גרביים לנשים

א. חובת כיסוי השוק

בגמרא מסכת ברכות (כד, א) איתא: "שוק באשה ערוה, שנאמר גלי שוק עברי נהרות, תגל ערותך וגם תראה חרפתך".

וכן הוא בזוהר הקדוש (נשא קמב רע"א): "והכי תאנא, קול באשה ערוה, שער באשה ערוה, שוק באשה ערוה, יד באשה ערוה, רגל באשה ערוה".

בגמרא בבא בתרא (נז, ב) אמרו "שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה", כלומר לכבס בגדים על שפת נהר. ובטעם הדבר פירש הרשב"ם (ד"ה לפי): "שצריכות לעמוד שם יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר".

וכך פוסק אדמו"ר הזקן בהלכות קריאת שמע (סי' עה ס"א): "טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסות ערוה הוא כו'. כנגד שוקה אסור, אף על פי שהשוק אינו מקום צנוע באיש שדרכו להיות מגולה (במקומות שהולכין בלא אנפילאות), כיון שהוא מקום צנוע באישה – ערוה היא".

הצמח צדק (חידושים על הש"ס, ברכות פ"ג אות ד) מוסיף וכותב שגם אם נשים תשננה את מנהגן לעניין שוק, האיסור לא ישתנה: "והאם נאמר שאם ירצו לנהוג הנשים לילך בימי הקיץ בשוק מגולה, נאמר שאין בזה משום שוק באשה ערוה שהרי נהגו כן?! ישתקע הדבר ולא יאמר, דכיון שהוא ערוה לא מהני מנהג. ותדע מדוע צווח הנביא ישעיה סי' ג 'יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה כו", הרי נהגו כן?! אלא ודאי מנהג זה הוא אותיות גהנם כמ"ש השל"ה".

נמצאנו למדים שחלק הרגל המכונה 'שוק' נחשב מקום צנוע באישה באופן עקרוני וחייבת לכסותו.

ב. איזהו חלק הוא השוק לדעת המשנה ברורה

אמנם, במשנה ברורה (סי' עה ס"ק ב) מצאנו שכתב: "פניה וידיה, כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום, וכן בפרסות רגל עד השוק [והוא עד המקום שנקרא קניא (=ברך) בלשון אשכנז] במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו".

מדבריו עולה שה'שוק' הנחשב תמיד ערוה הוא חלק הרגל העליון מהברך ומעלה, ואילו חלק הרגל התחתון מכף הרגל ועד הברך תלוי במנהג המקום, ובמקום שלא נהגו נשים לכסותו אינו נחשב ערוה ומותר לומר דברי קדושה מולו.

כדברי המשנה ברורה נקטו הגרי"ח זוננפלד (שו"ת שלמת חיים, מהדו"ח סי' פד) והגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, אה"ע ח"ד סי' ק אות ו), שחיוב כיסוי חלק הרגל התחתון עד הברך תלוי במנהג המקום כי אינו נחשב 'ערוה' בעצם, ובקובץ תשובות (ח"א סי' יג) משמע שכן דעת הגרי"ש אלישיב[1].

כמקור לדבריו מציין המשנה ברורה (שער הציון ס"ק ד) "פרי מגדים וחיי אדם".

והנה זה לשון הפרי מגדים (שם משבצות זהב ס"ק א): "והוי יודע דלשון שוק הוא מארכובה (עיין רש"י ויקרא ז לב, ובתוס' יו"ט פ"י דחולין משנה ד וכ"פ הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשה הקרבנות פרק ט הלכה י, ושוק לפעמים נקרא ירך), נמצא כל הרגל עד ארכובה שקורין קניא שם במקום שהולכין יחף ומגולה אפשר אין חשש, ובמקום שדרכן לכסותן – טפח, ומארכובה למעלה – פחות מטפח נמי. ועיין ב"ח [ד"ה וכן] כתב שוק מטונף כו' היינו מחמת מלאכה, יע"ש. עיין נחלת צבי [אות א] פירש דברי רב חסדא כן, חגיגה יג א רש"י ד"ה רכובי יע"ש", ובסוף דבריו כתב, "עיין בית שמואל אה"ע [סימן] קסט [ס"ק] לב, ובאר הגולה [שם סל"ה אות] ש', ובסדר חליצה רשמתי".

