א. בגמרא חגיגה (יג, א) איתא: "אמר רבי אמי, אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם שנאמר לא עשה כן לכל גוי". ובתוספות רבינו פרץ (בבא קמא לח, א ד"ה קראו ושנו) הביא גרסה אחרת: "אמר רב אמי המלמד תורה לעכו"ם עובר בעשה שנאמר מגיד דבריו ליעקב כו' וסמיך ליה לא עשה כן לכל גוי" (וראה שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' צ). מפשטות דברי הגמרא משמע שאסור ללמד גוי אף חלק בתורה, ובכל אופן ומצב.

וראה גם שערי הלכה ומנהג ח"ג עמ' רמה: "אודות הנוער שהאם אינה יהודיה, הנה הדין ברור שהולך אחר האם, ובמילא גם אסור ללמדם תורה (מלבד על דבר ז' מצות דבני נח)" (וראה לקוטי שיחות חי"ד עקב ב אות ג' ואילך בעניין לימודם ז' מצוות שלהם). ובשיחות קודש (תש"ל ח"ב עמ' 73, בתרגום): "אסור ללמוד עם ילד גוי תורה שבעל פה, ולכמה דעות גם לא תורה שבכתב, צריך לחנך גוי שיאמין בה', אבל לא ללמוד חומש עם רש"י, ולא כאותם שמתפארים שילד גוי לומד קיצור שו"ע או מסכת ברכות וכו'".

ב. איסור זה קיים גם במי שהוא ספק גוי ספק ישראל, כן כתב הר"ש בפירושו על המשניות (מכשירין פ"ב מ"ז, עיי"ש).

ג. בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' ר) איתא: "עסק התורה תלוי בברית מילה כמבואר בגמרא פ"ב דחגיגה (די"ג ע"א) וא"ר אמי אין מוסרין דברי תורה לכושי שנאמר לא עשה כן כו' ומבואר שם יותר במד"ר פ' משפטים שם דקמ"ו ג ד"א ואלה המשפטים הה"ד מגיד דבריו ליעקב, פעם אחת אמר לו עקילס לאנדריינוס המלך כו' אינו יכול ללמוד תורתן אם לא מל שכן כתיב מגיד דבריו ליעקב, עיי"ש יעו"ש. וכן משמע עוד במד"ר (פ' בא פי"ט) גבי זאת חקת הפסח נתנו עצמן ומלו כו' לקיים מ"ש מגיד דבריו ליעקב כו' מסתוריו כו' והיינו כמ"ש במד"ר (פ' וירא פמ"ט) כתיב 'סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם' איזהו סוד ד' זו מילה. גם בספר הזוהר (פ' אחרי דף עג, א) ע"פ מגיד דבריו ליעקב מבואר כדברי המד"ר כו' כנ"ל יעו"ש כו'. ועוד דהא ספ"ד דמגילה (לא, ב) אמרינן שאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי כו'. והנה בברכת שאחר המילה אנו אומרים וחוק בשארו שם כו', וא"כ היא ראשית כל המצות הנקראים חוקים שבהם חקק שמים וארץ שלכן נאמר אם לא בריתי כו' חקות שמים וארץ לא שמתי".

מדבריו משמע לכאורה שברית המילה לשם גירות היא שמתירה למתגייר את לימוד התורה. לפי"ז נראה שאמנם קודם המילה אסור ללמדו תורה כלל, כפשט משמעות הגמרא הנ"ל, אבל לאחר המילה – אף קודם הטבילה – מותר ללמדו כל חלקי התורה (וכידוע שיש הפסק זמן בין המילה לטבילה עד שיתרפא הפצע רפואה שלימה – שו"ע יו"ד סי' רסח ס"ב).

וכך משמע גם מספר תולעת יעקב (להמקובל ר"מ גבאי, החלק השלישי סוד המילה) וזו לשונו: "וכל מי שאינו חתום בחותם הקדוש הזה אין לו חלק באלקי ישראל ולא זכרון בתורתו, טמא הוא וטמא יקרא ולא קדש, ולטעם זה אין מלמדין אותו אפילו אל"ף בי"ת וכל המלמדו תורה משקר בשם הגדול כי כל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא שהרי אין נכנסין לברית הלשון היא התורה הקדושה אם לא בברית הבשר... ולפיכך אסור ללמד תורה לגוי שנאמר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל... והמלמד תורה לגוי מעיד על עצמו כאלו אינה אמת חס ושלום, וכשיזכה לברית בשר שהיא השער מכניסין אותו לברית הלשון שהיא התורה והוא הנקרא גר צדק". כיוצא בזה כתב בספר ברך משה (גאלאנטי, קנט, א): "אסור ללמד תורה לגויים. יש להסתפק אם דעתו להתגייר ולמול בודאי אלא שמפני הסכנה צריך הוא להמתין זמן מה, אם מותר ללמוד תורה. זה היה מעשה, ואורינן ביה איסורא, דכל כמה דלא מל גוי הוא".

גם מדבריהם עולה לכאורה שהמילה למתגייר היא המתירה לו ללמוד תורה, אף שעדיין לא טבל.

אכן מקור דבריהם שלימוד התורה תלוי במילה הוא בזוהר הקדוש, ושם מוכח שמילה לבדה אינה מתירה לימוד תורה אלא לאחר הגיור המושלם. וזו לשון הזוהר בחלק ג' פרשת אמור (צא, ב): "דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא, ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל". לכאורה מלשון הזוהר שלימוד התורה תלוי ב"אתגזר" נראה שמרגע שהגר נימול רשאי הוא ללמוד תורה.

