כשרות בפאה נכרית

א. רקע

השיער הטבעי שמשתמשים בו לעשיית פאות לכיסוי ראש, יש אומרים שבחלקו הגדול מגיע מארץ הודו, ישירות או בעקיפין. ידוע שבהודו ישנם גוים המגלחים את שערם ביום אידם ובכל ימות השנה, על ידי כמרי עבודה זרה ועוזריהם בתשלום, בבית המיוחד לעבודה זרה, או שמתגלחים במקום אחר, ואחר כך מביאים השיער לבית תפלתם וזורקים אותו לפני הפסל. בעבר היו שורפים את השיער אחר השלכתו בפני הפסל. אך כשהתפתחה תעשיית השיער הטבעי, החלו הכמרים למכור שיער זה, באמרם אשר הפסל אינו זקוק לשריפת השיער רק להקריבו לפניו (ראה שיח נחום, רבינוביץ, סי' נא).

חוקרים שונים שנשלחו על ידי הבד"צים על מנת להבין את חוקי העבודה זרה הנ"ל וטעמיה, הביאו עדויות סותרות בין דברי כמרי העבודה זרה, ועדויות סותרות בין דברי הכמרים לדברי המתגלחים עצמם; חלק מהחוקרים הבינו שהפסל 'מעונין' בהקרבת השיער עצמו לפניו, חלקם הבינו שהפסל 'מעונין' רק בהתמסרות האדם אליו והדרך להוכיח זאת היא על ידי מסירת דבר יקר לו כגון כסף ושיער, וחלקם הבינו שהמתגלח עושה כן כדי לנוול עצמו בפני העבודה זרה (ראה שיח נחום שם; קובץ אור ישראל גליון לו עמ' ס; שם גליון לז עמ' לא-לה ועמ' מז-מח).

סיכום: ישנן בשוק פאות נכריות המיוצרות משיער של גוים שנגזז בבית עבודה זרה בהודו והוגש לפני האליל.

ב. דין תקרובת עבודה זרה

בשלחן ערוך הלכות עבודת אלילים (יו"ד סי' קלט ס"א וס"ג) כתב המחבר: "עבודת כוכבים אסורה בהנאה, היא ותשמישה ונויה ותקרובתה כו'. איזהו נוי ואיזהו תקרובת, נוי – כגון שמדליק לפניה נרות או שטח לפניה בגדים וכלים נאים לנוי, ותקרובת – כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח, כמו כל מיני מאכל, כגון בשר שמנים וסלתות מים ומלח – אם הניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד, אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר, אלא אם כן עשה ממנו כעין זביחה, או כעין זריקה המשתברת, והיא דרך לעובדה באותו דבר, אף על פי שאין דרך לעובדה בזה הענין. כיצד, אליל שעובדים אותה שמקשקשין לפניה במקל, ושיבר מקל לפניה, נאסר, מפני ששבירת המקל דומה לזביחה. אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל, ושיבר מקל לפניה – אינו חייב ולא נאסר כו'. אם לא עבדה במקל כדרך עבודתה אלא זרקו לפניה – אינו חייב ולא נאסר".

מדברי השולחן ערוך עולה שיש ג' אופנים שדבר שהונח בפני עבודה זרה יאסר בהנאה –

א, דבר שהונח לפני העבודה זרה לנוי, כגון נרות או בגדים וכלים יפים.

ב, דבר שהונח לפני העבודה זרה לשֵם קרבן והוא דבר שכיוצא בו מקריבים לה' על גבי המזבח.

ג, דבר שאין מקריבים כיוצא בו על גבי המזבח, אך משתמשים בו כדי לעבוד את העבודה זרה הזו, ועשה עמו בפני העבודה זרה דבר הדומה לזביחה, או שעשה בו זריקה שיש עמה שבירה, כגון, עבודה זרה שדרך עבודתה לנענע לפניה במקל, והוא לא נענע לפניה במקל אלא שבר מקל בפניה מתוך כוונה להקריב אותו לפניה, נאסר המקל, דכיון שמקל הוא כלי שדרך לעבוד בו עבודה זרה זו, ופעולת השבירה שעשה בפניה דומה לזביחה, נחשב המקל תקרובת עבודה זרה.

סיכום: דבר שהונח לפני העבודה זרה לשם נוי, או דבר מאכל שהוקרב לפניה, או דבר כלשהו שדרכה לעובדה בו ושברוהו לפניה, נאסר אותו דבר בהנאה.

ג. ביטול תקרובת עבודה זרה

לענין האם ניתן להתיר בהנאה את הדברים הנ"ל שנאסרו משום עבודה זרה, מבואר בשלחן ערוך שם (שם ס"ב): "עבודת כוכבים כו' של גוי ותשמישיה ונויה יש להם ביטול, ותקרובתה אין לה ביטול". כלומר, אף שעבודה זרה עצמה של גוי ניתן להתירה בהנאה על ידי שהגוי יבטלנה, תקרובת עבודה זרה אין אפשרות להתיר בהנאה על ידי ביטול.

המהרש"ל (בפירושו לסמ"ג, לא תעשה מה, הו"ד בפרישה יו"ד סי' קלט ס"ק ד) ביאר בטעם חומרת תקרובת עבודה זרה יותר מהעבודה זרה עצמה: "דתקרובת הוא מקריב לאלוהות עצמו, לאפוקי עבודה זרה כגון פסילים אינן אלא דמיונות ואין ממשות בהן, ואפשר על דרך קבלה שהתקרובת קולטת מיד רוח הטומאה".

