כשחל תשעה באב בשבת, יש שנוהגים לא לומר פרקי אבות באותה שבת, כיצד נוהגים בשבת הבאה? אומרים שני פרקים? או שממשיכים מהפרק שדילגו?
ברוך ה' אני חתן ורציתי לשאול האם מותר לי בימים של תשעת הימים לבחור מוצרי חשמל לבית יחד עם הכלה?
לעיתים מתעוררים חיכוכים בין העוסקים בעבודת השליחות, עקב טענה של אחד הצדדים ל"השגת גבול". מה הם הכללים ההלכתיים בנושא זה, וכיצד יש לנהוג כשיש חשש
אשה שכתבה על החמץ בביתה – מכור לגוי, אך לא חתמה כלל על שטר מכירת החמץ שאצל הרב. מותר לה להנות ולהשתמש בהחמץ לאחר הפסח? יצויין, שהיא לא ידעה שהליך המכיר – הוא בנתינת הרשאה לרב למכור עבורה את החמץ, כמו"כ היא חשבה שע"י כתיבתה בלבד הוא מכור, האם מותר להנות מחמץ זה? האם ניתן לסמוך על מכירת הרבנות הראשית עבור כל בני העיר?
הפוסקים נחלקו כיצד הדין אם הרב כתב בשטר מכירת החמץ לגוי שמוכר את החמץ "של כל בני העיר", האם הדבר מועיל למי שלא חתם על שטר המכירה ואף שמו או מקום החמץ שלו לא צויינו בשטר המכירה, או לא. לכן, אם אותה אישה נזכרה בתוך הפסח שלא מכרה החמץ, עליה לשרוף את החמץ, כדי להינצל מספק איסור בל יראה ובל ימצא מדאורייתא[1]; אבל אם כבר עבר הפסח ולא שרפה, החמץ מותר בהנאה, כיון שהוא איסור דרבנן וספק דרבנן לקולא[2].
[1] ואף אם ביטלה החמץ בערב פסח ואמרה "כל חמירא" כנהוג, לא מהני להחשיבו איסור דרבנן בתוך הפסח (וכמבואר בשוע"ר סי' תלה סוס"ד שאם ביטל שוב אין בחמצו משום "בל יראה ובל ימצא" ומשום "תשביתו" אלא "מדברי סופרים"), כי החמץ שהיה בדעתה למכור לא נכלל בביטול שעשתה, וכמו שכתב אדה"ז בהלכות מכירת חמץ: "ומי שעולה על דעתו שמכירת חמץ הוא מדברי סופרים לפי המנהג שהכל מבטלין החמץ ואומרים כל חמירא ליבטל ולהוי הפקר כו', שגגה היא בידו, כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח, כמבואר בתשובת הרשב"א בשם ירושלמי וכן פסק הרמ"א בד"מ ובפר"ח, ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא". על כן בנידון דידן שנתכוונה למכור החמץ וספק אם המכירה הועילה, בתוך הפסח יש בחמץ שלה ספק איסור דאורייתא.
[2] ראה כף החיים (סי' תמח ס"ק סט): "בעיר שדרך הרב לכתוב תמיד בשטר המכירה שמוכר גם החמץ של אנשים שבעיר אשר לא ביקשו ממנו למכור, או שכחו, שאף דזכות הוא לו, דודאי ניחא ליה מכל מקום אין במכירת הרב ממש, דבעינין גם דעת הקונה שיהא סמכא דעתו, והכא לא סמכה דעתו, כיון שהבעלים יכולים לבטלה, ושמא ימכרו לאחר (תשובת בנין עולם)".
אבל הפתחי תשובה (יו"ד סי' ש"כ סק"ו) כתב עליו, דזה לא נקרא לא סמכה דעתו, רק דינו כמו לוקח על תנאי, על מנת שיתרצו בעליו, "ואם נתרצו אח"כ הוי מכירה" (ראה שדי חמד סי' ט אות ב).
על כן למעשה, גם אם הרב כתב שמוכר החמץ של כל בני העיר, מידי ספקא לא יצאנו, וספיקא דאורייתא לחומרא, לכן בפסח צריך לשרוף את החמץ שיש לו כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אפילו מספק.
אבל לאחר הפסח, כיון שאיסור הנאה מחמץ שעבר עליו הפסח הוא רק מדרבנן, יכול לסמוך בספיקא על הדיעה שאם כתב הרב מכירה למי ששכח יהיה מועיל לו [וכמדומה גם אם הרב שלו לא כתב כן, תמיד ימצאו רבנים שכתבו כן].
חשוב להבהיר שנידון דידן אינו שייך להוראת הרבי למכור חמץ גם עבור יהודים שאינם עושים מכירת חמץ בעצמם (שלחן מנחם ח"ב עמ' רצב), כי שם מדובר שכותבים בשטר המכירה את שמם ואת כתובתם, כך שיש אפשרות שהגוי יממש את המכירה, אבל כאשר לא מציינים בשטר לא את שמו של המוכר ולא את מיקום החמץ, ודאי לא חלה המכירה (ראה שו"ת "דברי מלכיאל" ח"ד סי' יח; קובץ המועדים, פסח ח"ב עמ' רל"ה; וע"ע בשד"ח אס"ד מערכת חמץ, סי' ט, אות ב. ח"ח עמ' 367).