אכן, לעיל שם פרשת אחרי מות (עב, ב – עג, ב) איתא: "כל אינון דלא רשימין ברשימו קדישא בבשריהון לאו אינון דיליה... ואסיר לאודעא להו מלי דאורייתא, בגין דאורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא וכל את דאורייתא מתקשרא בשמא קדישא וכל מאן דלא אתרשים ברשימא קדישא בבישריה אסיר לאודעא ליה מלה דאורייתא... הא תנינן אסור ללמד תורה לעכו"ם... כל מאן דאתגזר ואתרשים בשמא (נ"א ברשימא) קדישא יהבין ליה באנון מלין דאתגליין באורייתא... וכל מאן דלא אתגזר ויהבין ליה אפילו את זעירא דאורייתא כאילו חריב עלמא ומשקר בשמא דקודשא בריך הוא, דכלא בהאי תליא ודא בדא אתקשר דכתיב (ירמיה לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ת"ח כתיב (דברים ד) וזאת התורה אשר שם משה לפני כל בני ישראל, לפני בני ישראל שם אבל לשאר עמין לא שם, בגין כך דבר אל בני ישראל (ויקרא כ) ואל בני ישראל תאמר... דהכי אמרו לאונקלוס ולא אודעו ליה מלה דאורייתא עד דאתגזר... כתיב (שם קמז) חקיו ומשפטיו לישראל, לישראל ולא לשאר עמין, בתריה מה כתיב לא עשה כן לכל גוי, ותנינן אף על גב דאתגזר ולא עביד פקודי אורייתא הרי הוא כעכו"ם בכלא, ואסיר למילף ליה פתגמי אורייתא, ועל דא תנינן (שמות כ) מזבח אבנים דא מזבח אבנים ממש והא קשיו דלביה באתריה קיימא וזוהמא לא אתפסק מניה, בגיני כך לא סליק בידיה ההוא גזירו ולא מהניא ליה".

מפורש אפוא בדברי הזוהר שלימוד התורה תלוי לא רק ב"אתגזר", אלא בקבלת עול המצוות וגירות שלימה. ועל כן כך יש לפרש גם בדברי הצמח צדק והתולעת יעקב והברך משה, שמילה מתירה את לימוד התורה רק לאחר השלמת הגירות.

[לכאורה יש להביא ראיה מדברי הש"ך בהלכות מילה (יו"ד סי' רסו סקי"ח): "אסור למול הגר ביום חמישי כדי שלא יבא שלישי למילה בשבת ויצטרך לחלל עליו השבת" (ומקורו בתשובות התשב"ץ ח"א סי' כא). הרי שלאחר שמל, אף שלא טבל, דינו כישראל לעניין שמחללים עליו ישראל את השבת להצילו. והוא הדין לעניין ללמדו תורה. אולם יש לדחות, על פי מה שכתב הרמב"ן (ויקרא כה, לה-לז) שגם גר תושב "מצוות עשה להחיותו", הרי שאין להוכיח מכך שמחללים עליו שבת שנחשב כישראל].

ד. והנה במדרש רבה (דברים פ"א פכ"א) עה"פ אל תירא אותו איתא: "עכו"ם ששמר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה". מלשון המדרש נראה שדי בכך ש"קבל עליו" למול ולהתגייר כדי שיוכל לשבות. ולכאורה כשם ששמירת שבת מותרת לו מאז, הוא הדין שרשאי ללמוד תורה.

אכן, יש לפרש שהמדרש מתכוון ש"קיבל עליו את המילה" וגם מל והתגייר בפועל ורק אז מותר לשבות.

ה. אמנם, בתוספות ישנים ביבמות (מח, ב ד"ה זה גר תושב) כתבו: "גר תושב ולא הספיק למולו בין השמשות... דהשתא ישבות... ותימה דאמרינן עובד כוכבים ששבת חייב, ויש לומר דזה כיון דדעתו להתגייר מצי לשבות". הרי שלמרות שבפועל לא נימול, עצם זה שדעתו להתגייר מתיר לו לשבות.

אכן, אפשר שלדעת הזוהר יש חילוק בין שביתת שבת שבה די בכך שהחליט להתגייר, לבין לימוד תורה שצריך שימול ויתגייר בפועל.

ו. מהמקורות הנ"ל נראה שהאיסור ללמד גוי תורה היינו כשמלמדים אותו בייחוד. כן משמע מלשון הגמרא "אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם", "המלמד תורה לעכו"ם", וכן בספר תולעת יעקב כתב "אין מלמדין אותו... וכל המלמדו... אסור ללמד תורה לגוי". אבל אם אינו עוסק ללמדו, אלא לומד לעצמו או מלמד לישראלים אחרים והגוי שומע מאליו, אין בכך איסור. כי אנו מצווים רק לא 'ללמד' את הגוי, אך איננו מחויבים להשתדל שהוא לא ילמד מאיתנו.

והנה בקובץ תשובות מהגרי"ש אלישיב (ח"ג סי' קמב) מובאת הוראתו שאין להשמיע דברי תורה ברדיו מחשש שגויים ישמעו ונמצא שלמדו תורה על ידינו.

ולהעיר מדברי הים של שלמה (בבא קמא פ"ד סי' ט): "דלא שרי ללמוד תורה לגוי אף משום שלום מלכות וק"ו משום שכר הנאה, אם לא בגזירה והכרח. ואוי להם לאותם... הלומדים תורת ה' עם האומות בעבור הנאתן ותשלומי שכרן, הם המילדים בנים לעבודה זרה כי אח"כ הם מהפכים למינות כאשר שמענו וראינו בעו"ה. וה' מסר התורה בקבלה למשה לומר ליהושע ויהושע לזקינים כו', ולא הניח לכתוב התורה שבעל פה כדי שלא יהפכו למינות כדאיתא בפרקי דר' אליעזר". מכאן רואים שמחובתנו להשתדל לא להפיץ התורה באופן שגויים יוכלו ללומדה (אף שיש לדחות שחובה זו הייתה קיימת רק קודם שהתירו לכתוב תורה שבעל פה, אבל מאז שהותר לכותבה וממילא יכולים הם ללומדה, שוב אין איסור אלא ללמדם בייחוד, אך אין להימנע מפעולות העלולות לסייע להם ללמוד בעצמם).

אבל כמדומה שרוב מנין ובנין עם ישראל נקטו בזה כפשט משמעות הגמרא, שכל שהישראל אינו מתעסק בפועל ללמד את הגוי אין חשש איסור בדבר אף שהגוי לומד מעצמו על ידינו. ולכן למעשה נוהגים רבנים לשדר שיעורי תורה ברדיו, וכמו כן מאשרים פרסום של שיעורים ומאמרים תורניים באתרי האינטרנט, בכל השפות, הן בארץ ישראל והן בחו"ל, בכדי להרבות תורה בישראל – ולא חששו שמא גם הגוי ישמע או יקרא דברי תורה אלו, כיון שהישראל לא התכוון בכך עבור הגוי.

