עישון סיגריות בפסח

א. כותב אדמו"ר הזקן בהלכות פסח (סי' תסז סכ"ד): "הטאב"ק דרך לשרותו בשכר בקצת מקומות, צריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו". ומקורו בדברי המגן אברהם (שם ס"ק י).

מדבריו מבואר שאסור לעשן בפסח טבק שנשרה בשכר. וכפי שביאר בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' טז) משום שאסור ליהנות ממנו.

ב. אמנם מצאנו כמה פוסקים שחלקו על המגן אברהם ואדה"ז והתירו לעשן בפסח טבק שנשרה בשכר, וטעמם ונימוקם עימם – מאחר שנפסל מאכילת כלב קודם הפסח, וגם אינו נהנה ממנו כדרך הנאתו, וגם שמא נתבטל בששים:

ראה מור וקציעה להיעב"ץ (סו"ס תמב): "מה שכתב במגן אברהם בסימן תס"ז (ס"ק י) בענין איסור הטובק, דבר זר הוא ותמוה מאד כו', ולו יהי כן האמת ודאי ששורין אותו בשכר היה מותר אפילו באכילה, כיון דלאו לטעמא עביד ולהוי כחרכו קודם זמנו כו', דאפילו הוה מידי דיהיב טעמא איבטיל ליה קודם פסח ושרי, השתא דלאו מידי דמיכל הוא והשכר נפסד מיד כו' פשיטא דאיסור חמץ אזיל ליה לגמרי מיד שנבלל עם הטובק דשוב אינו ראוי אפילו לאכילת כלב כו', אף על גב דמכניס עשנו לתוך פיו מאי הוי, הנאה גרידא בלחוד היא כריח ודכוותה שאין בו ממש כו', והוא דבר פשוט וברור מאד שהמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין, וזכורני שראיתי בקטני לאבי מורי הגאון החסיד ז"ל שהיה שוחק על המתחסדים ומחזרים אחר טובק (בלתי חמוץ) ליום טוב דפסח";

וכדברי היעב"ץ ונימוקו כן כתבו: שו"ת תפארת יוסף (חאו"ח סי' כז – והוסיף טעם: "ואינו בעין והוא פחות מכשיעור ואינו ניכר כלל"). שו"ת דברי חיים (ח"א יו"ד סו"ס כ – והוסיף: "וגם כיון שאין מריחין טעם חמץ כלל ואולי נתן הי"ש איזה קיוהא לזה וכיון דעל כל פנים אין בו כזית בכדי אכילת פרס ורק משהו בעלמא מותר אליבא דכולי עלמא באם נתערב קודם הפסח"). שו"ת טוב טעם ודעת למהר"ש קלוגר (תליתאי חיו"ד סי' קלא – והוסיף טעם: "ובפרט כיון דהוי שלא כדרך הנאתן דאטו יי"ש וכדומה עומד להריח בו הרי נעשה רק לאכילה והוי שלא כדרך הנאתו"). שו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (ח"א או"ח סי' קנ). שו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' טז אות ז – והוסיף: "דאף דנפסל מאכילת כלב אסור מדרבנן עכ"פ, זה הוי רק מטעם אחשביה כמבואר במגן אברהם סי' תמב גבי דיו, ובנדון דידן כיון דאינו מתכוון לאכילה רק לשאוף העשן לא שייך אחשביה");

בספר בגדי יום טוב בסופו (קעא, א) כתב הרב אליהו מארדר: "ועתה מצאתי בשער המלך פי"א ממאכלות אסורות על המעשה שהיה בימיו שהיו מזלפין הטאביק בסתם יינם והעלה גם כן להיתר, והרואה למראה עיניו ישפוט שכל היתרים שלו שייכים גם בנדון דידן". (וזה לשון שער המלך שם: "נראה דמותר לשאוב אבק הטוטין ואף אם יש בו ריח יין אפילו הכי ריחא בעלמא לאו מילתא כו', וכל שכן בנדון דידן דאיכא לספוקי שמא יש בו ששים באבק הטוטון נגד היין שמזלפין דבהא לכולי עלמא ריחא לאו מילתא היא");

וראה שדי חמד (אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סי' א אות ג, בהוצאת קה"ת ח"ה עמ' 2036) שעל פי דברי הפוסקים הנ"ל וטעמיהם נהגו העולם להתיר לעשן טבק בפסח – "ופוק חזי מאי עמא דבר באין אומר ואין דברים כו'".

