השגת גבול בעבודת השליחות

א. בגמרא בבא בתרא (כא, ב – כב, א) איתא: "אמר רב יוסף ומודי רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב, דאמר מר עזרא תיקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר. וניחוש דילמא אתי לאיתרשולי, אמר ליה קנאת סופרים תרבה חכמה". ופירש רש"י: "מודי הוא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב לבר מבואה מללמד גם הוא התינוקות, שמתוך כך יזהרו באומנותן, שייראו זה מזה, דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה".

וכך נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמה סכ"ב): "מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שיביאו לו תינוקות אחרים או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה, אין יכולים למחות בידו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

מהלכה זו עולה שבכל הנוגע להרבצת התורה אין איסור השגת גבול, ולכן אף שכבר יש במקום זה מי שמלמד תורה, מותר למלמד אחר לבוא וללמד אף הוא, והטעם הוא כי דבר זה מביא תועלת להפצת התורה, דמתוך שיקנאו זה בזה יתחרו זה בזה וכל אחד ישתדל ללמד טוב יותר מחבירו.

וראה שו"ת הריטב"א סי' כ"ז: "ולא דוקא מלמד תינוקות של בית רבן, אלא הוא הדין לעשות מדרש להרביץ תורה או לדרוש בו לרבים כדי להגדיל תורה ולהאדיר ולא תשכח תורה מישראל, דכליה חד טעמא הוא". וראה גם תרומת הדשן פסקים סי' קכ"ח. שו"ת שואל ומשיב תנינא ח"א סי' י"ג דף ז' טור א'.

ב. אכן מצאנו בחידושי החתם סופר לבבא בתרא (כא, ב ד"ה וניחוש) ש"בשארי עוסקי מצוות דלא שייך קנאת סופרים חיישינן לאיתרשולי". כלומר, בעסק שאר מצוות אסור לאחד לחדור לגבולו של השני מדין "השגת גבול" כדי שלא ירפו ידיו במלאכת הקודש.

ממוצא דבריו נראה שדייק את לשון חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה", שטעם זה תקף רק בלימוד תורה ממש דהיינו "סופרים" ו"חכמה". אבל העסק בחיזוק שאר מצוות, אף שגם בזה שייך לכאורה הטעם וההיגיון שה"קנאה" תגרום ל"תרבה" במצוות, מכל מקום אין להתיר להשיג גבול במצוות מטעם זה, דמאחר וחכמים לא אמרו 'תרבה קדושה' וכיוצא בזה, אלא "תרבה חכמה", אין להתיר זאת אלא בהרבצת התורה (להעיר משיחת הרבי בפורים תשל"ב, פארברענגען עם הרבי ב [יד] עמ' 15: "הטעם ד'קנאת סופרים תרבה חכמה' יש לו מקום לכאורה גם בשאר עניני השגת גבול, וכפי שאנו רואים בטבע האדם שכאשר אין לו מתחרה כו' אינו משקיע עצמו כל כך בהשתדלות שהסחורה תהיה טובה כו'. ואף על פי כן לא מצינו שהובא הענין ד'תרבה חכמה' כדי להתיר השגת גבול בשאר ענינים, ולא נזכר ענין זה אלא בנוגע ל'קנאת סופרים' בנוגע ללימוד התורה. ועל כרחך צריך לומר שלא נאמר טעם זה אלא במקום שישנו גם הטעם ד'יגדיל תורה ויאדיר'").

ג. וכך כתב החתם סופר גם בשו"ת שלו (חו"מ סי' ע"ט ד"ה התנאי השני): "ונראה ודאי למאן דסבירא ליה דוקא מקרי דרדקי, אם כן שפיר גרסינן טעמא משום קנאת סופרים, אבל למאי דקיימא לן הוא הדין לכל אומני מצות אין מעכב, אם כן מאי שנא דנקט הכא טעמא משום קנאת סופרים טפי מבשארי אומני מצות".

גם כאן רואים שהבין ש"קנאת סופרים" היינו כפשוטו – דווקא "סופרים" שהם מלמדי תורה. ולכן מקשה, למאי דקיימא לן שגם ב"אומני מצוות" אין דין השגת גבול כמו במלמדי תורה, מדוע משתמשת הגמרא בלשון "קנאת סופרים" ולא נוקטת לשון כללית כגון "קנאת עוסקי מצוות" הכוללת הן מלמדי תורה והן אומני מצווה.