ו'מעשה רב' במכתביו הכלליים של הרבי שהיה משגר לכל בני ובנות ישראל באמצעות פרסום בעיתונות הכללית, וכתב בהם ריבוי דברי תורה, ותרגמום לכמה שפות, ולא חשש שמא גם גויים יקראו זאת.

וראה ספר חשוקי חמד (עבודה זרה עמ' שלז) להרב זילברשטיין, שמי שמוסר שיעור תורה ומגיע לשם גם נכרי (כגון עובד זר המסייע לזקן) רשאי להמשיך במסירת השיעור. ואם ישאל הגוי שאלה, יחזור הרב על שאלתו כדי שהכל יבינו, ורק אחר כך ישיב, דנמצא שמלמד את היהודים היושבים כאן. ע"כ. משמע מדבריו שלא חשש לכך שאף הגוי שומע השיעור, כיון שהרב אינו מכוון התשובה אליו אלא למשתתפי השיעור שהם מישראל והגוי שומע בדרך אגב. ולא כפי שחשש חותנו הגריש"א (וראה שו"ת אגרות משה ח"ג אה"ע סי' כו אות ג: "וגם אפשר מכיון שהרב לומד העיקר עם תלמידים שהם ישראלים כשרים ליכא איסור אף שלומדין ממילא גם תלמידים נכרים". וראה שו"ת והרים הכהן ח"א יו"ד סי' נט, דמאחר שאינו מתכוון, אף שהוא פסיק רישא, כיוון דלא ניחא ליה שרי. וכ"כ בשו"ת שבט הקהתי ח"ד סי' שכד).

עוד סיוע להתיר כשגוי שומע שיעור המופנה לישראל, יש להביא מדברי האבן עזרא עה"פ (דברים לא, יב) "הקהל את העם", וז"ל: "וגרך – אולי יתייהד". כלומר, כאשר המלך קורא לעם ישראל בתורה והגר התושב נספח אליהם ומקשיב לקריאתו (ואין הדברים מכוונים אליו), מותר הדבר משום סברת 'שמא יתייהד'. וכן י"ל גם לגבי שיעור תורה הנמסר ברדיו וכדומה, דכיון שאין הדברים מכוונים אל הגוי והוא שומע רק בדרך אגב, ועוד ד'אולי יתייהד' – שרי, דלא נאסר אלא ללמדו באופן אישי (אף שאולי יתייהד).

[ולהעיר משו"ת ניר לדוד (סי' קסח) שהקשה על הא דאמר שמואל לאבלט "יין מבושל אין בו משום יין נסך" (עבודה זרה ל, א), והרי אבלט עובד כוכבים היה (רש"י שם ד"ה אבלט) ואסור ללמד תורה לעכו"ם. ותירץ, ששמואל לא נתכוון כלל ללמדו תורה "רק להתנצלות בעלמא", כלומר בכדי לענות על שאלתו אך לא כדי ללמדו].

ז. נחלקו האחרונים לגבי גוי העומד להתגייר האם מותר ללמדו תורה כאשר כוונותיו נראות אמיתיות:

דהנה בגמרא שבת (לא, א) מסופר על "נכרי אחד שהי' עובר אחורי ביהמ"ד ושמע קול סופר שהיה אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד, אמר הללו למי, אמרו לו לכהן גדול, אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי כו', דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר ליה, כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע והזר הקרב יומת, אמר ליה מקרא זה על מי נאמר, אמר ליה אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום... כתיב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה".

והקשה על כך המהרש"א בחידושי אגדות (שם ד"ה א"ל): "הא אין מקבלין גרים משום שלחן מלכים ולא משום אישות, ולא עדיף זה שגייר עצמו משום כהונה שילבש בגדי כבוד". כלומר, כיצד גיירו הלל תוך ידיעה שבא להתגייר לשם כבוד. ותירץ: "וצריך לומר הא דקאמר בא לפני הלל וגייריה כו' לאו דוקא, אלא דלא גייריה עד לבתר הכי שידע דגר אסור בכהונה ולא קאמר לעיל דגייריה אלא שקבל עליו לגייר ומתוך שלא לשמה בא לשמה". כלומר, תחילה למד אותו גוי תורה עד שנודע לו שאינו יכול להיות כהן גדול, ורק כשראה הלל שעדיין הוא דבק ברצונו להתגייר גיירו. וממשיך המהרש"א: "ואין להקשות דאם כן היאך למדו תורה קודם שנתגייר הא אמרינן כו' דעכו"ם הלומד תורה חייב מיתה". ומתרץ: "די"ל דהכא כיון שבא לגייר שרי ללמוד תורה". עולה מדבריו שכל גוי שרוצה להתגייר מותר ללמדו תורה, ומה שאמרו בגמרא חגיגה הנ"ל שאסור ללמד גוי תורה היינו במי שאינו עומד להתגייר. ומסתמות דבריו נראה שמתיר ללמדו כל חלקי התורה גם מה שאינו נצרך לו למעשה (שהרי אותו גר למד דיני כהן גדול). וכן מצאנו בכמה מאחרוני זמנינו שנקטו שגוי שעומד להתגייר גירות אמת מותר ללמדו גם דברים שאינם נוגעים לו למעשה (כן משמע בשו"ת ציץ אליעזר חכ"א סי' כה אותיות ט-י. שו"ת שאילת יעקב ח"א סי' סז. שו"ת בני בנים, הנקין, ח"ג סי' יג-יד).

בשו"ת בן יהודה (סי' נ) העיר שדברי המהרש"א אמורים דווקא בגוונא שברור לנו שיתגייר, אך אם הדבר מוטל בספק – אין ללמוד עמו. ובלשונו: "אף אי אמרינן דבגר הרוצה להתגייר מותר ללמוד עמו, היינו דוקא אם הגר רוצה להתגייר מיד רק דהבית דין אינם רוצים לגיירו מיד, בזה אמרינן כיון דעתיד להתגייר מותר ללמוד עמו, אכן אם רצון הגר הוא שילמדו עמו תחילה ואחר כך יתגייר, אסור ללמוד עמו, דלמא לא יתגייר אח"כ".

בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' קעב) הביא ראיה למסקנת המהרש"א, מהמסופר בגמרא עבודה זרה (י, ב) אודות אנטונינוס ש"הוה ליה ההיא נקרתא (מערה) דהוה עיילא מביתיה לבית רבי", ופירש רש"י שהיה בא אצלו "ללמוד תורה". הרי שרבי לימד תורה לאנטונינוס שהיה גוי. ומדוע לא חשש לדברי הגמרא דחגיגה שאסור ללמדם תורה. אלא לפי דברי המהרש"א יש ליישב שרבי לימדו רק לאחר שנודע לו שקיבל עליו להתגייר (וכאותה דעה בירושלמי מגילה פ"א הי"א שלבסוף "אתגייר אנטונינוס". אכן לדעה בירושלמי שם שלא נתגייר אנטונינוס, צריך לומר שלא לימדו רבי אלא ז' מצוות בני נוח, ואין ממעשה זה ראיה למהרש"א). ע"כ.

וראה גם מדרש רבה (דברים פ"א, פכ"א) עה"פ אל תירא אותו: "עכו"ם ששמר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה". מלשון המדרש משמע שמיד שמקבל על עצמו למול, שוב אין עליו דין גוי ששבת, אע"פ שעדיין לא מל. וראה גם תוספות ישנים ביבמות (מח, ב ד"ה זה גר), שגוי שעומד להתגייר "כיון דדעתו להתגייר מצי לשבות". וראה גם מ"ש רבי יהודה החסיד (ספר חסידים סי' תרצ): "גר כו' (ש)כבר קבל עליו כל המ"ע לעשות וכל מל"ת שלא לעשות שמבקש שימולו אותו כו' הרי הוא כמו נכרי כו' לענין ישראל שאם נגע ביינו אסור לשתות, אבל כו' איך יתכן להאכילו נבילות וטריפות". ומסתבר שכשם שלעניין שביתה בשבת והאכלת נבילות וטריפות נחשב העומד להתגייר כישראל, הוא הדין לעניין לימוד תורה, וכדברי המהרש"א.

וראה גם מדרש רבה (במדבר פי"ג פט"ז): "עכו"ם המתגייר ועוסק בתורה ה"ה ככהן גדול". ומפרש הרד"ל (ד"ה עכו"ם) ש'המתגייר' היינו בתהליך גיורו, עוד קודם שנעשה ישראל גמור, דכבר בתקופה זו "אפשר בכל התורה". ע"כ.

[בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' צא) נשאל אודות בן לאב ישראלי ואמא נכרית האם מותר ללמדו תורה. והשיב שאם האב והבן יבטיחו שהבן יתגייר כשיגדל שפיר מותר ללמדו תורה. ע"כ. אלא שבדוגמה זו יש יתרון על סתם גר שרוצה להתגייר, כי בלאו הכי רגליים לדבר שבן זה יתגייר מאחר שאביו יהודי. וכמו שכתב בספר שכחת לקט (בון, ערך אשה ועל עניני פו"ר, דף ד, א) בשם עמק המלך: "ואם תבא בכותית ברוב הימים יתגייר". כלומר, ערלית שהרהרה ביהודי, הבן שיוולד יתגייר. וכפי שרואים בחוש שפעמים רבות בן לאב ישראלי מגויה מתגייר לבסוף, מאחר ואימו הרהרה באביו הישראל (וראה שו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' רמח). ואם כן אין הכרח שהשרידי אש יסכים עם דברי המהרש"א שגם סתם גוי שרוצה להתגייר מותר ללמדו תורה.

בחידושי המאירי לסנהדרין (נט, א) מצאנו שמתיר ללמד גוי תורה לשם גירות אף שעדיין לא החליט בבירור להתגייר, וז"ל: "וכ"ש אם חקירתן על דעת לבוא עד תכלית שלימות תורתינו, עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר". מלשונו משמע שגם טרם שהחליט להתגייר ולימודו הוא רק על דעת לחקור ולבדוק האם תורתנו שלמה עבורו, אם לומד בכנות "על דעת לבוא עד תכלית" – הדבר מותר.

בדבריו יש היתר רחב יותר מכפי שהתיר המהרש"א. המהרש"א דיבר בגר שהחליט בבירור להתגייר, ואילו המאירי מתיר אפילו לגוי שעדיין לא החליט להתגייר אלא שוקל בדעתו האם להתגייר.

אך ראה קובץ דרכי הוראה (הל' גרות עמ' נ) שכתב הגר"א וויס על דברי המאירי ש"זהו דבר חידוש, ולולא דבריו נראה דרק משקיבל עליו להתגייר מותר ללמדו, וצ"ע". ומשמע שלמעשה לא נהוג כדבריו.

אכן במצבים מיוחדים מצאנו מי שסומך על דבריו. ראה קובץ תשובות להגריש"א (ח"ג סי' קמ) שמתיר ללמד תורה בגוונא דנישואי תערובת, דעל ידי שהצד הנכרי משתתף בשיעורי תורה יש סיכויים סבירים שיתן אל לבו להתגייר ועל ידי כך מצילין את היהודי או את היהודייה לשוב בתשובה, דבכגון דא יש לראות את מצבם כ'דיעבד' ולעשות כדעת המאירי המקל ללמד תורה לגוי אפילו בספק שמא יתגייר. ע"כ].

ח. והנה בתשובות רבי עקיבא איגר (מהדו"ק סי' מא) הקשה על המהרש"א, דהתוספות ביבמות (כד, ב ד"ה לא בימי) כבר הקדימוהו בשאלה הנ"ל – כיצד גייר הלל את הנכרי שבא להתגייר "משום שולחן מלכים", והם תירצו באופן אחר – "דבטוח היה הלל דסופו לשם שמים", "הרי דסבירא להו לתוספות דגייריה קודם שלמדו, אם כן אזדא ראיית מהרש"א, דאחר הגירות אף דעדיין לא היה לשם שמים מכל מקום בדיעבד הוי גר ומותר ללמוד תורה". כלומר, מאחר שלדעת התוספות לא למד אותו גר תורה אלא לאחר שנתגייר, שוב אין מקום לראיית המהרש"א שמותר ללמוד תורה קודם השלמת הגירות. ועל כן מסיק רעק"א: "אין בכחי להתיר".