ג. אכן כבר השיב על דברי הפוסקים הנ"ל בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' רמב), וביאר סברת המגן אברהם לאיסור, וזה לשונו:

"המגן אברהם בסימן תס"ז סק"י הביא מ"כ דטאבאק צריך לסגרו דשורין אותו בשכר, ושמעתי דכוונתו על שניפפטאבאק [=טבק הרחה], מזה מבואר על כל פנים דאם האמת שמתקנין שניפפטאבאק עם שכר או עם שאר דבר חמץ יש לחוש לו שלא להריחו. ומה שהקשה מעלתו נ"י, הרי כיון דתיקנו קודם זמן איסורו הוי כחרכו קודם זמן איסורו ומותר בהנאה אף לאחר זמן איסורו, אין הנידון דומה, דהתם איירי בפת שנתעפש ונתקלקל מהיות מאכל כלב והוי רק כעפרא בעלמא והוא הדין בחרכו קודם זמנו שנפסק מהיות אוכל וכן לענין דיו בסוף סימן תמ"ב, אבל במידי דעבידא לריח ולשאוף אותו והחמץ שהיה ראויה לאכילה או לשתיה עשאו ותיקנו להריח ולשאוף אותו, מחשבתיה משויא ליה להאי חמץ וחשיבותא דריח ושאיפה הוי כאלו תיקנו לאכילה ושתיה, דלהריח ולשאוף אותו לא נתקלקל, דחמץ למאי שמתקנין אותו זה מחשיבו ומקיים שם החמץ עליו, משא"כ בדיו שאין חשיבות החמץ נשארת בו".

והוסיף וכתב: "וידעתי כי יש עוד לפקפק בזה, מכל מקום כיון שהדין נמצא כתוב מפורש במגן אברהם צריכין אנו למשכוני נפשין ולהסבר את דבריו. אמנם באמת אף אם ניתקן ונשרה בשכר, אם הוא אסור ואם הריח בכהאי גוונא מלתא, כבר האריך בזה בשער המלך בפי"א ממאכלות אסורות בשנופפטאבאק המתוקן ונגמר ונעשה ע"י יין נסך, ושם האריך והתיר, ונהי דשם לא התיר רק משום דיין נסך דרבנן, מכל מקום גם בחמץ נראה דזה הוי שלא כדרך הנאתן ולדעת הרבה פוסקים גם בחמץ שרי שלא כדרך הנאתן. זהו הנראה בטעם המתירין, דסבירא להו דריח כי האי לאו מלתא וכמו שכתב בשער המלך. כיון דדבר זה תליא בפלוגתא, מאן דחש לאסור תבוא עליו ברכה".

וראה בית מאיר (חאו"ח סי' תסז ס"ח ד"ה תו להג"ה) שאינו מסכים עם המהר"ם שיק שאסור אף להריח הטבק שנשרה בשכר, אך לענין עישון הטבק מסכים אף הוא לאיסור, וז"ל: "וברויך טובאק [=טבק לעישון] אפשר לומר דמשום חומרא דחמץ הוי דומיא דאכילה. אבל לקנות שנוף טובאק אך קודם פסח לעניות דעתי אין שום חשש".

וכעין זה מצאנו בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' רד): "מה שכתב המגן אברהם דטאבאק צריך לסגרו בחדר נראה דהוא מיירי בטאבאק הנקרא טוטין ששותין אותו בעשן דזה נקרא שתיה כו' לכך אסור אף דהוי שלא כדרך אכילתן אסור מדרבנן אבל הטאביק שהוי דרך נחירין ודאי אין בו חשש כלל". היינו שדוקא לעשן טבק שיש בו חמץ אסור מדרבנן, אבל להריחו מותר.