אלא שלכאורה סותר כאן החתם סופר את דברי עצמו בחידושיו לגמרא, ששם כתב שבעוסקים בשאר מצוות "לא שייך קנאת סופרים" ומשמע שיש בהם דין השגת גבול, ואילו כאן כותב "דקיימא לן הוא הדין לכל אומני מצות" שאין בהם השגת גבול (ולהעיר מספר 'הסוד' עמ' קסט בשם הגרי"ש אלישיב, שכל דברי החתם סופר, גם אלו שבחידושיו לש"ס, הם להלכתא).

אך החילוק פשוט, בחידושיו מדבר החתם סופר ב"עוסקי מצוות", שהם בדוגמת ה'שלוחים' העוסקים בהפצת המצוות לשם שמים. ואילו בתשובתו עוסק ב"אומני מצוות", דהיינו אומנים המוכרים חפצי מצווה כגון תפילין ומזוזות לפרנסתם. והסיבה שבאלו האחרונים אין איסור השגת גבול, אינו משום קנאת סופרים תרבה חכמה (שאינו שייך לדעתו אלא במלמדי תורה), אלא מטעם אחר – המבואר בתירוצו בהמשך תשובתו שם וז"ל: "אלא על כרחך גרסינן וניחוש דלמא אתי לאיתרשולי, פירוש אם לא יהיה פרנסתו בריווח יתרשל מללמוד יפה וכדומה, ומשני אדרבא הא עדיף קנאת סופרים תרבה חכמה, וברוכלין וכי הני לא שייך אתי לאיתרשולי דודאי לא יעזוב חנותו בשבילו שגם אחרים יבואו בעיר. אבל מלמדים יתרפו ממלאכתם, אי לאו דראו חכמינו ז"ל הא עדיפא דקנאת סופרים תרבה חכמה".

כלומר, הטעם שב"אומני מצוות" אין איסור השגת גבול, הוא מהטעם שב"רוכלין" אין איסור זה – משום שבהם "לא שייך אתי לאיתרשולי" כי מי שעוסק במכירה (של חפצי מצווה או בשׂמים) לצורך פרנסתו "ודאי לא יעזוב חנותו בשביל שגם אחרים יבואו בעיר".

מה שאין כן 'שליח' שהוא בגדר "עוסקי מצוות" לשם שמים ולא לצורך פרנסה (ואף אם בפועל גם מתפרנס מפעילותו, לא לשם כך התחיל פעילותו, שהרי ממון היה מצליח להשיג בעסק אחר יותר) ומאידך גיסא בעיסוק זה "לא שייך קנאת סופרים", ממילא "חיישינן לאיתרשולי" אם יבוא אחר ויתעסק בסמוך לו במה שהוא עוסק, ולכן בזה יש לאסור על השני כדי שלא יירפו ידי הראשון.

ד. ומכל מקום, גם ב"אומני מצוות", במקרים שבית הדין רואה שבהתאם לנתוני המקום והזמן יש לחוש שחדירת האחד לתחומו של השני תגרום לאיתרשולי, רשאים לגזור ולאסור זאת, וכמו שממשיך וכותב החתם סופר שם: "מזה נראה לי בכל מלאכת שמים דאיכא למיחש לאיתרשולי ולא שייך קנאת סופרים תרבה חכמה, אין להתיר להזיק חברו, אדרבא יש להחמיר ולאסור טפי למגדר מלתא".

משמעות דבריו היא שאין בזה "כלל", אלא יש לבדוק כל מקרה לגופו, וכאשר נראה לבית הדין שיש לחוש לאיתרשולי יש לגזור ולאסור גם ב"מלאכת שמים".

מזה נראה שכן דעתו גם במלמדי תורה, שאף שאמרו חז"ל שאין בהם השגת גבול משום "קנאת סופרים תרבה חכמה", אם לבית הדין נראה שיש לחוש שהשגת הגבול תגרום "איתרשולי" ולא "תרבה חכמה", יאסרו זאת.

ה. והנה בשו"ת הצמח צדק (יו"ד סי' קצה) הקשה על מנהג הרבנים בדורות עברו לכתוב הסכמות לטובת מדפיסי ספרים ולאסור על אחרים מלהדפיס ספרים אלו לתקופה מסוימת, וז"ל: "יש לעמוד על שרש ענין ההסכמות מאיזה מקום הוא נמשך, דלכאורה הרי מצינו להפך בגמרא שאפילו במקום דין השגת גבול מ"מ במלאכת שמים התירו שאין איסור השגת גבול כדי שעי"ז יהיה קנאת סופרים תרבה חכמה כו', וא"כ הוא הדין בהדפסת הש"ס נמי, אף אי הוה שייך ביה משום השגת גבול אם היה זה עסק הדפסה אחרת כמו בר מתא אבר מתא אחריתא, מ"מ בהדפסת ש"ס אין איסור כלל כדי שמתוך כך יזהרו באומנתן כו', ואיך תיקנו כן הגאונים לאסור למדפיס אחר בהדפסת שסי"ן ושארי ספרי קדש. הרי זה נגד סברת הגמרא לכאורה".