הט"ז (שם ס"ק ד) כתב עוד בטעם הדבר: "דכתיב [תהלים קו, כח] זבחי מתים, מה מת אין לו ביטול לעולם אף עבודת כוכבים כן. ונראה לי הטעם דתקרובת גרע מהאליל עצמו ונויו, דהאליל עצמו ונויו תלוין בשלימותו, דכל זמן שהוא שלם הוא פלח ליה וכן מחזיק אותה לנוי, אבל אם נפסל בטל ממנו מחשבה זו, מה שאין כן בתקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו, נמצא דלא פקע איסורא אם נפסל". כלומר, כיון שהנכרי מגיש גם דברים פחותים כתקרובת בפני עבודה זרה, מוכח שמהות התקרובת אינה תלויה בשלימותה ובחשיבותה, ועל כן אסורה בהנאה גם אם ביטלו אותה.

סיכום: דבר הנאסר משום תקרובת עבודה זרה אין לו תקנה בביטול ואסור לעולם.

ד. אין בשיער משום נוי עבודה זרה

בנידון דידן, מעדויות חוקרים שעקבו אחר הנהגת העובדים והכמרים במקום תגלחת השיער והקרבתו לפני הפסל, מוכח שאין כוונתם בזריקה לפני הפסל כדי שיהיה לנוי לפני העבודה זרה, אלא כאות-התמסרות או כקרבן, ועל כן מחמת דין נוי עבודה זרה בוודאי אין לאסור את השיער.

גם אילו היתה כוונתם בזריקה לפני הפסל לשם נוי, כבר כתבו התוספות (עבודה זרה נא, א ד"ה בעינן): "נרות של שעוה שמביאין דורון לעבודת כוכבים ומדליקין בפניהם, (ומשכיבן) [מש‏כיבן] הכומר מכרם או נתנם לישראל, מותר בהנאה". כלומר, מכירת דבר שהונח לפני העבודה זרה לנוי – נחשבת כביטולו, ולעיל הובא מהשו"ע שנוי עבודה זרה שביטלו הגוי הותרו בהנאה. אם כן בוודאי בנידון דידן אין לאסור השערות מדין נוי עבודה זרה אחר שהגוים מכרום לישראל.

אך עדיין יש לברר אם שיער המתגלחים נחשב כתקרובת עבודה זרה שדינה להיאסר בהנאה גם אחר שביטלוה.

סיכום: אין לאסור השיער המגיע מהודו משום נוי עבודה זרה.

ה. גדר תקרובת עבודה זרה

לעיל הובאו דברי השולחן ערוך בהגדרת תקרובת עבודה זרה הנאסרת עם הנחתה בפני העבודה זרה: "כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח, כמו כל מיני מאכל, כגון בשר שמנים וסלתות מים ומלח – אם הניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד".

דברי השלחן ערוך מקורם בדברי התוספות במסכת עבודה זרה (נ, א ד"ה בעינן כעין פנים) וזה לשונו: "וכל העולים לגבי מזבח מיקרו 'תקרובת עבודת כוכבים' לענין שאין יכולין ליבטל, והם כל מיני מאכל כו'. וככרות שמביאין דורון מותרין, שהרי אין מביאין לעבודת כוכבים כי אם לשמשים ולכומרים, ותקרובת עבודת כוכבים לא הוי שאין דרכן להאכיל לעבודת כוכבים כדורות ראשונים, כך נראה לר"י כו'. משמע מתוך פירושו שהתיר הככרות לפי שאין עושין אותן תקרובת, הא אם היו מביאין אותם לשם עבודת כוכבים היו אסורין, דכעין פנים הוא שהוא ראוי להקריב לפנים, דדמיא למנחת מאפה תנור". וכן הוא ברא"ש (עבודה זרה פ"ד ס"א).

הב"ח (יו"ד סי' קלט ס"ג ד"ה והיכי) מציין לדברי התוספות ודן בדבריהם: "שם בתוספות וברא"ש נסתפקו בנרות, דאי הוי תקרובתה אין צריך ביטול, דכיון דלא הוי כעין פנים אין לו דין תקרובת, ואי הוי נוי צריך ביטול, ורבינו כתב להחמיר דהוי נוי וצריך ביטול. ואיכא להקשות, הלא אם הנרות תקרובת נמי לא מהני ביטול, שהרי הכהן היה מדליק הנרות בפנים בכל יום. ויש לומר דלענין ביטול בעינן דוקא דבר מאכל כדכתיב קרא ויאכלו זבחי מתים דמיניה ילפינן דתקרובת עבודה זרה אין לה ביטול, ודוקא בתקרובת כעין זביחה כדכתיב זבחי מתים". כלומר, אף שבבית המקדש היו מדליקים נרות, מכל מקום אין לנרות שהודלקו בפני עבודה זרה דין 'תקרובת עבודה זרה', כי אין דין 'תקרובת' אלא בדברי מאכל שדומים למה שהקריבו על גבי המזבח, והדבר מדוייק בלשון הפסוק "ויאכלו זבחי מתים", כלומר, תקרובת היא דוקא בדברי מאכל הדומים לזבחים[1].