עכ"פ מבואר מדבריהם בסברת המגן אברהם, שאף שהשכר המעורב בטבק נפסל מאכילת כלב, מכל מקום מאחר שהוא מתוקן וראוי להנאת עישון הרי זה כמתוקן לאכילה, ולכן אסור לעשנו בפסח עכ"פ מדרבנן.

[ולהעיר מאגרות קודש כ"ק אדמו"ר הרש"ב (ח"א עמ' שיז) שדעתו נוטה שבעישון יש צד וגדר של אכילה ושתיה: "בבואינו מהדאציע אל העיר העמידו תיבה עם טאבאק... תחת המטה על שעה קלה, אם אין בזה חשש לפי שאמרו ז"ל אוכלין ומשקין, ואפשר אינו שייך על דברים אחרים... או אינו כדאי לעשן הטאבאק מפני שמכל מקום נקרא שתיות טיטון וגם איזה מיץ יוצא מהטאבאק הנקרא ניקאטין כידוע, ואם כי אינו דומה לטייא ששם רוצים בהמוהל היוצא ממנו משא"כ בטאבאק"].

ד. ולענין מה שהזכירו חלק מהפוסקים המתירים הנ"ל שעישון טבק חמץ הוי "שלא כדרך הנאתו", יש להעיר מדברי הצל"ח על מסכת פסחים (כד, א) שכתב בזה"ל: "דרך הנאתו לא מקרי אלא ההנאה היותר חשובה שבידו ליהנות ממנו כפי שהוא עכשיו, ולכן האוכל חלב חי פטור שהרי היה בידו לבשלו שהוא יותר טוב כו', אבל משקה היוצא מהאיסור וכבר נעשה המשקה, אפילו תימא שעיקר הנאתו לאכילה, מ"מ הרי כבר נעשה משקה, ולפי מה שהוא עתה הנאתו היותר חשובה היא השתיה ומקרי דרך הנאתו כו', ובאמת אם עירב דבר מר במאכל האסור בהנאה ושוב אינו עומד לאכילה רק לשאר הנאות שוב חייב מלקות על הנאות ועל האכילה פטור כו', אם נתקלקל שמן של מעשר שני שנטמא ושוב אינו טוב למאכל ועומד שוב רק להדלקה, אז נהפוך הוא, שהאוכלו אינו לוקה והמדליקו לוקה".

ורצונו לומר שמאכל של איסור הנאה שנפסד ויצא מידי אכילה אך הוא עדיין ראוי לשאר הנאות, אם אכלו – פטור, אך אם נהנה בו בשאר הנאות – חייב.

ועד"ז כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' קמא): "שמן למאור בהיר כו' נעשה מחמשת מיני דגן כו' אך ריחו לא נמר וטעמו לא פג ואין ביכולת אנושי לשתותם אף לא לטעום כו' אם מותר בפסח למאור כי המאור שבו טוב מאד כו'. מה שרמז לסימן קל"ד, שם מבואר דכל שפוגם הטעם שרי כו', אך גם זה לא ידעתי, דבשלמא כשרוצה להנות בו ע"י שאוכל ושותה שייך לפגם, אבל מה שנהנה מן האור מה בכך שהוא לפגם, מכל מקום הוא נהנה מהאור".

ועל פי זה מובן אף לנדון דידן בטבק שהוטבל בשכר, שאף שנפסל לשתייה, מכל מקום מאחר שראוי לעישון – לענין זה נחשב דרך הנאתו ואסור.

ה. בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' סא ד"ה ותבט. וכ"ה בחזו"ע עמ' קיט, ובשו"ת חזו"ע ח"ב אות י סקל"ט) כתב שיש להקל בזה גם מכוח ספק ספיקא – "שמא לא נשרה בשכר כלל, ואם תמצא לומר שנשרה, שמא נעשה קודם פסח והוה ליה כחרכו קודם זמנו, וגם משום "שהעישון נחשב לגבי החמץ שנשרה בו בגדר שלא כדרך הנאתן שלדעת רוב הפוסקים אינו אסור אלא מדרבנן כו' ואם כן אפילו אם יש ספק שמא נשרה בפסח הוה לי ספיקא דרבנן ולקולא".