וראה שדי חמד (כללים ג, ס"ק נה אות כו) שמסכים עם רבי עקיבא איגר ומביא ראיה לדבריו גם מהגמרא בכתובות, עיין שם.

גם מדברי הצמח צדק דלעיל שכתב "עסק התורה תלוי בברית מילה" קצת משמע שגם גוי שבא להתגייר, כל שלא מל (והתגייר – כדברי הזוהר) אסור ללמדו תורה, ודלא כהמהרש"א ודעימיה שדי שהחליט להתגייר. [ולהעיר מדברי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לר' דוד המו"ץ דליובאוויטש: "כשרב חסידי שוכח 'צמח צדק' הרי הוא טועה בדבר משנה" (לקוטי ספורים, פרלוב, עמ' קכה). ובמקום אחר הנוסח: "שהוא (=הצ"צ) כמו משנה, ומאחר שהוא מחמיר ממילא צריך לפסוק כך, והמורה שלא כוותי' הוא כמו טועה בדבר משנה" (רשימת ענינים וסיפורים עמ' פז, רשימות הרב"ש עמ' קו-קז)].

ויש להעיר גם מהידוע שהמהרש"א בפירושו לגמרא לא בא לפסוק הלכה רק לפרש (לקט כללי הגמרא, כהן, ח"ב עמ' שב ואילך, ובנסמן שם בשוה"ג).

ט. יש הסוברים שאיסור לימוד תורה לגויים הוא רק בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב מותר ללמדם.

היסוד לדעה זו הוא בדברי הגמרא בסוטה (לה, ב): "כיצד כתבו ישראל את התורה [בשבעים לשון] ר"י אומר ע"ג אבנים כתבוה כו' ואחר כך סדו אותם בסיד, א"ל ר"ש לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה, א"ל בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטרין שלהם וקילפו הסיד והשיאוה כו', שהיה להם ללמוד ולא למדו". מכאן שתורה שבכתב מותר לגויים ללמוד.

אמנם, המהרי"ץ חיות (שם) מדייק מלשון הגמרא "אומות העולם של אותו הזמן", שדווקא באותו זמן הותרו בלימוד תורה שבכתב אבל בזמננו נאסרו. אכן, בדפוס 'עוז והדר' (מדור הגהות וציונים אות ג) העירו שהתיבות "של אותו הזמן" הנן תוספת הצנזור, ובדפו"ר ליתא לתיבות אלו.

וכך כתב בשו"ת באר שבע (בדפ' ורשה תר"ן חלק באר מים חיים סי' יד עמ' קטו, ג): "נראה לי דאף רבי אמי עצמו [בגמרא חגיגה] לא אסר אלא דוקא למסור לו ד"ת עם טעמן ונמוקן וסודותיה". כלומר, את פשטות התורה שבכתב מותר לכתחילה ללמד לגויים ורק את טעמיה וסודותיה, דהיינו תורה שבעל פה, אסור ללמדם. הבאר שבע מוכיח כן גם מלשון הגמרא: "וכן דייק הלשון שאמר רבי אמי אין מוסרין ולא אמר אין לומדין דברי תורה". וכפי שביאר בספר ישראל קדושים (לר"צ הכהן מלובלין, אות ו דף כב, א): "וזהו שאמר אין מוסרין כו' היינו דרך מסירה ללמד להם דרכי הפלפול והחידושים של תושבע"פ". וכן כתב בשו"ת שבט הקהתי (ח"ה סי' רמד) שמותר ללמדם רק "תושב"כ בלי פירושים".

גם בשיטה מקובצת (כתובות כח, א ד"ה ולא והתניא וכו') מצאנו כעין זה: "דהוה יכילנא לשנויי דשאני בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, וכמו שחילק כו' לגבי לימוד הבת".

בספר גימטריאות לרבי יהודה החסיד (פר' ואתחנן אות ז) כתב ד"המשנה הוא מסתורין של הקב"ה, ואין הוא מגלה מסתריו אלא לישראל, וזהו סוד ה' ליראיו, ולא עשה כן לכל גוי, כי לגוים יש תנ"ך, אבל לנו סודות היוצאים מהם, יספת לגוי נכבדת, שהוסיף לנו תורה שבע"פ". מדבריו משמע שתורה שבכתב (תנ"ך) מותר ללמדם ורק תורה שבע"פ אסור.

אמנם, בספר חסידים (סי' רלח) כתב: "לא ילמוד אדם לגלח [כומר לע"ז] אותיות". היינו שאסור ללמדם אותיות לשון הקודש. לפי זה נראה שגם אם רוצה ללמדם תנ"ך ילמדם רק בשפתם אך לא בלשון הקודש. וכן יש לדייק מלשונו בספר הגימטריאות "לגוים יש תנ"ך", היינו שמותר ללמדם רק בתנ"ך שלהם שהוא בשפה אחרת, אך לא בתנ"ך שלנו שכתוב בלשון הקודש. אכן, גם מספר חסידים אין משמעות אלא שאסור לנו ללמדם בתחילה לשון הקודש ("אותיות"), אבל גוי שכבר יודע לשון הקודש, מסתבר שאין איסור ללמדו תנ"ך אף בשפה זו, מאחר שאין אנו מלמדים אותו האותיות.

עכ"פ עולה מדברי ר"י החסיד שמותר ללמד גויים תורה שבכתב ורק תושבע"פ אסור ללמדם. ומשמע שתושב"כ מותר לכל גוי ולא רק לבא להתגייר כהמהרש"א.