כלומר, חלק הרגל מהברך ומעלה הוא הנקרא 'שוק', ועליו אמרה הגמרא 'שוק באשה ערוה', ומה שמצאנו שחלק זה נקרא בשם 'ירך', הנה לפעמים קוראים לחלק זה ירך ולפעמים שוק. בהתאם לכך, החלק שמהברך ולמטה אינו בגדר ההלכתי של 'שוק' וממילא החיוב לכסותו תלוי במנהג המקום.

כסימוכין לקביעתו מציין הפרי מגדים כמה מקורות – רש"י, תוספות יום טוב, ורמב"ם:

רש"י בפירושו על התורה (ויקרא ז, לב ד"ה שוק) מבאר איזהו חלק ה'שוק' בקרבן שלמים שאותו צריכים הכוהנים לאכול: "שוק – מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי שהוא סובך של ירך".

התוספות יום טוב בחולין (י, ד ד"ה מן הפרק) מבאר את דברי המשנה בעניין הזרוע והלחיים והקיבה הניתנים לכוהנים מן הבהמות –"איזהו הזרוע, מן הפרק של ארכובה עד כף של יד כו', וכנגדו ברגל שוק", ולאחר שמביא את פירוש רבי עובדיה מברטנורא, מוסיף: "דהיינו מן [הפרק] של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר והעצם העליון מחובר לגוף כו' וזה העצם העליון הוא כף של יד שקורין אספלדון".

הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פ"ט ה"י) כתב בענין חלקי קרבן שלמים: "ואי זהו זרוע, מן המפרק של ארכובה עד כף של יד שהם שני אברים מעורין זה בזה, והזרוע האמורה היא זרוע של ימין, ושכנגדה ברגל הוא השוק האמור בכל מקום" –

משלושת המקורות הללו מסיק הפרי מגדים שהשוק הוא חלק הרגל שמעל הברך.

ג. הבנת מקורות דעת הפרי מגדים

אמנם, כל המקורות שהביא הפרי מגדים לכך שהשוק הוא החלק העליון של הרגל עוסקים בשוק של בהמה (קרבן שלמים, ומתנות כהונה).

אך כבר כתבו התוספות במנחות (לז, א ד"ה קיבורת) "דהא שוק דאדם נמי לא הוי כשוק דבהמות".

לפי זה, לכאורה אין מקום להסיק מכך שהחלק העליון של הרגל המחובר לגוף הבהמה קרוי 'שוק' – שגם 'שוק באישה ערווה' היינו החלק העליון של הרגל.

וכבר מצאנו בחתם סופר שתמה כיוצא זה על התוספות יום טוב (שו"ת חתם סופר אה"ע ח"ב סי' סט): "ובמחילת כבודו מתוספות יום טוב סוף פרק קמא דאהלות ד"ה בקורסל, ששגה והרכיב איברי אדם עם איברי בהמה ולא דק במה שכתבו תוספות מנחות הנ"ל".

בתוספות ישנים למסכת יומא (עא, ב ד"ה אמר ר' זירא, במהדורת עוז והדר נד' בהשמטות) המיוחסים לסמ"ג ביאר עוד, שיש הבדל בין לשון התורה ללשון חכמים: "דודאי בלשון תלמוד אין חילוק, ומשונה הוא מלשון המקרא, דלשון חכמים לעצמו, שהרי כמו כן מצינו בשוק של שלמים, דפליגי על ר' יהודה בסוף משנה דפרק הזרוע (דף קלד, ב) שהיא מן הארכובה ולמעלה, אף על פי שבכל מקום בתלמוד קורא שוק מן הארכובה ולמטה כו' וכן שוק דריש אהלות חשיב ליה למטה מן הארכובה". כלומר, אף שבתורה אכן הפירוש 'שוק' הוא החלק העליון של הרגל, בלשון חכמים 'שוק' הוא החלק התחתון של הרגל. ברור אם כן שדברי חז"ל 'שוק באישה ערוה' היינו החלק התחתון של הרגל (וע"ע שו"ת בצור יעקב ח"ב סי' א).