מדברי התוספות, הרא"ש והב"ח עולה שדין תקרובת עבודה זרה הנאסרת בהנחתה בפני העבודה זרה הוא דוקא בדברי מאכל שדומים למה שהוקרב על גבי המזבח, ותקרובת זו אינה בטילה לעולם, אפילו אחר שהעבודה זרה עצמה בטלה (וראה אהלי שם, פרץ, על שו"ע יו"ד ח"ד עמ' ה).

על פי זה מובן בנדון דידן שגם אם הכמרים מגישים את שערות המתגלחים לפני העבודה זרה כתקרובת, אין השערות נאסרות בהנאה בעצם ההגשה מדין 'תקרובת עבודה זרה', כיון ששערות אינם דבר מאכל.

סיכום: אין לאסור השיער המגיע מהודו משום תקרובת מחמת עצם הנחתו בפני העבודה זרה, כיון שאינו דומה למה שהוקרב על המזבח.

ו. דין שבירה וזריקה

לעיל הובא מהשלחן ערוך (שם) כיצד יתכן שגם דבר שאינו מאכל ייאסר משום תקרובת עבודה זרה: "דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר אלא אם כן עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת, והיא דרך לעובדה באותו דבר, אף על פי שאין דרך לעובדה בזה הענין. כיצד, אליל שעובדים אותה שמקשקשין לפניה במקל, ושיבר מקל לפניה, נאסר, מפני ששבירת המקל דומה לזביחה". כלומר, דבר שאין כיוצא בו קרב על המזבח, כגון מקל, אך הגויים משתמשים במקל כזה כדי לעבוד את העבודה זרה הזו, ועשה הוא במקל דבר הדומה לזביחה דהיינו ששבר אותו לפניה, או שעשה בו פעולה הדומה לזריקת הדם דהיינו שזרקו ונשבר, נאסר המקל, דכיון שהמקל הוא כלי שמשתמשים בו לעבוד עבודה זרה זו, והפעולה שעשה בו דומה לזביחת קרבן או לזריקת דמו, יש בו משום תקרובת עבודה זרה.

רש"י (עבודה זרה נ, ב ד"ה שבר מקל) מבאר כי הסיבה שפעולת שבירת המקל נחשבת 'כעין זביחה' שבבית המקדש, היא משום שהדבר דומה לשבירת מפרקת הבהמה המוקרבת למזבח: "שבר מקל בפניה חייב ואף על פי שאין עבודתה בכך, דכיון דדמי שבירה לזביחת בהמה של פנים ששובר מפרקתה הרי זבח לפניה דבר שרגילה בו". כלומר, שבירת מקל בידיים דומה לפעולת שבירת מפרקת הקרבן בבית המקדש, ולכן היא אוסרת את המקל בהנאה. וממשיך רש"י ומבאר (שם ד"ה זריקה המשתברת) לענין זריקה, מדוע דוקא זריקה שהמקל נשבר מחמתה אוסרת אותו, כי דוקא באופן זה הדבר דומה לזריקת הדם – "כגון זריקת דם של פנים שאינה מחוברת אלא משתבר ונופל טיפים טיפים" (מה שאין כן זריקה שהמקל לא נשבר מחמתה אינה דומה לזריקת הדם המתפזר, ראה ט"ז יו"ד סי' קלט ס"ק ו).

והנה בנידון דידן, לכאורה היה מקום לדמות את גילוח השיער לזביחה, דכשם שבזביחה נשברת מפרקת הבהמה, כך בגילוח מתנתק השיער מגופו של המתגלח.

אכן, מפורש בדברי השולחן ערוך הנ"ל שבכדי שהדבר הנשבר ייאסר משום תקרובת צריכה פעולת השבירה להיעשות "לפניה" כלומר בפני העבודה זרה עצמה. אבל בנידון דידן הסדר באותם בתי תיפלה הוא שגילוח השיער נעשה בחדרים אחרים ולא בפני האליל. לכן אין להחיל על שערות אלו דין תקרובת עבודה זרה משום גילוח זה[2].

זאת ועוד, גם אילו היה הגילוח נעשה בפני האליל עצמו, עדיין לא היה בידינו לאוסרו מדין 'תקרובת' כדין מקל שנשתבר בפני עבודה זרה הנאסר משום שהוא כעין שבירת מפרקת הבהמה הנשחטת. והטעם, כי כשם שלענין מקל הנזרק בפני עבודה זרה, הנאסר משום שהוא כעין זריקת הדם על המזבח, נפסק בשולחן ערוך שצריך שיהיה דמיון גמור בין הפעולות, שלכן זריקה שאינה משברת המקל אינה אוסרתו, כי אף שבאופן כללי דומה היא לזריקת הדם, שהרי בשניהם נעשתה פעולת זריקה, מכל מקום כיון שאינם דומים לגמרי בתוצאת הזריקה – כי הדם מתפזר לטיפות נפרדות ואילו המקל נשאר שלם – אין לאסור המקל בזריקה בלבד אלא צריך דוקא שיישבר לחתיכות שבאופן זה הוא דומה ממש לדם הנחלק לכמה טיפות; הנה כעין זה יש לומר גם לענין דבר המשתבר בפני עבודה זרה, שבכדי לאוסרו משום שהוא כעין שבירת מפרקת הבהמה הנזבחת, לא די שיהיה ביניהם דמיון כללי בלבד – שבשניהם נעשית פעולת שבירה, אלא צריך שיהיה דמיון גמור ביניהם, והיינו שכשם שמפרקת הבהמה הנזבחת היא גוף אחד הנשבר לשנים, כך כל דבר הנשבר בפני עבודה זרה אין לאוסרו מדין 'שבירה כעין זביחה' אלא אם כן קיימת בו שבירת גוף אחד לשנים.

