נאמנות על כשרות

א. כתב הרמב"ם (פי"א מהלכות מאכלות אסורות הכ"ה): "ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן". כלומר, אדם שאינו מוכר לנו, אף אם לא נחשד מעולם, אין לו חזקת נאמנות שהמאכלים שמוכר כשרים הם, עד שיוחזק לנו כמי שניתן לסמוך עליו שמוכר רק אוכל כשר.

הראב"ד (שם) חולק וסובר "שאין עמי הארץ חשודים להחליף ולא למכור דבר האסור, אלא אם כן נחשד". כלומר, לדעתו גם סתם עמי הארץ מוחזקים לא למכור מאכל אסור, אא"כ נתעוררה סיבה לחשוד בהם בכך.

הטור (יו"ד סי' קיט) כתב: "בסתם כל אדם הוא בחזקת כשר ויכול לאכול עמו", ורק "החשוד לאכול דברים האסורין כו' אין לסמוך עליו בהן ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם".

מפשטות דברי הטור הבין הש"ך (סק"א) שלומד כהראב"ד, וז"ל: "הא דלא סמכינן עליו היינו דוקא בידוע שהוא חשוד, אבל בסתם ישראל סמכינן עליו אפי' באיסור תורה כו' וכן דעת הראב"ד".

אכן הדגול מרבבה (סק"ב) חולק על הבנת הש"ך בדעת הטור, וז"ל: "לא ידעתי מה ראיה מביא מדברי הטור, שהרי הטור כתב כשר לאכול עמו, וזה גם הרמב"ם מתיר וכמבואר בהג"ה". כלומר, הטור דייק בלשונו וכתב "ויכול לאכול עמו", כלומר שמותר רק לאכול אצל סתם אדם, מאחר שחזקתו שאינו אוכל בעצמו מאכלי איסור וממילא לא יאכיל כן למתארח אצלו. ויתכן שלזה מסכים אף הרמב"ם – שסתם עם הארץ מוחזק שאינו אוכל בעצמו איסורים ולכן מותר לאכול אצלו, אך עם זאת סובר שאסור לקנות ממנו, שמא לאחרים הוא מוכר איסורים. ובזה חולק עליו הראב"ד וסובר שסתם עם הארץ אינו חשוד אף למכור איסורים.

וכן מבואר בהגהת הרמ"א, שהביא את דברי הרמב"ם הנ"ל ש"אפילו ממי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור", ומכל מקום מסיים "מיהו אם נתארח אצלו אוכל עמו", משמע שהבין שגם הרמב"ם מתיר לאכול אצלו כדברי הטור, אף שאסור לקנות ממנו. נמצא שאין הוכחה שהטור סובר כהראב"ד. ואדרבה, בדרכי משה (סקי"ב) כתב על דברי הבית יוסף בשם הרמב"ם ש"בזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוזחק בכשרות" – "ודברי הטור גם כן קצת משמע הכי". היינו שהטור סובר כהרמב"ם.

וכך לומד אדה"ז בשו"ע שלו (יו"ד הל' שחיטה סי' א קו"א סק"ב), ש"לאכול עמו אם נתארח אצלו או ששיגר לו דורון כו' בסתם כל אדם שאינו חשוד אף על פי שלא הוחזק בכשרות מותר", משום ש"בעל הבית לא שביק היתרא ואכיל איסורא כו', וכשמשדר ממאי דאכיל משדיר ליה", "אבל אין לוקחין אף ממי שאינו חשוד, אלא ממי שהוחזק בכשרות". כלומר, סתם אדם שאינו מוכּר לנו יש לו חזקת כשרות לעניין לאכול ממה שהוא עצמו אוכל, אך לא לעניין לקנות ממנו מאכלים.

ב. בטעם החילוק בין לאכול אצלו ובין לקנות ממנו, כתב ערוך השלחן (שם ס"ד): "החנוונים מפני שהם מוכרים תמיד תקיף להו יצרייהו דממונא וכל שכן בלאו דלפני עור דוודאי חשידי בזה, ולכן צריך על נאמנות כזה מי שהוחזק בכשרות דווקא".