אגב, גם בספר שופטים (טו ח) כשהפסוק מתאר את המכה שהיכה שמשון הגיבור בפלישתים כעונש על כך ששרפו את אשתו וחמיו, כתוב: "ויך אותם שוק על ירך מכה גדולה". וביאר המצודת דוד (ד"ה שוק על ירך): "תרגם יונתן פרשין עם רגלאין, דימה את הפרשים רוכבי סוסים אל הירך שהוא בגובה הרגל, והולכי רגלי דימה לשוק שהיא בתחתית הרגל". כלומר, שמשון היכה בהם גם את רוכבי הסוסים שהם בגובה ומכונים 'ירך', וגם את הולכי הרגל הנמוכים יותר ומכונים 'שוק'. הרי שבבני אדם חלק השוק הוא החלק הנמוך ברגל.

גם הרד"ק (שם) הבין שהשוק הוא חלק הרגל התחתון, וביאר ששמשון הכה אותם בחוזק עד שנפלו הפלישתים שוק על ירך, "כי הנס ונופל על פניו מתהפך שוקו על יריכו". כלומר, כשאדם בורח ונופל על פניו מתקפל חלק רגלו התחתון על החלק העליון – "שוק על ירך".

כך גם בספר דניאל (ב לב-לג) מתוארת דמות צלם האדם שראה נבוכדנצר בחלומו: "ראשה די דהב טב, חדוהי ודרעוהי די כסף, מעוהי וירכתה די נחש, שקוהי די פרזל, רגלוהי מנהון די פרזל ומנהון די חסף". הרי שכאשר מתאר את חלקי גוף האדם שראה בחלום בסדר של מלמעלה למטה, מונה את הירכיים אחרי המעיים ולאחריהם את השוקיים. מבואר שהשוקיים הם החלק התחתון שברגל. וראה מצודת ציון (ד"ה וירכתה) שם שכתב כי "שלשה פרקים יש ברגל, העליון קרוי ירך, האמצעי קרוי שוק, התחתון קרוי רגל". וכאמור, גם כאן מדובר על צלם דמות אדם, וכמו שפירש המצודות דוד (שם לא) "דמות אדם אחד גדול".

גם מדברי המשנה באהלות (פ"א מ"ח) עולה ברור שבאדם השוק הוא החלק התחתון שברגל. המשנה שם מפרטת את רמ"ח איברי האדם: "מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם, שלושים בפיסת הרגל, ששה בכל אצבע, עשרה בקורסל, שנים בשוק, חמשה בארכובה, אחד בירך". הרי שמפרטת את איברי האדם בסדר של מלמטה למעלה, ולאחרי כף הרגל והקרסול מונה את השוק ולאחריו את הירך.

וכך מפרש הר"ש משאנץ (שם): "קרסול, מלשון ולא מעדו קרסולי, מקום חיבור הרגל והשוק". וכן הן בפירוש הרע"ב (שם): "קרסול, תרגום כרעיים, קרסולין. מקום חיבור הרגל והשוק".

גם בדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פ"י ה"ו) מצאנו שכתב בבירור איזה חלק ברגל האדם קרוי שוק, וזה לשונו: "נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר, בין שיצא על סדר האיברים כגון שיצאה הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך". כלומר, השוק הוא החלק הסמוך לכף הרגל והירך היא החלק הסמוך לגוף.

ומה שהביא הפרי מגדים מדברי הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות שהשוק הוא החלק העליון של הרגל, הנה כאמור זהו בבהמה, אבל באדם – 'שוק' הוא החלק התחתון של הרגל.

ד. לצדד בדעת הפרי מגדים

לאחר שהפרי מגדים מציין לדברי רש"י, התוספות יום טוב והרמב"ם, הוא מפנה לעיין בדברי הב"ח, רש"י בחגיגה והנחלת צבי, ובסוף דבריו מפנה גם למה שכתבו הבית שמואל ובאר הגולה באבן העזר ואף למה שכתב הוא עצמו ב'סדר חליצה' שלו –

הבית חדש (או"ח סי' עה ד"ה וכן) מבאר שני תירוצים מדוע רב חסדא הדגיש שדוקא השוק באשה הוא ערוה ולא אמר סתם על כל אבריה, וזה לשון תירוצו השני: "ועוד נראה לומר עיקר, דהסברא מבחוץ היא, דאין לחוש כלל לגילוי השוק ואצ"ל לגילוי הרגל כו' דמן הסתם הן מלוכלות בטיט וצואה ולא יגיע לידי הרהור כו', אי לאו דגלי לן קרא דערוה היא הוה אמינא דאפילו באשת איש ליכא איסורא להסתכל דמסתמא מטונף ומזוהם הוא השוק באשה כמו באיש מחמת מלאכה". כלומר, רב חסדא מדגיש ששוק באשה ערוה כדי שלא נטעה לחשוב שכיון שמסתמא הוא מלוכלך מחמת מלאכה אין איסור להסתכל בו.

