לחם משנה בליל הסדר

א. חלוקת כרפס ומרור למסובין

בספר 'מצות זמניות' לאחד מרבותינו הראשונים (רבי ישראל בן יוסף הישראלי מטוליטולה, תלמיד הרא"ש) כתב בדיני ליל הסדר (הלכות פסח שער ד ד"ה וסדר שתיית, דפ' נ.י. תשד"מ עמ' תלט ואילך): "וישימו לפני הגדול שבמסובים המקדש, והוא הממונה לעשות סדר קערה, בכרפס ומצה ומרור וחרוסת כפי השיעור הצריך לנמצאים שם". מדבריו משמע שבעל הבית היה מחלק למסובים מקערתו את הכרפס, מצה ומרור וחרוסת.

כיוצא בזה מצאנו בספר סדר היום (אבן-מכיר, סדר תפילת ערבית והקידוש, דפ' י-ם תשל"ח עמ' קנב): "אחר שרחצו כל המסובין יביא הקערה לפני בעל הבית ויקח מעט מהכרפס כו' ויטבול בחומץ שהוא כדי שישאלו התינוקות ויחלק לכל אחד". וגבי המרור כתב (שם עמ' קנז): "אחר כך יקח מהמרור כו' ויאכל כזית כו' ויתן למסובין כזית לכל אחד". גם מדבריו עולה שבעל הבית מניח בקערתו כרפס, מרור וחרוסת כדי צורך כל המסובין והוא נותן להם מקערתו.

גם משו"ע אדה"ז (סי' תעג סכ"ד) משמע קצת שבעל הבית מחלק למסובין מקערתו את הכרפס והמרור, וז"ל: "כל דברים אלו דהיינו המצות והמרור והחרוסת ושני תבשילין אין צריך להביא אלא לפני מי שאומר ההגדה, דהיינו לפני בעל הבית, אבל בני הבית כו' אין צריך שיהיו דברים אלו לפניהם לא בשעת שמיעת ההגדה ולא בשעת הסעודה, שבעל הבית יחלק מצה ומרור וחרוסת לכל אחד ואחד".

וכך נהג למעשה כ"ק אדמו"ר מהר"ש, וכמו שכתב הרבי ברשימותיו (רשימה צ ח"ג עמ'  240): "מחלק כרפס ומרור משלו להנשים, גם להקרובות שהיו סועדות עמם, אבל לא לאכילת מצה". כלומר, כיון שלנשים לא היה קערה עם סימני הסדר לפני כל אחת ואחת, נתן להן כ"ק אדמו"ר מהר"ש כרפס ומרור מקערתו (וראה עוד שם: "הנשים היו סועדות באותו חדר, אבל על שולחן מיוחד").

יש שכתבו שגם כאשר המסובים רבים ואין מקום בקערתו של בעל הבית לכרפס ומרור עבור כולם, יש עניין שבעל הבית יוסיף לכל אחד מעט עכ"פ ממה שמונח לפניו בקערה (ויגד משה, כ"ץ עמ' רי, סדר הערוך ח"א עמ' תקט).

ב. חלוקת מצה במוציא מצה

בספר המנהגים מהרי"ל (דיני הסדר סל"א, דפ' י-ם עמ' קט) כתב שאחרי ברכת 'המוציא' ו'על אכילת מצה' "יבצע משניהם ויאכל כזית מכל אחד וכן יתן לכולם". כך כתב גם הראבי"ה (סי' תקכה): "וכאשר עשה כן יעשה לכל בני החבורה, כזית לכל אחד ואחד מן השלימה ומן הפרוסה נמי כזית לכל אחד ואחד". ובסדר היום (שם עמ' קנז): "יקח הב' מצות כו' ואחר כך יבצע משניהם כאחד כו' ויאכל משניהם כאחד, ויתן לכל המסובין".

מדבריהם עולה שבעל הבית צריך לתת לכל אחד ואחד מהמסובין ב' כזיתות מהמצות שבקערתו.

