משאבות מים בבנין בשבת

א. כתב אדה"ז בשולחנו סי' רע"ז ס"א: "נר דולק שהוא מונח קרוב אל הדלת (נגד פתיחת הדלת ממש) בענין שכשיפתחו הדלת יוכל לכבות אם ינשב הרוח מבחוץ, אסור לפתוח הדלת כנגדו שמא יכבנו הרוח, ואף שאינו מתכוון לכיבוי ודבר שאינו מתכוין מותר, מכל מקום כיון שאם ינשב הרוח אי אפשר שלא יכבה ופסיק רישיה ולא ימות הוא, לפיכך אף בשעה שאין רוח מנשב בחוץ אסור לפותחה שמא יתחיל לנשב מיד שיתחיל לפתוח".

והנה כתב הרמב"ם (שבת פכ"א ה"ג): "ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות". ובכסף משנה הביא את קושיית הריב"ש על הרמב"ם: "נראה מדבריו שלא אסר הכיבוד משום פסיק רישיה, שאם כן לא היה לו לומר שמא, ואם כן הוא תמה למה אסרו דהא קיימא לן כרבי שמעון כו' שהוא מותר כו' שהרי אינו מתכוין לכך". כלומר, להלכה נפסק כדברי רבי שמעון בגמרא שבת (כב, א) ש"גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ". וכך נפסק בשו"ע (ובשוע"ר, סי' שלז ס"א), ושם נתבאר שהוא בתנאי "שלא יהא פסיק רישיה" שיעשה חריץ, אבל אם הם "גדולים מאד" – "אסור לגרור" אותם "שבודאי עושין חריץ ופסיק רישיה ולא ימות הוא". ואם כן קשה, מדוע אסור לכבד הבית, דמאחר ואינו פסיק רישיה – כאומרו "שמא ישוה גומות" – והוא אינו מתכוון לכך, צריך להיות מותר?

ובקונטרס אחרון (שם ס"ק א) כתב אדה"ז ש"גם על הטור וש"ע יש לתמוה כן", על מה שכתבו (שם ס"א) ש"נר שמונח אחורי הדלת אסור לפתוח הדלת שמא יכבנו הרוח" וכן "אם הוא קבוע בכותל שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעלו כדרכו שמא תהא הדלת נוקשת עליו ותכבנו אלא פותח ונועל בנחת" – דמאחר שהוא רק ספק "שמא" יכבה הנר והוא דבר שאינו מתכוון, מדוע אינו מותר ככל דבר שאינו מתכוון ואינו פסיק רישיה?

ומבאר אדה"ז בכוונת הרמב"ם והשו"ע: "יש לומר גבי כיבוד דהספק הוא שמא יש גומות בבית ואי אפשר שלא ישוה והוי ליה פסיק רישיה, ואם כן כשאינו ידוע הוי ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ולא דמי לשאר דבר שאינו מתכוין דספיקא הוי ושרי, דהתם הספק הוא שמא יעשה גומא, והכא הספק הוא שמא יש כבר ואי אפשר שלא ישוה ולא גרע משאר ספיקא דאורייתא. והוא הדין כאן בנידון דידן, הספק הוא שמא ברגע זו שיתחיל לפתוח ינשב רוח בחזקה ואי אפשר שלא תכבה כשיפתח, ונמצא עושה איסור דאורייתא במה שפותח שעל ידי כן הרוח מכבה בודאי כיון שכבר יש רוח והוא לא ידע ואשם שסבור כשמתחיל שאין שם רוח כו'. וכהאי גוונא יש לומר בנקישת הדלת, שמא ינקש בידים בחוזק ויהיה אז פסיק רישיה שאז אין ספק כלל, והספק הוא כשפותח כדרכו בלא זהירות שמא ינקש פעם בחוזק, לכך צריך ליזהר לעולם".