אכן להלן בסמוך נביא שבזמנינו נתברר שרוב ככל הסיגריות טבולות בחומרים שחלקם חמץ, ושוב אין כאן ספק. ובנוגע לחרכו קודם זמנו, כבר השיב המהר"ם שיק כמובא לעיל דלענין עישון והרחה לא נפסד. וכן למדנו מדברי הצל"ח שלגבי עישון נחשב דרך הנאתו.

ו. ונמצאנו למדים בדעת המגן אברהם ואדה"ז, שעישון טבק (ולדעת המהר"ם שיק אף הרחתו) נחשב כאכילה, ומאחר שלגבי הנאת אכילה זו לא נפסד השכר הבלוע בטבק, וגם במצבו הנוכחי זוהי דרך הנאתו, על כן אסרו ליהנות מטבק כזה בפסח.

ומסתימות דבריהם משמע שאין להקל משום ספק שמא נתבטל בששים (כפי שרצה לומר השער המלך).

וכמו כן מהא דכתבו שצריך לסגור הטבק בחדר או לעשות מחיצה בפניו משמע שאסור אף שנשרה בשכר קודם הפסח.

ז. והנה בזמננו בתהליך ייצור הסיגריות שורים את העלים בכמאה וחמישים חומרים שונים במטרה לתת בהם טעם, ועל פי הבדיקה יש בהם מרכיבים המיוצרים מחיטים ושעורים ואלכוהול, וללא ספק גם מרכיבים אלו משפרים את הטעם ואף מהם נהנה המעשן בשאיפתו (ראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ה סי' קכד ששמע כן מהמייצרים).

וכפי ששמעתי מהרב דב לנדאו מבד"ץ חוג חתם סופר בני-ברק (בשיעור מחוה"מ פסח תשס"ט – קול הלשון) שבדק את הדברים במציאות וגילה שאכן בכמה מהתמציות בהן מטבילים את הטבק יש חשש חמץ, ואפילו בסיגריה המכונה "אלקטרונית" יש שתי תמציות שיש בהן חשש חמץ (וראה קונטרס מצוות הפסח אות ה, שהרב הנ"ל "עשה בזה מחקר גדול והעלה לאיסור וכבר נתפרסם בכמה מקומות").

וכן העיד בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סי' צז): "בסיגריות או סיגרים מקובל כאלו חומרא רבה הוא שלא לעשן, אבל האמת שרוב הסיגריות עם חמץ גמור, שמוסיפין ומערבבים עוד עשרות מצרכים להוסיף בטעם וריח, מלבד מה שמצוי ששוטפים הטבק באלכוהול. וראיתי מכתב מפירמא מפורסמת של סיגריות באמריקא דהוי הודאת בעל דין שמערבין כמה וכמה דברים כדי לשפר הטעם והריח, ומונה גם חומר משעורים RAZINE TRIMETHWLPY שמערבים, וכן מביא TETRAMETHWLY RAZINE שמקורו מחטים ומביא עוד מחומר שמוסיפין מקמח CAEVALIN ACID ויש מחמירים שלא להחזיקם בבית בפסח. וראיתי פרסומים דיש סיגריות עם הכשר, אבל זהו חידוש ופלא בעיני שיכולים לתת הכשר ולהשגיח[1] בשעה שיש מאות מרכיבים בטבאק וסיגריות" (וחיזק דבריו עוד שם בח"ה הנ"ל).

ח. ולענין מנהג רבותינו נשיאנו בזה, ראה אוצר מנהגי חב"ד (ניסן עמ' סה): "שאדמו"ר מוהרש"ב אדמו"ר מוהריי"צ והרה"ח ר' לוי יצחק לא נמנעו מלעשן בחג הפסח". אך הוסיף וכתב שם (עמ' כז) ש"את הטבק לעישון בפסח בשביל הרבי [הרש"ב] היו הבחורים בוררים קודם הפסח... וגם נתנו להבחורים גילזעס [עטיפות נייר] למלא אותם בהטבק אחרי הבירור". שבאופן זה נמנע החשש לתערובת חמץ הן בהטבק והן בהדבק של נייר הסיגריות.

