א. רבים מהשלוחים ואנ"ש מתבקשים לעיתים קרובות לארח בביתם בשבת צעירים או צעירות המתעתדים להתגייר, על מנת שיוכלו לחוות באופן בלתי אמצעי את אורח החיים
האם חייבים להשתכר בפורים? ומה הדין במי שיודע מניסיון שהשכרות גורמת לו לזלזול במצוות?
בשבת ראש חודש אדר שחלה בפרשת תרומה מוציאים לקריאת התורה שלושה ספרים: אחד לפרשת תרומה, השני לפרשת ראש חודש, והשלישי לפרשת שקלים. כיצד יעשו כאשר
איזו ברכה מברכים על פרי הפפאיה, פסיפלורה (שעונית), וסברס (צבר), והאם יש בהם דין ערלה?
האם מותר להשתמש בפסח במוצרים שהם לא כשרים לפסח כגון: משחה לנעליים, משחה לשפתיים, שפתון, משחת שיניים, מי פה?
משחת נעליים אינה צריכה כשרות לפסח, כיון שאינה ראויה למאכל כלב. משחת שיניים ומי פה של מבוגרים, מעיקר הדין אינם צריכה כשרות לפסח כיון שאינם ראויים למאכל כלב ולא אוכלים אותם. אבל של ילדים, כיון שיש להם טעם טוב ולפעמים מתכוונים לכך ובולעים, מן הדין צריך כשרות לפסח. ומכל מקום גם של מבוגרים במקום שאפשר ראוי שתהיה כשרות לפסח. משחה לשפתיים או שפתון, אם אין להם טעם טוב, והמטרה לרפואה או יופי, לא צריך הכשר לפסח[1].
[1] ראה שוע"ר סי' תמב סל"ב-לג: "חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב או ששרפו באש קודם זמן הביעור ונחרך עד שאינו ראוי לכלב אף על פי שמותר לקיימו בפסח אסור לאכלו בפסח ואף על פי שאינו נחשב לאוכל כלל מכל מקום כיון שהוא רוצה לאוכלו הרי הוא מחשיבו לאכילה והרי הוא נחשב לו מדברי סופרים כאוכל גמור על ידי מחשבתו שהוא מחשב לאכול ממנו. במה דברים אמורים כשהוא מתכוין לאכלו אבל אם הוא מתכוין לאכול מאכל אחר אף על פי שנתערב בתוכו חמץ זה שנפסל מאכילת כלב קודם זמן הביעור אם יש במאכל זה רוב כנגד חמץ זה מותר לאכלו ואינו חושש לחמץ זה שבתוכו כיון שאין מתכוין כדי לאכלו שהרי לא עירבו בתוכו בכוונה אלא מאליו נפל שמה או שנתערב שם בשוגג הרי לא נחשב לו חמץ זה כאוכל גמור והרי זה כאוכל עפר שהרי אין עליו תורת אוכל כלל אלא על ידי מחשבתו שמחשב עליו לאכילה".