וביאור דבריו, בגרירת ספסל שאינו גדול, הספק האם כובדו ראוי לעשות על ידו חריץ בקרקע כשיגררוהו או שאינו ראוי, אינו מתייחס לגוף המלאכה, כי גוף מלאכת חורש היא פעולת החריצה בקרקע, ואילו כובד הספסל הוא רק תנאי המאפשר את פעולת המלאכה הזו אך אינו חלק מהמלאכה. לכן בספק שמא הספסל אינו ראוי לחרוץ, וגם אינו מתכוון לחרוץ, הגרירה מותרת. לעומת זאת בכיבוד קרקע, הספק האם יש בה גומות משמעו – שמא גוף ועיקר המלאכה כבר קיים בעולם, כי מציאות הגומות היא חלק מגוף ועיקר המלאכה ("השוואת גומות"). לכן אף שאינו מתכוון הדבר אסור משום ספיקא דאורייתא לחומרא. כמו כן בפתיחת דלת מול נר דולק, הספק האם רוח הראויה לכבות הנר נושבת ברגע הפתיחה משמעו – שמא גוף המלאכה כבר קיים כאן, כי מציאות הרוח היא חלק מגוף מלאכת הכיבוי. על דרך זה בפתיחת דלת "כדרכו" על קיר שקבוע בו נר, הספק האם פעולת פתיחה "כדרכו" מסוגלת לכבות הנר משמעו – האם גוף המלאכה כבר קיים כאן, כי גוף המלאכה הוא פעולת הנפת הדלת בחוזק כזה שראוי לכבות.

אך דעתו של אדה"ז לא נחה בתירוץ זה, וממשיך ומקשה: "ואף לפי מה שכתב הט"ז בסימן שי"ו סק"ג דספק פסיק רישיה שרי, וכן משמע בהדיא ברמב"ן במלחמות ור"ן פרק כירה גבי צירוף והובא בית יוסף סימן שי"ח". כלומר, בעניין איסור צידה ותיקון כלי מצאנו להדיא שגם כשיש ספק בדבר שהוא מגוף המלאכה, אם אינו מתכוון – הדבר מותר. והיינו, בסימן שט"ז ס"ד כתב אדה"ז לעניין צידת זבובים: "לסגור תיבה או לסתום כלי שיש בה זבובים כו' אם רואה בודאי שיש זבובים מפריח מה שנראה לעיניו ודיו ואינו צריך לחפש שמא נשארו עוד זבובים, שכיון שהדבר ספק אם ישנן שם אין כאן פסיק רישיה". והנה מציאות הזבובים בתוך הכלי היא חלק מגוף מלאכת הצידה, ואף על פי כן מתיר אדה"ז לסגור הכלי כשאין ודאות שיש בו זבובים, באם אינו מתכוון לצוד. כמו כן בסימן שי"ח סכ"א כתב: "מיחם שפינה ממנו מים חמין כו' מותר ליתן לתוכו מים צוננים מרובים כדי להפשירן, ואף על פי שעל ידי נתינת הצונן לתוכו הוא מצרפו ומחזיקו ונמצא מתקן כלי כו', מכל מקום כיון שאינו מתכוין לתיקון הכלי אלא להפשיר המים מותר, שאין כאן פסיק רישיה ולא ימות מפני שכשמצרפין הכלי מחממין אותו תחלה ביותר אבל כאן אפשר שלא יגיע לצירוף מפני שהמים מונעים אותו מלהתחמם כל כך". גם כאן, היות הכלי חם ברמת חום גבוהה שתביא למלאכת צירוף בשפיכת הצוננים לתוכו היא חלק מגוף המלאכה, ולמרות זאת מאחר שאינו מתכוון לכך ויש ספק האם הכלי הגיע לחום זה – הדבר מותר. ויש לתמוה, במה שונות דוגמאות אלו מדין כיבוד הבית ודין פתיחת דלת הסמוכה לנר שנאסרו מחמת הספק.

על כך מתרץ אדה"ז: מה שהתירו לסגור הכלי וכן לשפוך מים צוננים לכלי חם "היינו להתיר בשעת הספק בלבד כשאין שם חשש ודאי כלל, אבל אם יש לחוש שמא יהיה ודאי ואף על פי כן יעשה מה שיעשה, הרי זה דומה לשאר חששות וגזירות שחששו חכמים ואינו בכלל ספק פסיק רישיה כו'. וגבי פתיחת הדלת נמי יש לומר כהאי גוונא, דאם יהיה פתוח ברוחב טפח על דרך משל חיישינן שמא מיד כשפשט ידו לדלת לפתוח, ברגע זו בתחלת הפתיחה ינשב רוח בחוזק, ונמצא שפתיחה ברחב טפח היא אחר שכבר נשב בתחלת הפתיחה רוח חזק כל כך שאי אפשר שלא יכבה כשיפתח טפח או פחות ונמצא עושה איסור אחר שהוא ודאי פסיק רישיה".