אמנם מסיפור זה משמע שלא חששו אלא לתערובת חמץ בין גרגירי הטבק או בדבק של נייר הסיגריות – שלזה מועילה ברירת הגרגרים והכנת עטיפות נייר שאין בהן חשש חמץ. אך לא מוזכר שם כלל ענין שריית הטבק עצמו בחמץ – שזהו דין מפורש בשו"ע אדה"ז כנ"ל. וכלל לא מסתבר שבזה הקילו רבותינו נשיאינו.

ואכן בגליון התקשרות (רמב עמ' 12) כתב הרב מ.מ. לאופר: "בעשרת ימי תשובה תשכ"ז נכנס אל הרבי ל'יחידות' החסיד ר' אשר ששונקין (שזמן קצר קודם לכן יצא מרוסיה). על רגע מעניין במהלך ה'יחידות' כתב באותם הימים הרה"ת אברהם יצחק ברוך גרליצקי (ר"מ בישיבת אהלי תורה בניו יורק): נכנס ר' אשר ל'יחידות' ומסר לרבי סיגארים מרוסיה. כ"ק אדמו"ר שליט"א התבטא: בכלל, אינני מעשן. ונטל סיגר אחד. את השאר הורה לו לחלק בבית המדרש. ר' אשר סיפר לרבי סיפור מהרבי מוהרש"ב נ"ע, שבתקופה מסויימת הילכה שמועה שבטאבק מערבים שיכר, אשר הוא חמץ, וממילא נאסר העישון בפסח. החסיד ר' שמואל גוראריה דאג לטאבק מתוצרת בית מיוחד ושלח – באמצעות שליח – לרבי מוהרש"ב. אך לפועל לא עישנם הרבי מוהרש"ב. כשנודע על כך לחסיד רש"ג שהרבי לא עישנם, חלשה דעתו. נכנס לרבי והסביר כי עשה הכול בכשרות מירבית מהודרת. אז התחרט הרבי מוהרש"ב על כי לא עישנם. וישאל מישהו את הרבי מוהרש"ב (לפשר חרטתו): נו, ומה בכך, אז בסך הכל עשיתם 'אתכפיא'. השיב הרבי הרש"ב: 'אתכפיא' אפשר לעשות על דברים אחרים... תגובת כ"ק אדמו"ר שליט"א למשמע סיפורו של ר' אשר: 'לי יש סיפור על שלא לעשן'...".

ממעשה זה רואים ברור שאפילו כאשר היה רק חשש ("שמועה") לתערובת שכר בטבק כמתואר בשו"ע אדה"ז אכן נמנע הרבי הרש"ב מלעשן בפסח! ועל כרחך שרק כנגד החששות האחרים (של דבק הנייר ותערובת חמץ בין הגרגרים) נקטו הפעולות המונעות הנ"ל בכדי להתיר העישון, אבל כנגד שריית הטבק בחמץ – כפי שהדבר נעשה כיום ברוב החברות כנ"ל – לא הקילו, כפסק אדה"ז בשו"ע.

ולפי זה יוצא לכאורה שההולכים לאור פסקי רבינו הזקן בשו"ע שלו צריכים להחמיר לא לעשן כלל סיגריות בפסח – כל שלא ידוע עליהן בבירור שנקיות מחשש חמץ – לא רק בנייר אלא גם בחומרים בהם שורים את הטבק. ולא די בעישון דרך צינור (שהוא מועיל רק לענין חשש חמץ שבנייר – ראה הגש"פ עטרת יהושע עמ' סט. ולהעיר משו"ת יהודה יעלה הנ"ל ד"ה אבל. וע"ע).

ט. וראה גם קונטרס מצוות הפסח (הנ"ל) ושו"ת פלגי מים (ליפשיץ, ח"ב סי' כג), שבזמננו לדעת רוב הפוסקים אסור לעשן סיגריות בפסח – על פי דברי המגן אברהם ושו"ע אדה"ז הנ"ל, אא"כ ידוע בבירור שאין בטבק שום תערובת מתמציות של חמץ.