והנה בשבירת מקל מתקיים תנאי זה, כי המקל הוא גוף אחד ובשבירתו מתחלק לשנים, ובכך דומה שבירת המקל לשבירת מפרקת הבהמה הנזבחת דמיון גמור, ועל כן הוא נאסר מדין תקרובת; מה שאין כן גילוח שיער האדם, גם אילו היה נעשה בפני האליל עצמו, אינו דומה לגמרי לשבירת מפרקת הבהמה, כי השיער והגוף אינם גוף אחד (כעין 'מפרקת' או 'מקל') אלא שני גופים המחוברים, נמצא שבגילוח השיער אין שבירת גוף אחד לשנים כמו בשבירת מפרקת הבהמה הנזבחת, ועל כן אין לאוסרו מטעם זה[3].

ואף אם תאמר שאין הכרח לחלק בין שבירת גוף אחד לשנים לבין חיתוך שני גופים המחוברים, מכל מקום מידי 'ספק' לא יצאנו – כי סוף סוף אין המקרים דומים ושמא אין ללמוד מזה על זה לאסור.

זאת ועוד, גם אם תאמר שגזיזת השיער אכן דומה לשבירת מפרקת הבהמה הנזבחת, הרי הובא לעיל מהשולחן ערוך שגם שבירת מקל הנחשבת כעין זביחה אינה אוסרת המקל אלא אם כן דרך אותה עבודה זרה לעובדה באמצעות מקל (ואפילו אין דרך לעובדה בשבירתו אלא בקשקוש וכדומה – די בכך לאוסרו בשבירתו משום כעין זביחה). אבל בנידון דידן, לא מצאנו מי שיעיד על כך ש'דרך' עבודתו של אותו אליל שבהודו היא על ידי פעולה כלשהי בשיער[4]. ועל כן גם אילו היה הגילוח דומה לגמרי לשבירת מקל – אין לאוסרו משום תקרובת.

נמצאנו למדים, שגם אם נקבל את כל צדדי החומרא הנ"ל (שהגילוח נעשה בפני האליל, ושחיתוך שני גופים דומה לשבירת גוף אחד), עדיין לא יצאנו מידי ספק האם השיער הנגזז אכן ראוי להיחשב כתקרובת.

ולהלן יתבאר שעצם הספק האם דבר פלוני ראוי להיחשב תקרובת או לא – מהווה בסיס להיתר.

סיכום: אין לאסור השיער המגיע מהודו מדין תקרובת מחמת עצם גזיזתו בבית העבודה זרה כדין מקל ששברוהו בפני עבודה זרה, כי הגזיזה אינה נעשית בפני האליל, ואין בה עצם אחד הנשבר לשנים, והשיער אינו חלק מדרכי העבודה של אותו אליל.

ז. איסור הנאה מתקרובת עבודה זרה – דאורייתא או דרבנן

בדין איסור הנאה מתקרובת עבודה זרה, נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' קלט ס"ב): "ותקרובתה אין לה ביטול". כלומר, תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה לעולם ואין אפשרות להתירה על ידי ביטולה או ביטול העבודה זרה שלשמה הוקרבה.

הראשונים נחלקו האם איסור הנאה מתקרובת עבודה זרה הוא מדאורייתא או מדרבנן –

הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (פ"ז ה"ט) כתב: "עבר ומכר עבודת כוכבים כו' או תקרובת שלה, הרי הדמים אסורים בהנאה ואוסרין בכל שהן כעבודת כוכבים, שנאמר והיית חרם כמוהו". מדבריו עולה שאיסור הנאה מתקרובת עבודה זרה הוא מדאורייתא.

כך כתבו גם התוספות בעבודה זרה (סב, א ד"ה מ"ט): "דיין נסך גופיה אסור בהנאה מן התורה". ובמסכת חולין (יג, ב ד"ה תקרובת עכו"ם) כתבו עוד: "דמקיש רחמנא למת לענין איסור הנאה, דהא כתיב אכילה בקרא (תהלים קו)".

גם המאירי בבית הבחירה (עבודה זרה כט, ב ד"ה המשנה הרביעית) כתב בתוך דבריו שאיסור הנאה בתקרובת הוא דאורייתא: "וכן מים שנתנסכו לפני עבודה זרה והתורה אסרתו אף בהנאה".

וכך נקט הרמב"ן (בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם מל"ת קצד): "ביאור הדבר הזה כך הוא, שתקרובת עבודה זרה אסור בהנאה מן התורה, וזה נתבאר בגמרא בבא קמא כו' ונתבאר עוד בשחיטת חולין כו', אינני צריך להאריך בביאור דבר זה כי דבר ברור הוא לכל בקי בסוגיות ההן".

מאידך, התוספות במסכת בבא קמא (עב, ב "ה דאי ס"ד) כתבו שיתכן שאיסור הנאה מתקרובת עבודה זרה אינו מדאורייתא: "היה נראה לדקדק דתקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה דאורייתא כו', ומיהו יש לדחות דתקרובת עבודה זרה אפילו לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן חשיב ליה שפיר לאו דידיה כיון דאסור חכמים בכל הנאות כו'. ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא כו'. ואין לומר דאי אסור באכילה דאורייתא היינו על כרחך משום דהוקשו למת, מהאי טעמא נמי תיאסר בהנאה כמת, ויש לומר כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים, לאכילה איתקוש ולא להנאה". וכן הוא בתוספות טוך (קידושין נח, א ד"ה אלמא).