וכך משמע גם מלשון שו"ע אדה"ז (סי' תעג סכ"ד): "המצות כו' אין צריך להביא אלא לפני מי שאומר ההגדה, דהיינו לפני בעל הבית, אבל בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעל הבית (שכן נכון לעשות משום ברוב עם הדרת מלך כמו שנתבאר בסי' ח) אין צריך שיהיו דברים אלו לפניהם לא בשעת שמיעת ההגדה ולא בשעת הסעודה, שבעל הבית יחלק מצה כו' לכל אחד ואחד". וכן כתב בבירור בסימן תפב (ס"ז): "מצה אחת כו' לחלק ממנה לכל בני ביתו שלשה כזיתים לאכילת מצה ולכריכה ולאפיקומן כו', ויחלק ממנה כזית לכל אחד מבני ביתו". כלומר, בעל הבית מחלק למסובין את כל הכזיתות שעליהם לאכול מהמצות שבקערתו.

אמנם, הנהגה זו (לחלק לכל המסובין מצות כשיעור מהקערה) כמעט ואינה ניתנת לביצוע אלא במצות רכות ועבות כפי שהיה נהוג בדורות עברו, דכידוע בכל מצה כזו יש כמה וכמה כזיתות וכך יכול בעל הקערה לחלק לכל המסובים כזית מצה מהמצות שלפניו; אבל במצות הדקות הנהוגות בזמננו שבכל אחת מהן יש לכל היותר ג' כזיתות, על פי רוב לא יוכל בעל הקערה לחלק כזית מצה לכל אחד מהמסובים מהמצות שלפניו[1].

והנה ידוע הדין "שביום טוב צריך לבצוע על לחם משנה" כמו בשבת (שוע"ר שם). ובהלכות שבת (סי' ערד ס"ד) כתב אדה"ז שאין חובה שיהיה לחם משנה לכל אחד מהמסובין בפני עצמו, אלא די שאחד מהם יברך על לחם משנה וכל שאר המסובים "יוצאים ידי חובתם במה ששומעים ממנו ברכת המוציא שמברך על לחם משנה ואוכלים מאותו לחם משנה".

מבואר מדבריו שכדי להוציא אחרים ידי חובת לחם משנה, צריכים להתקיים ב' תנאים: א. שהאחרים ישמעו את ברכת המוציא מפי המברך על הלחם משנה, ב. שגם הם יאכלו מעט מאותו לחם[2].

וכך כותב קצות השלחן (ח"ב סי' לז בדי השלחן ס"ק ט): "אפילו אם יוצאים ידי חובת הברכה בשמיעה מהבוצע אלא שאין אוכלין אחר כך מפרוסת הבציעה אלא מככר אַחֵר המונח לפניהם גם כן לא יצאו ידי חובת לחם משנה, שנמצא שהברכה ששמעו לא היתה על הלחם משנה אלא הככר המונח לפניהם" (וראה עוד שו"ת קנין תורה בהלכה, הורוויץ, ח"א סי' פח).

על פי זה, מי שיושב בליל הסדר ואין לפניו קערה (כגון נשים וילדים), כדי לצאת ידי חובת 'לחם משנה' עליו לשמוע את ברכת המוציא מפי בעל הקערה וגם לאכול מעט מהמצות שבקערתו.

כדי לקיים זאת הלכה למעשה בבית שיש בו כמה וכמה מסובים שאין לפניהם קערה, מבלי לגרום טרחה ובלבול מיותרים, מומלץ שקודם "מוציא מצה" תהיה מוכנה עבור כל אחד מהמסובים הללו שקית עם מצות בשיעור כזית (ראה הערה[3]), ואז יברך בעל הקערה בקול רם 'המוציא לחם מן הארץ' (ו'על אכילת מצה') על ה'לחם משנה' שבקערתו וכל המסובים ישמעו, ותוך כדי שבעל הקערה מתחיל לאכול מהמצות שלפניו יתן לאחד מהמסובים שאצלו חתיכה אחת מהן (וראה להלן מאיזה מצה ראוי ליקח חתיכה זו) על מנת שיחלק ממנה חתיכות קטנות לשקיות של כל אחד מהמסובים הנ"ל שאין להם קערה, כדי שיאכלוה יחד עם הכזית מצה שבשקית שלפניהם (לאחר שיברכו 'המוציא'[4] ו'על אכילת מצה'), וכך יצאו גם הם ידי חובת 'לחם משנה' (ראה הלכות ומנהגי חב"ד, גינזבורג, עמ' 204. הגדה של פסח עם ביאור מועדים וזמנים, שטרנבוך, עמ' צז).