אכן בספר בגדי יום טוב בסופו (קעא, א) הובאה תשובת המהר"ש קלוגר שכתב בזה"ל: "בדבר אשר עוררו על שתיית הציגארי"ן בפסח מחשש חמץ כו' שהטאביק מוליכין בחביות של שכר ואסוף לשאוף ממנו בפסח, ושאלו לי וצחקתי שם על החוששין לאסור כו', שנפסל מאכילת כלב כו', ומה שכתב המגן אברהם דטאביק צריך לסגרו בחדר, ודאי הוא ענין אחר שאין אנו מכירין בו, ואף אם כונתו כפשוטו אין לחוש לכל זה מכח כל הני טעמי, ונדון רום מעלתו נקל יותר כי בשתיות הציגארי"ן אין נכנס בגופו רק העשן לא המה ממש, ואף אם שכח ויטלנו בפיו ממש אין לחוש כלל".

מהר"י אסאד: הנה המג"א סוף סי' ר"י מסופק אם לברך על שתיית עשן הטובאק ע"י השפופרת כו', משום שהרבה בני אדם שבעים ממנו כמו שאכל ושתה ונהנה הגוף כו'. על שאיפת אבק הטובא"ק לתוך החוטם לא כתב מג"א ספיקו, משום דודאי לאו הנאה היא לאו הנאת גרון ולא הנאת מעיו אלא רק לרפואה לבד שואפים אותו ופשיטא דל"צ ברכה כנ"ל. ולפ"ז הא פשיטא מלתא דלרפואה מותר כו' הרי השכר והיין דרך הנאתו רק לשתיה לבד כו' א"כ לשרות טובאק בתוכו ה"ל שלא כדרך הנאתו ומותר לשאוף הטו"באק לרפואה בפסח כו', ומ"מ שפיר כתב מג"א בסי' תס"ז הנ"ל לסוגרו היינו טעמא דלענין בל יראה לא שייך היתר דשלא כדה"נ כו'". ולכאורה דברי המהר"י אסאד תמוהים, דבתחילה נראה שמסכים עם דברי המגן אברהם שצריך לסגור הטבק שנטבל בשכר בפסח כי אף אם מותר להריחו לשם רפואה משום שהוא לא כדרך הנאתו מכל מקום יש בו משום בל יראה, ולאחר מכן מסכים עם דברי השואל שמאחר והשכר הבלוע בטבק נפסל מאכילת כלב קודם הפסח הרי הוא מותר באכילה והנאה וממילא מובן שאין צריך לסוגרו. ואולי רצונו לומר שהמגן אברהם דיבר בגוונא שהשכר הבלוע בטבק לא נפסל מאכילת כלב, אבל אין הכי נמי אם נפסל מאכילת כלב אין איסור. וצ"ע.

י. ואין להתיר מכוח זה וזה גורם – ועל דרך שכתב אדה"ז (סי' תמה ס"י) לגבי תנור שהוסק בפסח ("מליל ט"ו ואילך") בחמץ ועצים יחדיו שיש הסוברים ש"אף על פי שהיתר עם איסור גורמין לאפות ולבשל הרי הפת והתבשיל אסורין בהנאה" – "ויש חולקין על זה ואומרים" ש"כיון שהיתר ואיסור גורמין לאפות או לבשל הרי פת ותבשיל זה מותרין אפילו באכילה" – ואדה"ז פוסק ש"יש לסמוך על דבריהם כו' בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יו"ט שאין לו מאכלים אחרים" – ולכאורה נאמר כן גם כאן, שמי שאין לו סיגריות כשרות רשאי להקל לצורך שמחת יום טוב משום שזה וזה גורם;

אך זה אינו, דזה וזה גורם היינו שאיסור והיתר גורמים תוצאה אחת, כגון חמץ ועצים הבוערים יחד ובצירוף שניהם מתחמם התנור, שבאופן זה התועלת שבאה מהאיסור לא ניכרת בפני עצמה בהתוצאה, אבל כאן יתכן שהמעשן מרגיש בפועל הן את טעם תמציות החמץ והן את טעם שאר התמציות ונהנה משניהם (ולא שמרגיש טעם אחד הנובע מצירוף החמץ ושאר התמציות שבהן הוטבל הטבק), והרי זה דומה למי שאוכל תערובת פירורי מצה וחמץ דלא שייך להתיר משום דזה וזה גורם. ופשוט.