כלומר, לעולם ספק פסיק רישיה מותר גם כאשר הספק הוא האם גוף המלאכה כבר קיים, אלא שהיתר זה תקף רק כשאין חשש שמא גם כשיווצר מצב של ודאי פסיק רישיה מכל מקום ימשיך האדם בפעולתו, כגון בסגירת כלי שספק אם יש בו זבובים, שמאחר וההלכה מורה לאדם בפירוש שאם רואה זבובים בעיניו יפריח אותם, אין לחוש שמא יראה זבובים ויסגור את הכלי עליהם. בדומה לזה בשפיכת מים צוננים לכלי רותח, אין דרך שבה יוודע לאדם שהכלי הינו בוודאי ברמת חום הגורמת לצירוף, ממילא אין לחוש שימשיך בפעולתו במצב של ודאי פסיק רישיה. לעומת זאת בכיבוד הבית יש לחוש שמא תוך כדי פעולת הכיבוד יבחין שאכן יש גומות בקרקע ומכל מקום יסיים את פעולתו למרות שהוא כבר ודאי פסיק רישיה. כמו כן בפתיחת הדלת, יש לחוש שמא לאחר שיפתח מעט הדלת יראה שנושבת רוח חזקה כזו שודאי תכבה אם ימשיך לפתוח – ומכל מקום יסיים את פעולת הפתיחה. וכן בדוגמה של פתיחת דלת בחוזקה על הקיר שבו הנר, אם נתיר לו לפתוח "כדרכו" בחול ולא נורה לו לפתוח "בנחת", יש לחוש שמא אף אם ישים לב תוך כדי פעולתו שעוצמת הפתיחה חזקה דיו לכבות בוודאי את הנר – מכל מקום ימשיך ויסיים את הפתיחה (וראה עוד בעניין זה: קובץ דברי תורה א עמ' מח. הערות התמימים ואנ"ש מוסקבה גליון א (ה) כ"ב שבט תשס"ו עמ' 55. קובץ מאמרים בעניני חשמל בשבת מהגרש"ז אויערבאך עמ' 30).

ב. והנה במשאבות המים הקיימות בבניינים רבי קומות ישנם שלושה סוגים (ראה שו"ת מעשה חושב ח"א סי' לב):

(א) הסוג הנפוץ ביותר – על גג הבניין קיים אוצר מים המתמלא על ידי משאבה אוטומטית המתחילה לפעול כאשר המים באוצר יורדים למפלס מסוים.

(ב) המשאבה פועלת באופן קבוע, ורק רמת לחץ המים – וממילא צריכת החשמל – משתנית בהתאם לכמות פתיחת וסגירת הברזים.

(ג) פעולת המשאבה תלויה באופן ישיר בפתיחת וסגירת הברזים, פתיחת ברז בודד מפעילה את המשאבה, וכשכל הברזים סגורים היא כבויה.

ג. במשאבות מהסוג השני מותר להשתמש במים בשבת, כי אנו נוקטים שבהפעלת חשמל אין אלא משום מוליד, וזהו דווקא בהפעלה חדשה של זרם חשמל אבל הוספה (או הפחתה) בלבד בזרם קיים מותרת (ראה אנציקלופדיה תלמודית חי"ח, חשמל, אות ב והערה 103. וראה מנוחת אהבה ח"א פכ"ד הערות 7-10 שביאר דעה זו שאיסור הפעלת חשמל הוא רק משום מוליד, ומה שצריך עיון בדעה הסוברת שיש בזה איסור דאורייתא משום בונה).