וכן כתבו הרבה אחרונים – ראה מאור ושמש (ר"פ חוקת): "תורה שבכתב מותר ללמדם לאוה"ע, כמו שמצינו שמשה רבינו כתבה באר היטב דהיינו בעי"ן לשון, אבל תורה שבע"פ שהם טעמי התורה והמצות אסור ללמדה לגוי דכתיב לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". וכ"כ הגאון מהרי"א חבר בפירושו על הגש"פ יד מצרים (ד"ה שלשה עשר מי יודע): "תורה שבע"פ שלא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, משא"כ תורה שבכתב נכתב בע' לשון". וכ"פ בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (או"ח ח"א סוף סי' ד): "הא דאסור ללמוד תורה לעכו"ם היינו רק תורה שבע"פ שאינה בכתב רק נמסרה לישראל בע"פ מפה לאוזן, אבל תורה שבכתב בודאי כמסורה לכל, כדמצינו במדרש ובגמרא שהקב"ה גילה את התורה לכל אומה ולשון כו' בזה אין איסור ללמוד לעכו"ם". בשו"ת ציץ אליעזר (חכ"א סי' כה אות ג) דייק כן מדברי הים של שלמה הנ"ל: "מראיתו של היש"ש לאיסורא ממה שלא הניח ה' לכתוב תורה שבעל פה כדי שלא יהפכו למינות, יש מקום ללמוד שהאיסור הוא רק על תורה שבעל פה אבל תורה שבכתב מותר ללמד". וכן הוא בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' עז): "ללמוד תורה שבכתב לנכרי אין איסור, וה' צוה ליהושע לכתוב התורה בשבעים לשון בשביל אומות העולם, ופירוש ומשפטים בל ידעום הוא דינים הנלמד מחקי התורה שהיא נדרשת בהם... אבל תורה שבכתב אין שום איסור ללמד לגוי".

בשלטי הגבורים (עבודה זרה דף ו, א מדפי הרי"ף אות א) בשם הריא"ז מתיר ללמד גויים רק את חלק הנ"ך, אך חמישה חומשי תורה אוסר כמו תורה שבעל פה, וז"ל: "ולא נאמר כל זה אלא בתורת משה ומצותיה שנצטוו בהן ישראל אבל נ"ך נראה בעיני שמותר ללמדו שרואה בהן נחמות האמורים לישראל".

ואפשר שאף בעל הטורים ס"ל כמותו, דבריש פרשת משפטים כתב רמז על הפסוק "בל ידעום" – "ב"ל היינו תחילת התורה וסופה [בראשית-ישראל]", כלומר דה'חוקים בל ידעום' – שאסור ללמדם לגויים – הם אפילו מן התורה שבכתב. ומדבריו ברור שחמישה חומשי תורה בוודאי אסור. ויש מקום לדייק בדבריו שדווקא 'תורה' שהיא מ'בראשית' עד 'ישראל' אסור ללמדם, אבל נ"ך שרי.

י. אבל ביפה ללב (יו"ד סי' רמו אות כא) כתב על כל הסוברים שתורה שבכתב מותר ללמד לגויים: "לכולהו אית פירכא מדברי הזוהר כו' אחרי דף ע"ג ע"א וכל מאן דלא אתגזר ויהבין ליה אפילו את זעירא דאורייתא כאילו חריב עלמא ומשקר בשמא דקודשא בריך הוא דכולא בהאי תליא ודא בדא אתקשר דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי".

ועל הראיה הנ"ל מדברי הגמרא בסוטה, משיב היפה ללב ומחזיק בדעת המהרי"ץ חיות: "שדוקא נקט גוים של אותו הזמן, דלהם הותרה מטעם שהביא רש"י שם דלא יהא להם פתחון פה לומר לא היה לנו מהיכן ללמוד כו' ולא משום שהיה תורה שבכתב שלפי דברי הזוהר הנזכרים מבואר יוצא דאין חילוק ביניהם דאפילו תורה שבכתב אסור".

יא. הרמב"ם בתשובה מחמיר בלימוד תורה לגויים וכותב ש"אם תהיה יד ישראל תקיפה עליהם, ימנע מתלמוד תורה עד שיתגייר". ומסתמות דבריו נראה שכשיש כוח ביד ישראל יימנעו מללמד גויים תורה כלל אפילו לגר ואפילו תורה שבכתב, אלא ימתינו "עד שיתגייר". אבל בזה"ז שאין יד ישראל תקיפה, מתיר הרמב"ם "ללמד המצוות לנוצרים, והשכר והעונש, כי יש כמה מהם שיחזרו למוטב" (תשובת פאר הדור סי' נ. ובתשובות הרמב"ם דפוס מקיצי ישנים ח"א סי' קמט מוסיף שלישמעאלים אסור ללמד כלל, כיון שבוודאי יוציאוה בדברי הבאי, עיי"ש). ומשמעות הדברים שכשאין ידינו תקיפה מותר ללמד הנוצרים אפילו תורה שבעל פה ואפילו אינם באים להתגייר.

יב. בגוונא דאיכא סכנת נפשות אם לא נלמד את הגוי, כתב הגאון רבי אברהם אמוגו (מגדולי ירושלים בתחילת שנות ה'ת, הו"ד בספר דף על הדף חגיגה ע' תקיז) שמותר ללמדו תורה אף שלא על מנת להתגייר. וכמסופר בגמרא בבא קמא (לח, א): "שלחה מלכות יוון שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל כו' למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו". והקשו התוספות (ד"ה קראו): "והא אמרינן בחגיגה המלמד תורה לעכו"ם עובר בעשה". ותירצו: "וי"ל דבעל כרחן עשו כו' ולא נתחייבו למסור עצמן".

אבל במקום שיש רק איבה לבד ואין סכנה נראה לאסור. וכדברי התוספות בעבודה זרה (כו, א ד"ה סבר רב יוסף): "היכי שרינן משום איבה מילתא דאית ביה איסורא דאורייתא".