מנוסח קושייתו משמע שהבין שבטעם שאמרה הגמרא "קנאת סופרים תרבה חכמה" אין כוונתה דווקא ל"סופרים" דהיינו מלמדי תורה, אלא הוא הדין לקנאת "מדפיסים" שהם בעלי עסק, דמאחר ומלאכתם מביאה בעקיפין ל"תרבה חכמה", שהרי על ידי שיקנאו זה בזה "יזהרו באומנתן" וממילא יודפסו הספרים באופן משובח וטוב יותר, לכן גם בהם לכאורה אין איסור השגת גבול.

על פי זה מובן שלדעת הצמח צדק הוא הדין בנידון דידן בשלוחים העוסקים בעסק 'קירוב יהודים לתורה ומצוות', דמאחר וזוהי "מלאכת שמים" המביאה בעקיפין גם ל"תרבה חכמה", שהרי גם כאשר 'שליח' מניח עם יהודי תפילין או מחזקו במצווה אחרת, מטרתו היא לקרב בכך את לבו לאביו שבשמים ולגרור אותו לקיום כל המצוות שבכללן לימוד התורה, על כן לסברת קושייתו אין בכל פעולות מעין אלו איסור "השגת גבול" מאחר ו"קנאת סופרים תרבה חכמה".

ו. והנה על קושייתו לגבי ההסכמות עונה הצמח צדק: "וצריך לומר משום שראו שיש בזה חשש דלמא אתי לאתרשולי, דאע"ג גבי סופרים ומלמדים לא חשו לזה, התם משום דלא שייך חשש הפסד עכ"פ, משא"כ גבי הדפסה שהמדפיס מוציא על זה ממון רב יש לחוש דלמא מימנע ולא עביד כשיתיירא מהשגת גבול".

כלומר, מתי אמרו חז"ל שגבי "סופרים" (מלמדים) וכן כל העוסקים ב"מלאכת שמים" אין איסור "השגת גבול", כאשר השגת גבולם גורמת רק "קנאת סופרים" אך לא הפסד ממון, אבל כאשר השגת גבולו של העוסק במלאכת שמים תגרום לו גם הפסד ממון, בזה גובר החשש "דלמא מימנע ולע עביד" על הסברא "שמתוך כך יזהרו באומנתן".

[להעיר מפסקי דין ירושלים ח"ז עמ' רל-רלא שהביאו בשם ספר הערות במסכת קידושין, שמה שנפסק להלכה שאין שכנים יכולים למחות בשכנם המלמד תינוקות בביתו, היינו כאשר הדבר רק מטריד אותם, אבל אם הדבר גורם להם גם נזק כספי, כגון שערך דירותיהם יורד עקב כך, יכולים למחות בו ולמונעו. ע"כ].

ההסבר בחילוק זה יש לומר, שחכמים ירדו לסוף דעתו של אדם, שעל "קנאה" ו"תחרות" מסוגל הוא להתגבר ובמקום "לאיתרשולי" ינתב עצמו לתוספת מאמץ והשתדלות לפעול או ללמד טוב יותר מחבירו, וזהו "שמתוך כך יזהרו באומנתן" וממילא "תרבה חכמה"; אבל על "הפסד" ממון אין אדם מסוגל להתגבר, אלא הדבר גורם לו חלישות הדעת המביאה ל"איתרשולי" ול"מימנע ולא עביד".

ז. יוצא אפוא מדברי הצמח צדק, שכאשר השגת גבולו של 'שליח' העוסק ב"מלאכת שמים" של הפצת תורה ויהדות, תגרום לו רק חלישות הדעת ו"קנאה", אין בכך משום "השגת גבול", כי חזקה עליו שקנאתו תביא רק ל"תרבה חכמה". אבל אם הדבר עלול לגרום לו גם הפסד ממון, כגון שיש חשש שעל ידי פתיחת מוסד זהה לשלו ייחלש המוסד שלו וייקלע לחובות כספיים, בכהאי גוונא "יש לחוש דלמא מימנע ולא עביד כשיתיירא מהשגת גבול".