מפשטות דברי הב"ח עולה ברור שהשוק באשה הוא החלק התחתון של הרגל, שהרי חלק זה הוא המתלכלך מחמת המלאכה ולא החלק העליון של הרגל (המכונה ירך). וכך הבינו בדבריו החזון איש (או"ח טז ח), שו"ת באר משה (ח"ח סי' קא אות ה) והבית ברוך על החיי אדם (כלל ד ס"ק ז).

רש"י במסכת חגיגה מתייחס לדברי הגמרא (יג, א) אודות גודלן של רגלי חיות הקודש, וזה לשון הגמרא: "רגלי החיות כנגד כולם, קרסולי החיות כו' שוקי החיות כו' רכובי החיות כו' ירכי החיות כו' גופי החיות כו' צוארי החיות וכו'". ומפרש רש"י: "שוק – הוא עצם הנמכר עם הרגל. רכובי – הוא עצם הירך הסמוך לשוק, ירך הוא עצם הקולית התקוע במתנים". עולה מדבריו שהפרק התחתון ברגל החיה מכונה שוק (וראה בשו"ע יו"ד דלהלן). וע"ע במה שהוכיח רבי יאיר בכרך בספרו מקור חיים (או"ח סי' עה ס"ק א) גבי מיקום השוק באדם ובהמה, ומה שדן בדבריהם בשו"ת דברי נחמיה (אה"ע סי' ג).

הבית שמואל (אה"ע סי' קסט) מבאר את דברי השלחן ערוך (סל"ה), בעניין מיקום החליצה ברגל, "חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה, מן הארכובה ולמעלה – חליצתה פסולה", ועל כך מסביר הבית שמואל (ס"ק לב): "מן הארכובה ולמעלה – היינו מה שבין השוק לקולית, ולא מה שבין הארכובה הנמכרת עם הראש והשוק, וכל השוק נקרא מעל רגלו". כלומר, הארכובה אצל האדם הוא הברך וממנה ולמטה הוא הנקרא שוק, ולא כמו אצל הבהמה שהארכובה הוא כעין הקרסול שאצל האדם [ראה שלחן ערוך יו"ד הלכות טריפות (בהמה) סי' נה ס"א: "שלשה פרקים יש ברגל. התחתון והוא מה שחותכין עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ונקראת ארכובה הנמכרת עם הראש. ולמעלה ממנו פרק שני והוא הנקרא שוק וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש. ולמעלה ממנו פרק שלישי והוא מחובר לגוף ונקרא קולית"].

מדברי הבית שמואל עולה ברור שבאדם השוק הוא החלק שבין הירך לבין כף הרגל [וע"ע בספר דברי שלום, בעילום שם, עמ' רג שהעלה הסבר מדוע ציין הפרמ"ג דווקא לבית שמואל ולא לאחרים].

הבאר הגולה (אה"ע שם ס"ק ש*) פירש על המילה ארכובה: "פירוש הכרעים, דמיניה כפיף ומיניה זקיף". כלומר הארכובה היא הברך שעל ידה כורעים וזוקפים, וממנה ולמטה הוא "שוקו" של היבם שעליו קושר רצועות המנעל וממנו חולצת היבמה (כמבואר בשו"ע שם סכ"ח).