יג. בשו"ת מחנה חיים (ח"ב יו"ד סי' מה) נשאל על דברי רבי עקיבא איגר שאסור ללמד תורה אף לגוי שבא להתגייר, מהמבואר בגמרא יבמות (מז, א) ונפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' רסח ס"ב) שקודם מילת והטבלת הגר "מודיעים אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה' ואיסור עבודת כוכבים ומאריכין עמו בדבר זה, ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ומודיעים אותו מקצת עונשין של מצות... קודם שבאת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה חייב סקילה, ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת חללת שבת אתה חייב סקילה". הרי שמותר ללמדו תורה קודם שנתגייר. ותירץ, דלא אמרו שאסור ללמדו תורה אלא "אם הוא חפץ לדעת התורה", אבל אם "הוא לא בא ללמוד" אלא להתגייר "ורק אנו לומדים אותו" בכדי שיידע לקראת מה הוא הולך ו"אם מכיר טבעו שקשה לו לשמור אותם יפרוש" – בכהאי גוונא "ליכא איסור". ע"כ.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' צ) תירץ קושיה זו באופן אחר: מה שאנו מחויבים ללמד הגר היינו "דוקא כשהגרות יהיה כאן, דכיון דהוא מכין עצמו להגרות הוא מצורכי הגרות שזה מותר בפשיטות גם לרעק"א כו', דכיון שבא להתגייר רשאין ללמד אז גם דברי תורה שאין נוגעין להצורך שצריך ללמדו כו', אבל סובר רעק"א דאפשר שהוא רק כשמכין עצמו למעשה הגרות, אבל כשעדיין לא אפשר לו להכין עצמו להגרות מחמת שהיה נמצא במדינה שמחוקי המלכות שאסור לגייר עכו"ם רק שאומר שאחר שילמוד ילך למדינה אחרת שהמלכות מניחה לעכו"ם להתגייר אצל רבנים ודייני ישראל, סובר שאסור, מאחר שלא נקל לו כל כך והרבה מניעות איכא דהא לא יוכל לחזור למדינתו שאיכא ספק היותר נוטה שלא יהיה זה לגרות שבזה כתב שאין בכחו להתיר". כלומר, רבי עקיבא איגר לא אסר ללמד תורה לגוי שבא להתגייר אלא כשאין כוונתו להתגייר עכשיו, וכהמעשה שבא לפניו שהגר רצה ללמוד תורה במקום שהמלכות אוסרת להתגייר על מנת להתגייר אחר כך במקום אחר, ומאחר שאין הגירות נעשית כאן ועכשיו, קרוב הדבר שלבסוף לא יתגייר ולכן אין ללמדו. אבל כשכוונתו להתגייר פה ומיד, גם רעק"א מודה שמותר ללמדו קודם הגירות כל חלקי התורה גם מה שאינו מוכרח לצורך הגירות.

אך יש להעיר על דבריו, דאמנם המקרה שנשאל עליו רעק"א היה בגוי שלא התכוון להתגייר מיד, אך מכך שדחה את ראיית המהרש"א שמותר ללמד גוי העומד להתגייר, יש להסיק שבכל גווני הדבר אסור, דמאחר ואין מקור שמותר ללמדו, ממילא קיים האיסור הראשון הסתמי במלואו.

ועל הקושיה כיצד מלמדים אותו "מקצת מצות" קודם הגירות, יש לומר כמו שכתב בשו"ת יביע אומר (ח"ב יו"ד סי' יז אות ה): "דשאני התם דלא סגי בלאו הכי, שאולי לא ירצה להתגייר בשמעו את חיוב המצות הללו, וכדאמרינן כו' מאי טעמא דאי פריש נפרוש". היינו שמאחר שאי אפשר לגיירו בלי שיידע עיקר המצוות שיצטרך לקיים לכן מותר ללמדו זאת.

יוצא אפוא שאין ללמד הגר קודם גירותו אלא "מקצת מצוות" כמו שכתוב בשו"ע בכדי להשיג המטרה "דאי פריש נפרוש", אך חוץ מזה עדיין קיים האיסור ללמדו תורה.

על פי זה מובן ופשוט שאין סתירה למשמעות הצמח צדק הנ"ל שקודם שמל הגר אין ללמדו תורה כלל, מהמפורש בשו"ע שם שאת אותן "מקצת מצוות" צריך ללמדו קודם המילה ורק "אם קבל" דברים אלו – אז "מלין אותו". דמאחר וידיעות אלו נחוצות בכדי לדעת שמתכוון באמת להתגייר ו"אי פריש נפרוש" – מוכרח ללמדו אותן קודם תחילת הגירות.

יד. בנוגע ללימוד הלכות המצוות שיצטרך הגר לקיים תיכף אחר השלמת הגירות, מצאנו התייחסויות סותרות, לכאורה, בתורת הרבי –

במקור הראשון (שיחות קודש תשל"ד ח"ב י"א ניסן אות ה עמ' 19. לקוטי שיחות חי"ז ערב פסח עמ' 70 אות ו) כתב שגר חייב ללמוד קודם גירותו כל מה שצריך לדעת תיכף אחר הגירות, כדי שיוכל לקיים המצוות כדבעי, וז"ל: "אף על פי שעכו"ם שלמד תורה חייב היפך החיים, אם יודעים שהוא עומד להתגייר, לא רק שמותר לו ללמוד תורה, אלא הוא חייב ללמוד תורה, כדי שיידע כיצד להתנהג ברגע שהתגייר". "שחייבים לומר בכלל, שקטן (ועל דרך זה ויתרה מזה מי שמתכונן להתגייר) מחויב ללמוד את הלכות המצוות (תפלין, קריאת שמע וכיוצא בזה, שיהיה חייב לקיימן תיכף כשיהיה גדול) עוד קודם שנעשה גדול, כי אם יניח זאת עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד, הרי אז לא יידע כיצד לקיימן";

לעומת זאת בתקופה מאוחרת יותר (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ז ח"ג עמ' 112. לקוטי שיחות חל"ה וירא א ס"ה-ו) הסיק שאדרבה, בעודו גוי אינו מחויב כלל להכין עצמו לקיום המצוות שיחויב בהן לאחר גירותו, ובלשונו: "בקטן שנתגדל, כיון שקטן פטור מכל התורה כולה, ולא שייך ביה (בהיותו קטן) שום סרך של חיוב מן התורה, והתחלת כל המציאות של חיוב אינו אלא משנתגדל, לכן אם מצד טבע הדברים נחוץ זמן של לימוד והכנה עד שיוכל לקיים כל המצות, הרי זמן הכנה זו (מן התורה) מתחיל רק אחרי שנתגדל כו'. והוכחה לסברא זו יש להביא מגר הבא להתגייר, דקיימא לן דמודיעין אותו (רק) מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות [וגם זה רק כדי שיפרוש כדאיתא בגמרא]. והרמב"ם הוסיף 'ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות... ואין מאריכין בדבר זה'. והנה פשוט דאם לא נתלמד ונתחנך בעשיית כל המצוות קודם גירותו, לא יוכל לקיימן מיד אחר הגירות, ואם כן למה אין מלמדין אותו כל המצוות ובכל פרטיהם, ואדרבה – 'אין מאריכין בדבר זה'. ועל כרחך צריך לומר כנ"ל בנוגע לקטן, דכיון שכל עיקר החיוב בתורה ומצוות חל רק אחרי הגירות, לכן גם החיוב של הכנה והלימוד מתחיל רק אז, ואם ידרוש זמן של הכנה ורגילות עד שיוכל לקיים מצוות מסויימות כהלכתן, הרי כל משך אותו הזמן אינו עובר על מצוות אלו" (וראה אגרות משה אה"ע ח"ב סי' ד ד"ה והנה: "שאין צריך שילמד ולידע כל התורה קודם שמתגייר").