הרשב"א בחידושיו (קידושין נח, א ד"ה אלמא חולין) כתב מפורש שאיסור ההנאה מתקרובת עבודה זרה הוא מדרבנן: "ואמרינן דתקרובת עבודה זרה אינה אסורה בהנאה אלא מדרבנן, דהא מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ילפינן לה בעבודה זרה, ודברי קבלה הן ואסמכתא דרבנן" (ראה גיליון מהרש"א על שו"ע יו"ד סי' קכג על ש"ך ס"ק א).

ובשיטה מקובצת (בבא קמא עא, ב ד"ה אבל יש לדקדק) הביא כן בשם הר"ר ישעיה: "ויש לומר איסור תקרובת דאורייתא ואיסורי הנאה דרבנן כו' ה"ר ישעיה ז"ל". ובמקום אחר (חולין יג, ב ד"ה פשיטא כיון דנבילה) כתב לחלק בין סתם תקרובת עבודה זרה שאיסור הנאתה מדרבנן ליין נסך שאיסור הנאתו מדאורייתא: "דמדאורייתא לא מתסר אלא דוקא נסוך, ושאר תקרובת לא אסיר אלא מדרבנן".

וכך פירש בהעמק שאלה גם בדעת השאילתות (פרשת האזינו, שאילתא קסב, דף רסח): "גם לרבינו יש לומר דאיהו אזיל לטעמיה דסבירא ליה גם כן דהלכתא כחזקיה כו', ומשום הכי שפיר סבירא ליה דתקרובת עבודת גילולים אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן".

נמצאנו למדים שעצם איסור ההנאה מתקרובת עבודה זרה נתון למחלוקת ראשונים אם הוא מדאורייתא או מדרבנן.

וראה תבואות שור (סי' ד סוס"ק יז) שהוכיח בדעת הטור שאיסור הנאה מתקרובת עבודה זרה הוא מדרבנן ועל כן יש להקל בספקו כדין כל ספק דרבנן לקולא. וזה לשונו: "אמנם ביורה דעה סימן קמה דמשמע שם מדינים שלפני זה דלענין הנאה קאי, לכן הכריע להקל, דאף על גב דמשמע מדברי התוספות חולין דף יג (ע"ב ד"ה תקרובת) ותוספות עבודה זרה דף לב (ע"א ד"ה והיוצא) הנאת תקרובת עבודה זרה דאורייתא, וכן משמע מהרמב"ם הלכות עבודה זרה (עיין פרק ז הלכה ב), מכל מקום משמע מדברי התוספות ב"ק דף עב (עמוד ב) ד"ה דאי, דיש לומר מדרבנן, מדכתיב (תהלים קו, כח) 'ויאכלו זבחי מתים', לענין אכילה אתקש למת, ולא להנאה. ומי יודע באיזה פוסקים מצא הטור כדבריהם דהנאה דרבנן הוא והקיל בספיקו".

סיכום: הראשונים נחלקו אם איסור הנאה מתקרובת עבודה זרה הוא מדאורייתא או מדרבנן, והתבואות שור נוטה לפסוק להלכה שהוא מדרבנן.

ח. כשיש ספק איסור וספק אם האיסור דאורייתא

על פי מה שנתבאר עד כה, נראה כי בפאה העומדת לפנינו ואין ידוע מה מקור השיער שלה, יש כמה ספיקות, חלקם ספק במציאות וחלקם ספק בדין:

ספק ראשון – האם השערות שלפנינו הגיעו מבתי עבודה זרה (ספק במציאות שבמקרים מסוימים ניתן לבררו).

ספק שני – אם תמצי לומר שהגיעו מבתי עבודה זרה, מי יימר שהגזיזה עצמה נעשית בפני העבודה זרה (יש עדות ברורה שהגזיזה בפועל לא נעשית בפני העבודה זרה, רק אולי יש מקום להסתפק ספק רחוק שמא בזמן מן הזמנים ישתנה המנהג ויגלחו בפני העבודה זרה).

ספק שלישי – אם תמצי לומר שמגלחים בפני האליל, שמא אין לשערות דין תקרובת משום שגילוח אינו דומה לזביחה כי אין כאן גוף אחד הנחלק לשנים אלא שני גופים מחוברים שנפרדו (ספק בדין).

ספק רביעי – אם תמצי לומר שגם הפרדת שני גופים מחוברים דומה לזביחה ויכולה להיחשב תקרובת, שמא עבודה זרה זו אין דרך עבודתה באמצעות שיער כלל, וממילא אין בשיער זה משום תקרובת (ספק במציאות שלא ניתן לבררו, כי הכמרים עצמם מעידים עדויות סותרות בהגדרת ההתעסקות עם השיער בבתי העבודה זרה, האם זה חלק מעבודתה או לא).

ספק חמישי – אם תמצי לומר שגזיזת השערות בפני העבודה זרה אכן מחשיבה אותם כתקרובת עבודה זרה, שמא תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה מדרבנן ולא מדאורייתא (ספק בדין).

