושכח לצלותו מבעוד יום יש להניח במקומו בשר מבושל, שראוי לאוכלו באותו היום לכולי עלמא". וכמו שכתב אדה"ז (שם) שהתבשילים הנעשים זכר לפסח ולחגיגה "יכול לעשותן בין צלויין בין מבושלין מעיקר הדין". ועל כן יבשל את הזרוע בליל יו"ט ויניחו בקערה, וכיון שהפסח "אינו נאכל אלא צלי", אין באכילת הזרוע המבושל משום "דמיון לקרבן פסח".

אלא שגם את הזרוע המבושל לא יאכל בליל פסח, אלא למחרת ביום. והוא על פי מה שכתב אדה"ז (סי' תעג סכ"א): "הבשר אין נוהגין לאכלו בלילה הזה אפילו במקום שנוהגין היתר באכילת בשר צלי בלילה מכל מקום זה הבשר שמביאין אותו זכר לפסח אם יאכלנו בלילה זה יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ לפיכך אם שכח לצלותן מערב יום טוב לא יצלה ביום טוב משחשכה אלא אם כן דעתו לאכלו למחר ביום". כלומר, עצם אכילת הבשר שהונח על הקערה כזכר לפסח בליל פסח יש בה משום דמיון לאכילת קדשים בחוץ. אבל למחר ביום יכול לאוכלה, דכיון שהיא מבושלת ולא צלויה, וגם אוכלה ביום ולא בליל הסדר, אין כאן דמיון כלל לאכילת קרבן פסח[1].

כשחל ליל הסדר בשבת ושכח לצלות הזרוע מבעוד יום, כיון שלא ניתן לבשל את הזרוע בשבת, יוכל לקחת חתיכת בשר כלשהי מבושלת ולהניחה בקערה, ואם אין לו בשר יוכל לקחת תבשיל כלשהו זכר לפסח. וכמו שכתב אדה"ז (שם): "תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ואחד מהתבשילין (נהגו שיהיה) בשר, והשני יכול להיות אפילו המרק שנתבשל בו הבשר, וכבר נהגו מדורות הראשונים שהבשר יהיה מפרק הנקרא זרוע לזכר שגאלם הקדוש ברוך הוא בזרוע נטויה כו'. ונהגו שהבשר יהיה צלי". מבואר מדבריו שמעיקר הדין יכול לקחת בתור "זכר לפסח" תבשיל בשר כלשהו, או אפילו תבשיל סתם. ומה שלוקחים זרוע צלוי דווקא אינו אלא מנהג.

מקורות וציונים:

[1] ועיין שמירת המועדים עמ' 22 הע' 97. מים חיים, בן-נעים, ח"ב עמ' מד, א.