בסדר חליצה של הפרי מגדים (נדפס בשו"ת מגידות סי' כד, בביאור מגד יהודה ד"ה ומצאתי בסדר חליצה (מרבינו ז"ל) מכתב יד שנמצא תחת יד המחבר. מהדורת ברוקלין נ.י. תש"מ), מספר על חליצה שערך בשנת תקל"ה בעיר לבוב, ואחר כך העלה על הכתב מה שדן אודות מיקום הארכובה שעליה דיבר השלחן ערוך, וזה לשונו: "עיין באר הגולה בהלכות חליצה קסט סל"ה אות ש', כרעי יש שקורין קני"א [ברך] דמיניה כייף [ו]מזקיף, ועיין בית שמואל שם לב, עיין מה שכתבתי לעיל אות ב', לא כמו שראיתי פעם קשרים למעלה מקני"א, ובפריי לאורח חיים שוק באשה ערוה, ובהמה קוליות ושוק למעלה מכל הרגל. וכאן באדם משמע דשוק היינו הרגל שקורין שיינבין [חלק הרגל שבין הקרסול לברך], ועדיין צריך עיון. ומכל מקום הנך רואה למעלה מקני"א פסול [החליצה], עיין בשו"ת מגידות אות כד ו[אות] כו, ואי"ה בפריי לאורח חיים סימן עה אבאר עוד, ועיין בית שמואל".

בתחילה מציין לדברי הבאר הגולה והבית שמואל שהבאנו לעיל, ומיד מציין לדבריו שלו בעניין שוק באשה ערוה, ומסביר "כאן באדם משמע דשוק היינו הרגל שקורין שיינבין". וסיים שעדיין הדבר צריך עיון.

מדבריו אלה הבין בביאור מגד יהודה הנ"ל, "הרי מפורש דרבינו חזר ממה שכתב כאן וסובר דשוק דאדם אינו כשוק בהמה [דהסדר חליצה כתב רבינו מאוחר יותר מהשו"ת מגידות]".

והנה הפרי מגדים עצמו בסימן כו בשו"ת מגידות המשיך לדון במה שכתב בסימן כד בסוגית מיקום השוק והארכובה באדם ובבהמה, ונראה שלא הגיע בזה בעצמו למסקנה ברורה, וזה לשונו: "שוב התבוננתי בספרים, ואחרי העיון ראיתי שהתוספת יום טוב העיר בכל מה שעלה ברעיוני בפ"ק דאהלות מ"ח וסנהדרין פ"ז מ"ב וחולין פ"ד מ"ו, ואכתוב בקיצור, עקב פירוש גובה הבשר בסוף הרגל ממש כו'. ואמנם מ"ש הרע"ב בכלים כו' אתה רואה שקורא שוק לרגל התחתון דהיינו לשי"ן ביי"ן, ואף שבכמה מקומות קורא שוק לעצם האמצעי, ואם כן לא הבינותי מה שכתב התוספות יום טוב בפ"ק דכלים על הרע"ב כו' ועיין פ"ד דתמיד, וברש"י שמואל ב כב ורד"ק כו', וצריך עיון בכל זה".

על פי כל זה מובן שגם מה מה שכתב בפרי מגדים על השלחן ערוך באורח חיים לא היה מוחלט אצלו למעשה. ומאוד מסתבר לומר כן, שהרי כתב בלשון "אפשר אין חשש" לשוק באישה ערוה בחלק שתחת הברך במקום שנהגו לא לכסותו, כלומר שהוא מסתפק להתיר, ומיד אחר כך מציין למקורות הנ"ל (הב"ח וכו') שמשמע מהם שהשוק הוא החלק התחתון של הרגל וממילא כיסויו הוא חובה בלי קשר למנהג המקום.

ה. דעת החיי אדם

המקור השני שציין המשנה ברורה (בשער הציון שם) לכך שכיסוי השוק באישה הוא דבר התלוי במנהג, הוא החיי אדם.

אך לכאורה בדברי החיים אדם לא מצאנו דבר זה אלא לעניין כף הרגל, ולא לעניין השוק.

ואדרבה, מדיוק לשון החיי אדם (כלל ד ס"ב) נראה שסובר איפכא, וזה לשונו: "אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך באותו מקום לגלות הידים לא נקרא ערוה, כיון דרגילין בזה, אין כאן הרהור. וכן פרסות רגליה במקום שדרך ילך יחף מותר. אבל זרועתיה ושוקה אפילו רגילין בכך כדרך הפרוצות אסור". ובבית ברוך על החיי אדם (שם) דייק: "משמע דוקא פרסות מותר אבל למעלה מהפרסות הוי בכלל שוק דלא מהני על זה מנהג. ופלא על המשנה ברורה דלא הרגיש בדברי הרב ומביא מהפמ"ג דעד הארכובה מותר. ועיקר כדברי הרב".