בגדר 'מוחזק בכשרות' כותב ערוך השלחן (שם סי"א): "זה שכתב הרמב"ם מוחזק בכשרות אין הכוונה שיהיה ירא אלהים מרבים או חסיד וצדיק, אלא כל שמתנהג ע"פ דת ישראל מניח טלית ותפילין ומתפלל ג' פעמים בכל יום ונוטל ידיו לאכילה ומנהיג את בני ביתו בכשרות דתוה"ק, זה נקרא מוחזק בכשרות. ויכול להיות שבאיזה פרט הוא חשוד מפני קלות הדבר בעיניו, ולכל הדברים הוא מוחזק בכשרות" (הו"ד בדרכי תשובה שם סק"ו).

עולה מדבריו שלא כל המכונה 'שומר מצוות' ה"ה 'מוחזק לכשרות', רק צריך לדעת על אופן הנהגתו במעשים המפורטים לעיל (וראה בכ"ז שו"ת שערי מישור, בלינוב, ח"א סי' יח אות יב ואילך).

ג. האחרונים כתבו שבדורותינו אלו נוספה חומרא, שלא די שהמוכר יהיה "מוחזק בכשרות" אלא עליו לקבל גם 'תעודת הכשר'. כך כותב הדרכי תשובה (שם סק"ז) בשם ספר בית לחם יהודה ובית הלל: "תקנו בתקנות הארצות שלא ליקח דבר מאכל או יין משום ישראל אפילו הוא מוחזק בכשרות, אא"כ יש בידו כתב הכשר מאיזה רב אב"ד שנעשה בהכשר".

ד. נתבאר לעיל שאפשר לאכול ממאכליו האישיים של סתם אדם אף שאינו "מוחזק בכשרות", ובתנאי שאינו "חשוד לאכול דברים האסורין" (כלשון הטור).

והנה בזמננו עובדה היא שישנם כמה וכמה המכונים 'שומרי מצוות', שמחמת חוסר ידיעה בכללי הכשרות הבסיסיים, אינם מנהלים את מטבחם באופן כשר על פי הלכה. תופעה זו מצויה לפעמים אצל אלו שלא גדלו בבית של שומרי תורה ומצוות, ועקב סיבות שונות ומשונות עדיין לא למדו את כללי הכשרות הנוגעים למטבח היהודי.

ועל אחת כמה וכמה בנידון דידן, במי שרק זה מכבר החל דרכו בשמירת תורה ומצוות (המכונה "מקורב" לבית חב"ד), שמחמת מעמדו ומצבו בעבר הלא רחוק הריהו בגדר "חשוד" בחוסר ידיעה וממילא בטעויות מעשיות הנובעות מכך. ועל כן לא ניתן לסמוך בעיניים עצומות על מאכלים ביתיים שנעשו במטבח שלו, כי אף אם אנו מכירים בו שהוא "ירא ה'", עלינו לדעת בבירור שסר ממנו החשד של העדר ידיעת הלכות כשרות הנצרכות.

ה. והנה פשוט שלא יתכן לסמוך בעיניים עצומות על אדם שרק יודע את הלכות כשרות על בוריין, אך אינו שומר תורה ומצוות כדבעי. כי יתכן שקרא ושנה ופירש, ועל כן יודע הוא את הלכות כשרות, אבל כיוון שאנו רואים שעל שאר מצוות אינו מקפיד, כיצד ניתן לסמוך עליו שאת הלכות כשרות מקיים, והרי הקב"ה ציוונו על כל המצוות – כשרות כשבת וכתפילין וכו', ומי שמזלזל בכמה וכמה מצוות, כיצד ניתן לסמוך עליו שמקפיד על כשרות.

קיימים שני אופנים להתגבר על חשש זה: א. שאנו מכירים אותו בהיכרות אישית וברור לנו שלא ישקר אותנו, כגון בן שחזר בתשובה ומכיר בהוריו ששומרים כשרות בשבילו ולא יחטיאו אותו במאכל שאינו כשר. ב. במי שאין לנו היכרות אישית עימו, ניתן להשתמש בכללי 'חזקת כשרות' שכתב ערוך השלחן לעיל (שזה מועיל אפילו לענייני מכירה, וכל שכן לקחת מביתו ללא מכירה).