והנה לגבי חובת נשים בברכת המזון כותב אדמו"ר הזקן (סי' קפו ס"א): "נשים חייבות בברכת המזון, וספק הוא אם חייבות מן התורה מפני שהוא מצות עשה שאין הזמן גרמא, או אינן חייבות אלא מדברי סופרים".

ונחלקו האחרונים כיצד דינה של אישה שאכלה ושבעה ומסופקת האם בירכה ברכת המזון או לא, האם חייבת לחזור ולברך מספק כדין האיש ש"אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך ברכת המזון אם לאו – אם אכל עד ששבע חוזר ומברך מספק מפני שהוא ספק של תורה" (שוע"ר סי' קפד ס"ב), או שמא כיון שחיוב האישה בברכת המזון מן התורה אינו ברור ואולי חייבת רק מדברי סופרים אינה חוזרת ומברכת –

בשו"ת שער אפרים (סי' יא) מצדד לומר שחוזרת ומברכת מספק;

מאידך בהגהות רבי עקיבא איגר (על שו"ע או"ח סי' קפו ס"א) נקט שאינה חוזרת ומברכת, וזה לשונו: "אשה מסופקת אם בירכה ברכת המזון יש לומר דאינה צריכה לברך, דלגבי דאורייתא הוי ספק ספיקא אם מחוייבת וספק אם ברכה, ולגבי דרבנן הוי הספק אם בירכה ספק דרבנן. עיין ביורה דעה סימן פ"ג".

וכן נקט הברכי יוסף (או"ח סו"ס קפו): "דזו האשה דנסתפקה אם בירכה ברכת המזון פטורה לגמרי, שלא כאשר צידד הרב שער אפרים. וכן ראיתי בתשובה כתב יד לנהירו דעיינין הרב המובהק כמהר"ר אליהו ישראל נר"ו דמקשי ורמי על דברי הרב שער אפרים הנזכר ממה שכתב סמ"ק (סי' רה) הביאו מרן ביורה דעה סי' פ"ג והש"ך בכללי ספק ספיקא (ס"ק טז) והפרי חדש שם כלל ט' דדגים מלוחים כמו הירינגא"ס מותרים מטעם ספק ספיקא, ספק אם נמלחו עם דגים טמאים, ואם תמצא לומר נמלחו, שמא לא היה בהם שומן ואז צירם אינו אסור אלא מדרבנן, כלומר דמן התורה איכא ספק ספיקא, ואף על גב דמדרבנן אסיר דאין להם שמנונית, מכל מקום איכא חד ספיקא נמי בדרבנן שמא לא נמלחו עם הטמאים, ולקולא. והוא הדין נימא בנדון זה, דכי מספקת בדאוריתא איכא בנשים ספק ספיקא, ובדרבנן איכא חד ספיקא דשמא בירכו".

המשנה ברורה (סי' קפו ס"ק ג) מביא את ב' הדעות הנ"ל בזה הלשון: "כתב בשער אפרים אשה שאכלה כדי שביעה ונסתפקה אם בירכה חייבת לברך עיין שם טעמו וכן הסכים בחיי אדם ובמגן גבורים, אכן בחידושי רבי עקיבא איגר וכן בברכי יוסף פסקו שאינה צריכה לחזור ולברך וכן מצדד בפרי מגדים".

מכך שהמשנה ברורה כותב את הדעה המתירה בלשון "אכן", משמע שנוקט עיקר כדבריהם (ראה שוע"ר סי' תצז קונטרס אחרון ס"ק ג וסי' תקג קונטרס אחרון ס"ק א).

על פי זה יש לומר כמו כן בנידון דידן, כיון שיש כמה וכמה צדדי ספק שמא השיער המגיע מהודו אינו תקרובת עבודה זרה, ובנוסף לכך יש ספק האם איסור הנאה מתקרובת עבודה זרה הוא מדאורייתא או מדרבנן, יש להתיר השימוש בשיער זה, כי מן התורה יש כאן ספק ספיקא לקולא – שמא מן התורה אין איסור הנאה מתקרובת עבודה זרה, ואם תמצי לומר שיש איסור הנאה מתקרובת עבודה זרה – שמא שיער זה אינו תקרובת, ומדרבנן (שתקרובת בודאי אסורה בהנאה) יש להקל מכוח הספק שמא השיער אינו תקרובת.

סיכום: דבר שספק אם אסור מן התורה או מדרבנן, ובנוסף יש כמה ספיקות להתירו גם מן התורה, ספיקו מותר.

ט. כשיש ריבוי ספיקות

והנה בנוגע לספק ספיקא בדבר שיש לו חזקת איסור כתב הש"ך (כללי דיני ספק ספיקא בקצרה, סעיף כח): "היו כאן שלשה ספיקות מותר, שאף אם העמידנו על חזקת איסור יש כאן ספק ספיקא, לא יהא זה חמור מודאי איסור שאין לך חזקת איסור גדול מזה ומותר בספק ספיקא". כלומר, כשיש ג' ספקות, גם דבר שיש לו חזקת איסור – מותר.