יא. ולהעיר מאיסור כרכום שהביא אדה"ז בהמשך לאיסור הטבק הנ"ל (סי' תסז סכ"ד): "וכן הכרכום במקומות שנוהגין בו איסור", היינו שאף אותו יש לסגור בחדר או לעשות מחיצה לפניו. ומקורו בדברי המגן אברהם (שם ס"ק י) בשם תשובות הרשב"א (סי' קלג), שהיו "בוחשין קמח עם מים ומזלפין עליו, וכתב הלבוש [דאף] הגדל בגינת ביתו אסור משום גזירה (מהרי"ל), והיינו משום דכרכום אין מצוי ליגדל במדינות אלו ויסברו שהוא כרכום שבא ממרחקים, אבל פירות שייבשן ישראל ולא חיישינן לאחלופי משום דמצוי הוא". מבואר מדבריו שכאשר יש לחוש שיחליפו בין דברים דומים שבאחד אין חשש חמץ ובשני יש חשש חמץ – יש לאסור הכל.

ומסתבר שהוא הדין לגבי הסיגריות, דעל כל פנים עד שלא יוודע בבירור ענין הטבק ומהותו – יש לחשוש שמטבילים אותו בחמץ, וכמו שהחמירו רוב האחרונים, וכן משמע דעת רבותינו נשיאינו.

[יב. בחודש אדר תשע"ג פורסם באחד העיתונים הדתיים: "לפני מספר שנים התפרסמה דעתו של מרן הגרי"ש אלישיב שכותב בספרו: אסור להשתמש בסיגריות כל עוד לא הוכח שאין בו תערובת חמץ. גם הגר"מ שטרנבוך כתב שבירר את סוגית הסיגריות בפסח והבהיר: היות שיש למעלה ממאה וחמישים חומרים בהם מערבבים את הטבק כדי שיקבל את הטעם המתבקש, שמעתי כהודאת בעל דין מייצרן סיגריות אישית, שיש בהן מרכיבים רבים המיוצרים על ידי חיטים ואלכוהול שזה חמץ ממש. בשנה האחרונה התפרסם חוות דעת מבדיקות מעבדה שערך הכימאי הנודע רא"ש מאיר שיחי', בו העלו שבמרכיבי הסיגריות נמצאים כ-17 סוגים שעלולים להיות מופקים מחמץ וביניהם אף כאלו שלא נפסלו באכילת כלב. בחוברת הכשרות של התאחדות הרבנים בארה"ב – שם נמצאים רובם של מייצרי הסיגריות שיוצאה לאור לקראת פסח תשס"ב, הם כותבים, שלפי בירורים שהם עשו עם חברות הטבק הגדולות "פליפ מוריס" ועוד, מתברר ששורים את עלי הטבק בסוגי חומרים כדי לתת להם טעם טוב, בין אותם חומרים ישנם חומרים שהם חמץ, ממילא מבקשים להימנע מהעישון בפסח, ולדעתם יש להימנע מכל סוגי הסיגריות. נודע, כי קבוצת מורי הוראה ורבנים עומדים לצאת עם מידע זה לציבור הרחב שרובו אינו מודע לאיסור הרב שיש בדבר ולהציל שומרי מצוות באיסורי חשש חמץ ממש"].

הערות:

[1] ולהעיר מספר חקת הפסח (פרץ, מאמר כט) שבשנים האחרונות [כולל שנת תש"ע] ניסו משגיחים לבדוק אצל כמה מחברות הסיגריות את מהות התמציות בהן מטבילים את הטבק, אך מנהלי החברות מנעו את כניסתם למפעלים. עובדה זו מעלה חשש סביר שאכן יש שם חמץ ועל כן הם מסתירים זאת.