כלומר, מדברי החיי אדם משמע שרק כיסוי פרסות הרגליים תלוי במנהג, אך החלק שמעל הפרסות שהוא השוק אסור בוודאי ואינו תלוי במנהג.

ה. הפוסקים שאוסרים

רבי עקיבא איגר בשו"ת שלו (מהדו"ת סי' כח) כתב: "באמת מצינו חילוק לשונות בענין שוק, דבשלחן ערוך (סימן נ"ה [=ביורה דעה הלכות טריפות]) משמע בבירור דשוק היינו למעלה ממקום קני"א [=ברך] כדביארנו היטב, ואלו בשלחן ערוך אבן העזר (סי' קס"ט סכ"ח [=בדיני חליצה]) וצריך שיהא הקשר על בשר השוק, והרי בודאי אין קושרים למעלה מהקני"א, וכאשר אנו עושים מעשה בכל יום. ולזה באמת יותר דיש חילוק בין בהמה לאדם. ומה דחשב מעכ"ת נ"י זה לדוחק, באמת כן כתבו תוספות להדיא מנחות (דף ל"ז ד"ה קבורת) בין שוק שבפרק הזרוע ובין שוק דמסכת אהלות".

החתם סופר (שו"ת אה"ע סי' סט) ביאר בזה בארוכה: "הנה ג' אברים ברגל אדם, תחתונו נקרא פרסת הרגל, ארכו מאצבעות הרגלים עד עקבו וגובהו מהקרקע עד אסתוירא כו', ומשם מתחיל השוק, גבי אדם התחלתו מהאסתוירא קניכע"ל עד הארכובה שקורין קני"א בל"א, והיינו באדם, אבל בבהמה נקרא גם זה עצם רגל כו', אבל באדם הוה זה שוק, ודבר זה לחלק בין בהמה לאדם, אם שהוא מוכרח בהרבה מקומות, מכל מקום מפורש בתוס' במנחות ל"ז ע"א סוף ד"ה קבורת".

כך פסק גם ערוך השלחן (או"ח סי' עה ס"ג): "דאף שיש מקומות שהולכות יחפות וליכא ברגליה משום גילוי ערוה, מכל מקום בשוק הגבוה מהרגל יש בו משום ערוה".

החזון איש (או"ח טז ס"ק ח) הביא את דברי המשנה ברורה, ודן במובאות נוספות בש"ס ופוסקים שמוכח מהם שהשוק הוא החלק התחתון של הרגל, וסיים כי "קשה להכריע הדבר" נגד דברי הפרי מגדים והמשנה ברורה.

אולם, על פי מה שנתבאר לעיל שכל המקורות עליהם התבססו דברי הפרי מגדים שעליו נשען המשנה ברורה לא נאמרו על שוק אדם אלא על שוק בהמה, ממילא נראה שלא קשה להכריע שאין יסוד לתלות דבר זה במנהג.

וכך הכריעו למעשה: שו"ת בית אבי (ח"ג סי' פז), שו"ת דעת סופר (או"ח סי' יא), שו"ת ויען דוד (ח"א או"ח סי' יז ס"ק א), שו"ת אז נדברו (חי"ד סי' כ אות ה), האדמו"ר מצאנז בשו"ת דברי יציב (חאה"ע סי' לז), שו"ת שרגא המאיר (ח"א סי' ל אות א), שו"ת באר משה (ח"ח סי' קא), שו"ת יביע אומר (ח"ו יו"ד סי' יד בהע' קטנה, וכפל דבריו במכתב שנדפס בקובץ בית הלל ח"נ עמ' נ), שו"ת שבט הלוי (ח"א סי' א, ח"ה סי' עח, ח"י סי' יד), שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' י).

ולדידן חסידי חב"ד יש להוסיף, כי מלבד דבריו הנחרצים של הצמח צדק שהבאנו לעיל (אות א) אודות החובה לכסות את השוק, הנה גם מדיוק לשון אדמו"ר הזקן עולה ברור שהשוק הוא החלק התחתון, וזה לשונו (סי' עה ס"א): " אבל כנגד שוקה אסור, אף על פי שהשוק אינו מקום צנוע באיש, שדרכו להיות מגולה (במקומות שהולכין בלא אנפלאות), כיון שהוא מקום צנוע באשה – ערוה היא". ממה שכותב שגילוי השוק תלוי בלבישת אנפלאות דהיינו גרביים, ברור שהשוק הוא החלק הצמוד לכף הרגל.