לעומתו הט"ז (יו"ד סי' קי סוס"ק טו) חולק וכותב: "העולה מדברינו להלכה, דאפילו דבכל איסור ודאי מהני ספק ספיקא להתיר אם אינו סותר את החזקה עצמה, כההיא דפסק בשחיטה דאם מועיל בה ספק ספיקא תסתור החזקה שהיה בחזקת שאינו שחוט אלא אבר מן החי, בזה אמרינן דלא יועיל, ודומה לזה באשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אחר כך ספיקות במיתת הבעל או בגירושיה, אפילו הוה כמה ספק ספיקות לא יועילו, כיון שאתה בא להוציאה מכלל אשת איש שהיתה תחילה ואתה בא לסותרה ממש. אבל שאר חזקת איסור שנולדו ספיקות להיתר מצד אחר, כגון מצד התערובות, ודאי מועילים ספק ספיקות להוציאו מן האיסור דמתחילה, דאין כאן דבר הסותר זה את זה, ועל כן בספק דרוסה אם היה ספק ספיקא גמור שפיר מועיל לבטל חזקת האיסור דאבר מן החי דמעיקרא, כן נראה לעניות דעתי ברור ונכון בזה". מדבריו עולה שגם כשיש ג' ספיקות או יותר ("כמה ספק ספיקות") אין זה מועיל לסתור את חזקת האיסור עצמה, ורק כאשר הספיקות אינם באים לסתור את חזקת האיסור עצמה אלא להתיר מכוח צדדים אחרים הדבר מועיל.

אדמו"ר הזקן בהלכות בדיקת חמץ (קונטרס אחרון לסימן תלג ס"ק יד) נוטה אחרי שיטת הש"ך הנ"ל להקל בספק ספיקא גם במקום חזקת איסור, וזה לשונו: "חד ספיקא כו' שמא ניטל בידי אדם קודם שנפל הכותל כו', אם נשתמש קודם ל' יום דיש ב' ספיקות [ראה שם סכ"ה: "שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב"] כו', יש להסתפק שמא יש עליו ג' טפחים דאז יש ג' ספיקות והן מוציאים מידי ודאי להש"ך שם". ומסכם למעשה: "הלכך בהצטרפות כל אלו חלוקי הדיעות, הרואה יראה בעצמו שיש להקל בנשתמש קודם ל' יום וכמו שכתבתי בפנים". כלומר, חורים בכותל הבית שהשתמש בהם בחמץ, ונפל הכותל ונעשה גל של אבנים לפני שהחלה חובת הבדיקה, כלומר לפני ל' יום קודם החג, והגיע ערב פסח אחר שעה שישית שאי אפשר לבטל וצריך לבער, יש כאן ג' ספקות לפוטרו מביעור: א. שמא נתעפש החמץ מחמת הזמן שעבר, ב. שמא ניטל החמץ מהחורים לפני שנפל הכותל, ג. שמא יש ג' טפחים שמכסים את החמץ. במקרה זה יש חזקת איסור, כי יודע שהכניס חמץ לחורי הכותל, וכל הספיקות הם במציאות ולא בדין, והספק השלישי אפשר לבררו (האם יש ג' טפחים), ובכל זאת פוטר אותו אדה"ז מבדיקה וביעור.

גם בתשובת הצמח צדק (שו"ת יו"ד סי' קכג סעיף ג) דן להתיר אישה שנפצעה בלידתה ואינה נטהרת, וזה לשונו: "היוצא זה שיש בנדון זה ג' ספיקות לקולא. הא', שמא הוא מכה כפשוטו ואם כן הוה ליה כמכה שידוע שמוציאה דם. הב', אף אם זהו עקירת המקור הוה ליה כמכה שאין ידוע שמוציאה דם שיש היתר באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה אף בלא ז' נקיים לפי דעת רמ"א כו'. הספק הג', דאף אם נאמר שדם זה יוצא מהחדר כיון שזה בא מחמת עקירת המקור שעל כרחך נשאר ממנו חלק בפרוזדור אם כן זהו פארפאהל שהתירו הרבה גדולי אחרונים כשרואה שלא בהרגשה כו'. יש לצדד להקל מצד צירוף ג' ספיקות הנ"ל". ומסכם הצמח צדק: "שיש באשה זו שלשה ספיקות להקל ולטהר. הא', שמא זהו מכה וידוע שמוציאה דם. הב', אף אם הוא עקירת המקור יש לומר שנעשה מכה ונחשב מכה שאין ידוע אם מוציאה דם וגם זה סבירא ליה להכריתי ופליתי להקל כדעת רמ"א והב"ח באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה. הג', שמא הלכה להתיר בעקירת המקור כשרואה שלא בהרגשה". כלומר, כשיש ג' ספקות [ספק ראשון במציאות, וספק שני ושלישי בדין] הרי זה סותר את חזקת הטומאה עצמה של האשה היולדת. משמע שאף הוא פוסק כהש"ך ולא כהט"ז.

מזה יש ללמוד במכל שכן לנידון דידן – שאין חזקת איסור, ויש ג' ספיקות במציאות שרובם לא ניתן לבררם (שמא שערות אלו לא היו בבית עבודה זרה כלל, ושמא הגזיזה לא נעשתה בפני האליל, ושמא עבודה זרה זו אין דרך לעובדה עם שערות כלל), ועוד ב' ספיקות בהלכה (שמא גזיזת שיער אינה דומה לזביחה כי אינה גוף אחד המתחלק, ושמא איסור הנאה מתקרובת אינו מדאורייתא אלא מדרבנן) – שיש להתיר הפאות בשימוש.

