עירוב חצרות ושיתוף מבואות

[1]  ראה שוע"ר סי' שפו ס"א: "מבוי כו' בצורת פתח, רשות היחיד גמורה היא מן התורה כו', אלא שחכמים אסרו להוציא ולהכניס ממנו לחצרות, מפני שהחצרות הן מיוחדות כל אחת לבעליה והמבוי משותף לכולם ודומה קצת לרשות הרבים כו', אבל התירו ע"י שיתוף שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל או משקה מכל חצר וחצר ונותנים אותו באחת מהחצרות". ושם סי' שפז ס"א: "המשתתפים במבוי צריכים לערב בחצירות בכל חצר שיש בה ב' בתים כו', כדי שלא ישכחו התינוקות שבחצר זו תורת עירוב כו'. ואם נשתתפו במבוי בפת, סומכים עליו בחצרו ואין צריך לערב כל חצר לעצמה, לפי שהתינוקות מכירים בפת שנשתתפו בה במבוי שמתוך שהפת היא חיי האדם עיניהם תלויות בה".

[2]  ראה שוע"ר סי' שפב סי"ד: "מאשתו או בני ביתו או אפילו משכירו ולקטיו (שבביתו) שוכרים אע"פ שהוא מוחה". מלשון אדה"ז "שבביתו", משמע שלא די בסתם "שכירו" או אפילו שכירו שיש לו זכות שימוש בחצר המשותפת, אלא צריך שתהיה לשכירו דריסת רגל וזכות שימוש בביתו של הגוי. וכן דייקו מלשונו בציונים והערות על משנה ברורה המבואר עוז והדר שם הערה לא. ומן הסתם אין לאיש התחזוקה ואפילו למנהל החוקי שום זכות שימוש בדירות הפרטיות של הדיירים הגויים.

[מאידך, אין צריך לשכור מהדיירים את רשותם הפרטית, אלא די לשכור מהם את רשותם שבחצר, כלומר את זכות שימושם בחלק המשותף. ראה שוע"ר סי' שפב ס"א: "הנכרי אוסר עליהם ואין עירובם מועיל עד שהנכרי ישכיר להם רשותו שבחצר". ושם ס"כ: "עד שישכיר (להם רשות דריסת רגלו בה)"].

[3]  חוט שני סוכות עמ' רכג.

[4]  שאין מברכים עליה כמבואר בשוע"ר סי' תרלז סי"א.