וכך מוכח גם ממה שכתב בהלכות תפילה (סי' צא ס"ה): "ובמדינות אלו אין להתפלל בבית שוקיים של פשתן אם לא ילבש עליהם אנפלאות (שקורין זאקי"ן) שגנאי הוא לעמוד בפני הגדולים בבתי שוקיים של פשתן בלבד ומכל שכן כשנועלין סנדל (שקורין פאנטאפי"ל) שהעקב מגולה".

וכן מפורש בלשונו בהלכות נידה (סי' קצ ס"ק כד) "אע"פ שלמעלה מעקבה בכל אורך שוקה כנגד העקב".

הרי מוכח שסבירא ליה שהשוק הוא חלק הרגל התחתון. ומובן איפוא שזהו החלק האסור בגילוי מדין "שוק באשה ערוה", בלא קשר למנהג המקום.

[1] כאן המקום להעיר על כך שבריש דבריו שם כותב הגריש"א בשם הסדרי טהרות (ליינר, אהלות פ"א מ"ח ד"ה בקורסל) שעניין זה הוא מחלוקת ראשונים בין התוספות לבין הרי"ף והרמב"ם. כלומר שהרי"ף והרמב"ם הם מקור לדברי הפרי מגדים.

אכן, המעיין בסדרי טהרות יראה שהמקור היחיד שכתב ברור לפרש בדברי המשנה באהלות (שם) ששוק באדם הוא החלק שמעל הברך הוא רק התוספות יום טוב.

ואף כי התוספות יום טוב מנסה למצוא לפירושו רמז כלשהו בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות שם, וגם זה רק על בסיס תיקון לשון שמציע לתקן ולהגיה בדבריו, והסדרי טהרות מנסה שם להסביר את כוונת התוספות יום טוב בדיוק לשון הרמב"ם;

הנה כשמעיינים בדברי הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות שם על נוסחאותיו השונות, רואים שאין שום הכרח להבין בדבריו כפירוש התוספות יום טוב שהשוק באדם הוא הפרק העליון שמעל הברך.

ואדרבה, פשטות דברי הרמב"ם מורים שסדר ומניין איברי האדם מלמטה למעלה הם – שוק ומעליו ירך. וכן הוא פשטות דברי המשנה שם: "שלשים בפיסת הרגל ששה בכל אצבע, עשרה בקורסל, שנים בשוק, חמשה בארכובה, אחד בירך, שלשה בקטלית". הרי שהמשנה מונה את איברי האדם מכף רגלו ולמעלה, ומקדימה את השוק לברך ולירך. ועל כך כותב הרמב"ם בפירושו למשנה: "פסת היד ופסת הרגל, מסרק היד ומסרק הרגל, וכיון שיש ברגל שלשים אברים הרי בכל אצבע ששה אברים. וקורסל, הכרע, תרגום כרעים קרסולין. ושוק, אלסאק. וארכובה, הברך. וירך, אלורך. וקטלית, אלקטנה והוא כף הירך ומה שמחובר בו מלמעלה". גם בדבריו מבואר בפשטות שסדר האיברים מלמטה למעלה הוא קודם שוק ומעליו הברך ומעליה הירך. וכן משמע גם מפשטות פירוש הברטנורא על המשנה שם. [ועל כן צריך עיון טובא מה שכותב הסדרי טהרה שם בסוף דבריו, שדברי התוספות יום טוב "הוא באמת פירוש הרמב"ם והרב ברטנורא ז"ל", בשעה שאין שום הכרח להבין בדבריהם כדבריו].

וראה להלן שהחתם סופר כבר התפלא על התוספות יום טוב, מדוע פירש משנה זו העוסקת באיברי האדם על פי סדר האיברים בבהמה, מאחר שהתוספות כתבו שאין שוק האדם כשוק הבהמה. וע"ע בספר דברי שלום (בעילום שם, עמ' ריד ובשוה"ג).