[1] שוע"ר סי' רמג ס"א: "אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת בין בחנם בין בשכר ואף על פי שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת, שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל".
[2] שוע"ר סי' רמה ס"ג: "דכיון שהתנה עמו בשעה שקיבל עליו עבודת השדה שלא יהיה מוטל עליו כלל בשבת נמצא שבשבת אין להישראל חלק בשדה כלל אלא כולה מוטלת על הנכרי לבדו בשבת ואין הנכרי עושה כלל בעד הישראל".
ושם ס"ו: "יניח להנכרי שכר כל השבתות ואם אין שכר השבתות ידוע יניח לו שביעית השכר".
[בענין מה שהתירו חלק מגדולי ישראל למכור את העסק לגוי לשבתות ומועדים, ראה תשובות האחרונים בשערי תשובה סי' רמג-רמד; משנ"ב סי' רמו ס"ק לד; ביאור הלכה שם ס"ה ד"ה רק. אבל כיום מקובל לאסור זאת, כי זה עלול להביא זלזול בשבת, ראה: שו"ת אגרות משה ח"ד או"ח סי' נג; רב רבנן עמ' תמא בשם הרב ווזנר. וראה עוד ארחות שבת ח"ב פרק כג הערה שנו].
[3] שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' צ: "דאם העכו"ם מחוייב מצד תנאם אפילו כשלפעמים אינו רוצה מצד עצלות וכדומה הרי הוא כשלוחו לזה דעשייתו הוא בשביל חיובו מתנאי הישראל. אבל כשאינו מחוייב מצד תנאם אף שמבין העכו"ם שאם לא יעסוק בשבת לא יהיה דעת הישראל נוחה מזה ויראה להסתלק מהשותפות מותר דכיון שלא התנה הוא עכ"פ אדעתא דנפשיה".
[4] ראה שוע"ר שם סי"ג שההיתר הוא בתנאי שהשותפות מפורסמת וממילא אין חשש למראית העין: "ואף במקומות שאסורים שם להשכיר לנכרי תנור מרחץ ורחיים מפני מראית העין מכל מקום כאן כיון שהנכרי שותף עמו אין כאן מראית העין שהכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה זו ולהנאת עצמו הוא מתכוין ומטעם זה בכל מקום שהתירו בשותפות נכרי התירו אפילו עושה בפרהסיא ואין חוששין למראית העין".