במשאבות מהסוג הראשון (שהן המצויות כיום, בפרט בבניינים החדשים) כל פתיחת ברז ספק מפעילה את המשאבה, כי אולי קודם הפתיחה עמדו המים שבאוצר סמוך ממש לסף הגובה המפעיל אותה. כמו כן בסוג השלישי כל פתיחת וסגירת ברז ספק מפעילה או מכבה את המשאבה, כי אם ברגעים אלו אין אף ברז אחר פתוח בבניין נמצא שפתיחת וסגירת ברז זה לבדו משפיעה עליה. במשאבות אלו, פתיחת וסגירת הברז דומה לדין שפיכת מים צוננים לתוך כלי שספק אם חומו גדול עד שיש בו משום צירוף או לא, וכשם ששם מותר משום ספק פסיק רישיה בדבר שאינו מתכוון ואין חשש שימשיך בפעולתו במצב של ודאי פסיק רישיה כי הספק תמיד קיים, כך כאן שאין אפשרות לדעת האם פתיחה או סגירה זו מפעילה או מכבה את המשאבה וגם אינו מתכוון לכך – הדבר מותר.

[אמנם לכאורה יש לחלק בין צידה וצירוף כלי שבהם מתיר אדה"ז ספק פסיק רישיה כשאינו מתכוון, לבין נידון דידן, כי שם האדם לא רק אינו מתכוון למלאכה אלא מן הסתם גם אין לו תועלת ממנה, מה שאין כן כאן רק הכוונה להפעיל את המשאבה חסרה אך ניחא לאדם בפעולתה כי על ידה זורמים המים בברז, ומנא לן שגם בכהאי גוונא מותר (ולהעיר משוע"ר סי' רעח ס"ד: "בכגון שהדבר ידוע שנוח לו במלאכה שנעשית בלא כוונתו, חפץ הוא בה אף על פי שלא נתכוין לה, והרי היא צריכה לו עכשיו שכבר נעשית מאליה בלא כוונתו". אלא ששם מדובר "בפסיק רישיה ולא ימות", ואילו כאן הוא ספק פסיק רישיה).

אכן דוחק לחלק כן, כי מנא לן שבדין צירוף הכלי לא מדובר גם באופן שאילו ידע שהכלי נצרף על ידי נתינת המים היה ניחא לו מכך, ומכל מקום הדבר מותר מאחר ואינו מתכוון. והוא הדין בהפעלת המשאבה ללא כוונה, דאף שניחא לו בהפעלתה – מאחר והוא רק ספק אין לחוש לכך.

עוד יש לומר במשאבות מהסוג הראשון הנפוץ הנ"ל, דעל פי מה שביררתי המנגנון שלהן מכוונן להפעיל אותן הרבה לפני שהמים התרוקנו מהאוצר לחלוטין. אם כן ניתן לומר שאכן לא ניחא לו לשומר תומ"צ שבשעת פתיחתו את הברז תתחיל המשאבה לפעול, דמאחר וגם לולא זה יזרמו המים בברז אין לו צורך בהפעלתה כעת (וגם אם כמות המים הנשארת שם אינה מספקת לשימוש מלא לכל השבת ולכל דיירי הבניין, יש לקחת בחשבון שעבור בית הכסא ושאר צרכים שיש בהם משום כבוד הבריות, כדלהלן, אין צורך בסברא זו כי בלאו הכי מותר, אם כן לצורך סברא זו יש לחשב רק את כמות המים של שאר הצרכים שהיא מועטת יותר).

עוד יש לציין, שהנידון דצירוף כלי הוא איסור דאורייתא, ואילו כאן מדובר באיסור דרבנן של הפעלת משאבה].

ד. במשאבות של מי השופכין, בנוסף לצדדי ההיתר הנ"ל יש להתיר גם על פי המבואר בשו"ע אדה"ז סימן שי"ב (ס"א וס"ד) ש"משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח בהם בבית הכסא כו' ויש אומרים שמותר לטלטלן אפילו ד' אמות בכרמלית ומכרמלית לרשות היחיד אם צריך לכך מפני שאיסור הכרמלית גם כן אינה אלא מדברי סופרים כמו איסור הטלטול והתירוהו גם כן משום כבוד הבריות ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל". לפי זה, לשיטה המקובלת הנ"ל שהפעלת מכשיר חשמלי שאין בו גוף חימום אסורה בשבת מדרבנן בלבד, יש מקום להתיר לשפוך מים כשיש בכך משום כבוד הבריות, כגון הורדת מי בית הכסא.