[ואין להקשות מהמסופר לעיל (אות א') אודות הנהגת אדמו"ר המהר"ש שלא שלח מהמצות שלו לשולחן הנשים, דאפשר ששם היו מונחות לפניהן בלאו הכי כמה מצות שלימות על השולחן ובהן קיימו לחם משנה[5]].

ג. לחם משנה מהמצה העליונה

נתבאר לעיל שכדי לצאת ידי חובת 'לחם משנה' בליל הסדר, צריכים המסובין שאין לפניהם קערות לטעום מהמצות שעל הקערה. ויש לדון מאיזה מצה שבקערה ייתנו להם.

והנה בסימן תע"ה ס"ג כותב אדה"ז: "אעפ"י שבכל יום טוב חייב האדם לבצוע על לחם משנה כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט, מכל מקום בליל פסח יש אומרים שאין צריך כי אם אחת ומחצה לפי שמה שדרשו חכמים ממה שכתוב לחם עני חסר וא"ו שתהא המצה פרוסה כדרכו של עני לא דרשו אלא לגרוע מלחם משנה שאחת מהם לא תהיה שלימה, ויש אומרים שלא דרשו אלא להוסיף על לחם משנה שמלבד ב' מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יום טוב צריך להיות עוד פרוסה אחת משום לחם עני וכן המנהג פשוט ואין לשנות אלא בשעת הדחק כמו שיתבאר בסי' תפ"ב".

מבואר מדבריו שהמצה העליונה השלימה לכולי עלמא נכללת ב'לחם משנה', ואילו המצה האמצעית הפרוסה נכללת ב'לחם משנה' רק לדעה הראשונה, אבל לדעה השניה – שכדבריה "המנהג פשוט" – אין המצה האמצעית בכלל 'לחם משנה' (אלא תוספת על הלחם משנה לשם 'לחם עני').

על פי זה נראה להציע שאת חתיכות המצה שמחלק בעל הקערה לכל אחד מהמסובין כדי לצאת ידי חובת 'לחם משנה' (כנ"ל אות ב) – ייתן מהמצה העליונה שלכולי עלמא נכללת בלחם משנה.

מקורות וציונים:

[1] ראה שיעורי הלכה למעשה, לוין, ח"א סי' נה עמ' שט ואילך, וקובץ אור ישראל גיליון נא עמ' קכא ואילך, שהמצות שבימיהם היו גדולות ועבות, ובהן דיבר אדה"ז, אבל אחר שכתב אדה"ז את השלחן ערוך פשט המנהג במדינות אשכנז לעשות את המצות דקות וכמקובל היום.

[2] ראה לקוטי שיחות חל"ו בשלח ג עמ' 77, שלחן מנחם או"ח ח"ב עמ' עה ואילך. ראה ג"כ ספר בירורי מנהגים, פרידמן, שבת עמ' 85 ואילך.

[3] דמה שכתב אדה"ז בסי' תעה ס"ה וס"ו שב'מוציא מצה' צריך לאכול "שני כזית", אינו אמור אלא לבעלי 'קערה', כי אצלם יש ספק האם ברכת 'על אכילת מצה' חלה על המצה "השלימה העליונה" או על "הפרוסה". משא"כ שאר המסובין שאין להם קערה אין אצלם ספק זה, ועל כן די להם ב'כזית'. ופשוט.

[4] ראה אשל אברהם מבוטשאטש סי' עד"ר: "יוצאים ידי חובת לחם משנה בשמיעה. הגם שהברכה של נהנין אינו יוצא ידי חובתו ומברך בפני עצמו, מכל מקום מצות לחם משנה על הבציעה קודם הנאת האכילה מהני בכך שליחות". וראה אגרות קודש חי"ד עמ' כט, ל שהרבי סומך על דבריו למעשה.

[5] להעיר מתיאורו של הרב אוריאל צימר ע"ה אודות ליל הסדר במחיצת הרבי בשנת תשט"ז (אגרות חסיד, מהדו"ח, עמ' 38): "הרבניות יושבות בחדר מיוחד בכל סעודות יו"ט, וכן גם בעת הסדרים, וכפי הנראה שבחדרן נמצא גם מצות מצוה, מרור, חרוסת וכדומה, רק אפיקומן שולחים לשם על ידי שליח".

וראה גם דרכי חיים ושלום (אות תקפד): "להרבנית והנשים שבחדר השני ציוה עוד מרן הבעל דרכי תשובה זי"ע להעלות על שלחנם גם כן סדר הקערה עם כל המינים".