והתיווך יש לומר בפשטות, דבמקור המאוחר יותר עוסק בגדר החיוב "מן התורה", וכפי שמדגיש זאת כמה פעמים בנוגע לקטן. אבל מדרבנן יש חיוב שהקטן יקיים המצוות גם קודם שנתחייב בהם, כדי שיהיה רגיל בהם ויידע כיצד לקיימם כשיגדל. ועל דרך זה יש לומר בנוגע לגר, דאמנם מן התורה אינו חייב ללמוד ההלכות הנצרכות לו עד לאחר שיתגייר, אבל מדרבנן צריך – וממילא מותר – ללמוד קודם שיתגייר כדי שברגע שיתגייר יידע תיכף כיצד לקיים.

וראה גם שיחות קודש תשל"ד ח"ב י"א ניסן עמ' 20 [בתרגום]: "רות אמרה 'באשר תלכי אלך' ו'אלקיך אלקי' עם כל הפרטים, ולכאורה מניין ידעה כל עניינים אלו, הרי אין זה משבע מצות בני נוח, אם כן היה אסור לה ללמוד זאת. והיא הרי הייתה כשירה, שסופה מוכיח על תחילתה כו', מכך מובן שלמדה בהיתר בנוגע לתחום שבת וכל הפרטים שרש"י מפרש. מה היה ההיתר לכך, הרי זה עכו"ם שלמד תורה (לא בז' מצוות דידהו). אלא, משום שאז היא כבר החליטה ש'אלוקיך אלוקי', ממילא לא רק שהותר לה, אלא היא הייתה צריכה ללמוד".

על כל פנים מדברי הרבי נראה פשוט שאינו סובר כהמהרש"א שהעומד להתגייר רשאי ללמוד כל חלק בתורה באופן חופשי, דמאומרו "אף על פי שעכו"ם שלמד תורה חייב היפך החיים, אם יודעים שהוא עומד להתגייר... הוא חייב ללמוד תורה כדי שיידע כיצד להתנהג ברגע שהתגייר", משמע שרק מה שנחוץ לו בכדי לדעת כיצד להתנהג הותר לו ללמוד, אבל על שאר חלקי התורה עדיין חל האיסור של "עכו"ם שלמד תורה חייב היפך החיים".

וראה גם שו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קל דף פג, ד): "דבדבר הנצרך לענין הגירות אין דינו כנכרי כו' וכשבא להתגייר גם בטרם שהתגייר לומדין אותו דעי"ז יתגייר".

טו. בנוגע לעובדים זרים הנמצאים בבית הישראל לסייע לו, ומלמדים אותם הוראות למעשה כיצד לנהוג בצרכי הבית, יש מי שכתב להתיר על פי דברי הטורי אבן (חגיגה שם סוד"ה אין מוסרין ד"ת לעכו"ם הראשון) שכאשר יהודי מלמד גוי תורה רק ב"דרך עראי ויש בו דרכי שלום" בכהאי גוונא "לא גזרו בו רבנן". וכאן הוא בוודאי דרך עראי. וגם הוא יותר מסתם 'דרכי שלום', שהרי לומד לצורך הישראל ופשיטא דשרי (קובץ אור תורה, אדר תשע"ב עמ' תקיז).

מטעם נוסף יש להתיר זאת, על פי דברי התפארת ישראל (זבחים פי"ד יכין סקל"ו): "שהוראת המעשה בלי טעם אינו מחשב לימוד". והוא הדין בנידון דידן שמותר לכתחילה להורות להם הוראות כיצד לנהוג עם הישראל בהתאם לדרישת ההלכה בלא לנמק מפני מה עושים דווקא כך ולא אחרת.

טז. בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' סג) כתב: "בענין מלמד תורה לנכרי י"ל דבסדר התפלות רק לקרוא בסידור לא הוי מלמד תורה לנכרי כו' ומה שבנה יסוד איסור בתשובת רעק"א כו' מיירי ללמדו תורה שבכתב, משא"כ בקריאה בסידור בלבד". היינו שלכולי עלמא מותר ללמד הגוי שבא להתגייר כיצד להתפלל [וידוע שהרבי חיבב מאד את פסקיו של בעל המנחת אלעזר, ואמר שמעשה שלו הוא כמו מעשה רב בשבילו – ראה קונ' 'הרבי והמונקאטשער', 'תשורה' חתונת זאנוויל-גנץ תשס"ד].

אכן, בספר חסידים סי' רלח כתב ש"לא ילמוד אדם לגלח אותיות". ובתולעת יעקב (להמקובל ר"מ גבאי, החלק השלישי סוד המילה): "אין מלמדין אותו אפילו אל"ף בי"ת". וראה שו"ת דברי מלכיאל (ח"ו סי' יט) שאף ש"יש לצדד שלימוד שפת עברית אינו בכלל לימוד תורה", מכל מקום "יותר נכון שתלמוד הכל אחר גירותה", מלבד "קצת מצות קלות וקצת מצות חמורות ועוד דברים" המפורשים בשו"ע יו"ד סי' רס"ח שמודיעים לגר קודם גירותו. ולדבריהם לכאורה אין ללמדו אפילו קריאה בסידור קודם שנתגייר, אם לא נקטינן כהמהרש"א ודעימיה שהעומד להתגייר מותר ללמוד הכל.

אא"כ כבר יודע לשון הקודש, שאז מותר ללמדו להתפלל, דעצם לימוד סדר התפילה אינו "תורה", כדברי המנחת אלעזר.