וראה עוד בפסקי דינים לצמח צדק בענין ספק טריפה (יו"ד סי' מא, סוד"ה דמ"ו אר"פ, במהדו"ח דף קיד, א): "הרי יש ג' ספיקות, והיה ראוי להקל אף אם אין הספיקות טובים כל כך". לפי זה בנידון דידן שכאמור לעיל יש יותר מג' ספיקות, ואין חזקת איסור, בוודאי שראוי להקל[5].

סיכום: בריבוי ספיקות מקילים אפילו באיסור תורה שיש בו חזקת איסור, וכל שכן בנידון דידן שאין חזקת איסור ויש ריבוי ספיקות.

העולה מכל הנ"ל:

אין צורך בכשרות על פאות נכריות, ואין לחוש בהן לתקרובת עבודה זרה, כי: א. לא ברור שהשיער שלפנינו היה בבית עבודה זרה, ב. גם אם היה בבית עבודה זרה קרוב לודאי שהגילוח לא נעשה בפני האליל ועל כן אין בו דין תקרובת, ג. גם אם הגילוח נעשה בפני האליל אינו דומה לשבירת מקל האוסרת כי אין כאן גוף אחד הנחלק לשנים כמפרקת הבהמה הנזבחת, ד. גם אם נדמה את הגילוח לשבירת המקל לא ברור שאליל זה דרך עבודתו בשיער, ה. יש אומרים שאיסור הנאה מתקרובת עבודה זרה הוא מדרבנן וכיון שישנם כמה וכמה ספיקות האם בכלל יש בשיער זה משום תקרובת ספיקו מותר.

ציונים:

[1] ע"ע במה שדן המהר"ם פדווא בספרו מקור מים חיים (יו"ד סי קלט ד"ה והנה הב"ח, דף צח, ב ואילך) בדברי הב"ח. וראה קובץ ישורון (גיליון כה עמ' שט ואילך. נדפמ"ח בספר מקרא העדה, שמות ח"א סי' לח, עמ' קסט ואילך) מה שדן בזה הרב אליהו גרינצייג באריכות.

החזון איש (יו"ד סי' נו אות יב) העיר בדברי הב"ח: "והלשון אינו מדוקדק, דהא שיבר מקל לפניה נאסרת, אלא דילפינן דומיא דזביחה, כדאמר סנהדרין ס ב, וילפינן זביחה זריקה והקטרה שכולן עבודת פנים בתקרובת המזבח". וראה מה שכתב בספר פלאות עדותיך (פדווא, ח"ב סי' מה ענף ב עמ' קי) ליישב לשון הב"ח.

[2] הרב יעקב אהרן שפירא, רב ומו"צ בק"ק בייזווטר, פאר רוקאווי ניו יורק, במכתבו להרב משה שטרנבוך, ספר חן וכבוד פי"ח עמ' תקנז: "אף אחרי שהעמידו מגלחים בשטח בית האליל, אכתי לא העמידום בתוך הבית אליל או אף מול הבית אליל כלל, אלא בריחוק מה מן הבית אליל". הרב יצחק רייטפארט בקונטרס פסק דין הלכה למעשה בדין הפיאות הנכריות המגיעות ממדינת הודו עמ' כב: "גזיזת השערות אינה לפני העבודה זרה".

[3] וראה מה שהאריך בזה בקובץ אור ישראל, מונסי, שנה ט גיליון ד (לו) עמ' סו-סז.

[4] ראה קונטרס פסק דין הלכה למעשה בדין הפיאות הנכריות המגיעות ממדינת הודו עמ' טו: "זה אנו יודעים דאין עובדים אותו האליל בהקרבת שערות כלל, ואי אפשר שיהא תקרובת עכו"ם ע"י הגזיזה, דאפילו אם נאמר שדומה לזביחה, צריך שיהא עבודתה בכך".

[5] ואמנם מצאנו בכף החיים או"ח סי' יח ס"ק יז שפוטר שמיכה שיש בה ד' כנפות ומיועדת ללילה וישנים בה גם ביום ואינה עשויה מצמר מלעגל בה קרן אחת, ונסמך בהיתרו על ג' ספקות – "ושאר מינים יש לומר דכמה פוסקים סוברים שהם מדרבנן כו', ושמא הלכה כסות המיוחד ללילה פטור ביום כו', ועוד איכא ספק שלישי דשמא הלכה כמאן דאמר אין חייב בציצין אלא דרך לבישה ולא דרך הצעה". ואילו אדמו"ר הזקן, אף שבשולחנו (סי' יח ס"ה) כתב שרק "אם הסדינים כו' של צמר יעשה קרן אחת עגולה" (שאז יש רק ב' הספיקות דכסות לילה ודהצעה שאינה בדרך לבישה), הנה בסידורו (הלכות ציצית ד"ה מלבושים שלנו) כתב "המכסה (שקורין קלאדר"א) שמכסין בו כשישן ביום אף אם עיקרו מיוחד ללילה יש לעשות בו קרן אחד עגולה לפטרו מציצית לדברי הכל". וכתב על זה בפסקי הסידור אות מ: "ולא חילק בסידור בין מכסה של צמר או משאר מינים". ומשמע מדבריו שנוקט להחמיר גם כשיש ג' ספיקות להקל. אך כיון שאדה"ז לא ביאר מפני מה בסידור החמיר לעגל קרן גם בשמיכת לילה שאינה מצמר, אין להסיק מזה שאין להקל בג' ספיקות בדינים אחרים, כי יתכן שבנוגע לציצית היה לו נימוק מיוחד לא להקל.