[משא"כ לדעת החתם סופר, גם כשהשגת גבולו של השליח אינה גורמת לו הפסד ממון אלא רק קנאה, אם ייראה לבית הדין שבכהאי גוונא יש לחוש ל"איתרשולי" ולא יהיה "תרבה חכמה", יוכלו מן הדין לאסור זאת על השני].

ח. עוד מצאנו בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שכט), שמה שכתב המגן אברהם בסי' קנ"ג (סקמ"א) ש"אנשים שהחזיקו לקבור מתים אין יכולין למחות באחרים שבאו לקבור, שבעשיית המצוה כל אחד רוצה לזכות", שם מדובר "באנשים שרוצים להיות גם הם תוך חבורתם והם מונעים אותם, על כן כתב שאי אפשר להם למנוע רבים מלעשות מצוה. אבל אם האנשים אינם רוצים (ו)להיות בתוך החברא, נראה לי דלאו כל כמינייהו להפסידם מחזקת מצותם".

כלומר, ארגון שהוחזק ראשון לסייע לציבור במקום זה בקיום מצווה מסוימת (בתורת גמילות חסד ולא תמורת תשלום – כן מוכח מהמשך דברי החתם סופר שם), ובא אדם אחר ורוצה להקים באותו מקום ארגון דומה, יכולים הם למחות בו ולעכבו, כי אין לו רשות "להפסידם מחזקת מצותם". אלא אם כן ביקש להצטרף ולסייע לארגון שלהם והם מסרבים לקבלו (ופשוט דהיינו דווקא כאשר הם אכן זקוקים לסיוע), אז רשאי הוא להקים ארגון זהה לשלהם, כי אין הם יכולים למנוע ממנו לזכות אף הוא במצווה (וראה שו"ת משנה שכיר ח"א חו"מ סי' כט).

דבריו אלו מתאימים לדבריו בחידושים לבבא בתרא הנ"ל, שבעסק המצוות (בשונה מלימוד תורה) לא קיים המושג "קנאת סופרים תרבה חכמה" וממילא חיישינן "לאיתרשולי" ולכן קיים איסור "השגת גבול". משום כך אסור לשני "להפסידם מחזקת מצותם". אולם כאשר השני אינו בא להשיג את גבולם ולהתחרות בהם, אלא לסייעם סיוע הנזקק להם כדי להשתתף אף הוא במצווה, אם סירבו לשתפו רשאי להשיג את גבולם ולהקים ארגון מתחרה, כי הם נהגו שלא כהלכה בדחייתו.

ט. מדבריו אלו עולה שמי שבא למקום שפועל בו שליח, אינו רשאי לפעול פעולות זהות לאלו של השליח, כגון תהלוכת ל"ג בעומר שהיא פעולה השייכת באופן ישיר למנהל בית חב"ד המקומי, אלא במקום זאת יבקש מהשליח לשתף אותו בפעולותיו, כגון לסייע בתהלוכה ובאירגונה בהתאם ליכולותיו וכשרונותיו.

רק במקרה רחוק מן הדעת, בו יוכח לבית הדין שלמרות שהשליח זקוק לעזרה, וזה שמציע את עצמו לעזור מתאים לכך, ורק מחמת צרות עין וכדומה נמנע ממנו להשתתף ולסייע, בכהאי גוונא יש מקום לשקול להתיר לשני לזכות בעשיית תהלוכה נפרדת.

וראה גם ספר צעירי אגודת חב"ד עמ' 122, מענה הרבי לאחד שהציע להטיל עליו את התפקיד והאחריות לפעילות ב'מבצעים': "ישנם המתעסקים בכל הנ"ל זה כמה וכמה חדשים – האמנם לדעתו עלי לסלקם חס ושלום ולמסור התפקיד לו?! באם יכול לפעול בהנ"ל – אז ודאי יכיר בגודל ענין המבצעים ובחזרתו לארץ הקודש ידבר בכל הנ"ל עם ההנהלה ראשית דהמבצעים – וכנ"ל לא שרוצה לקחת מהם תפקידם וכו', כי אם שרוצה להשתתף בהמבצעים וכו'".

י. והנה כשם שבהסכמות על ספרים היו הרבנים בדורות עברו מגבילים את איסור הדפסתם על ידי אחרים לתקופה מסוימת, כפי אשר שיערו שלא ייגרם למדפיס הראשון הפסד (ראה לדוגמה בהסכמות לספר התניא), כך בפעילות תורנית לפעמים יש מקום לשקול להגביל את האיסור על אדם אחר להשיג את גבולו של הראשון לזמן מסוים, על דעת שכשיגיע הזמן הנקוב יביאו את המקרה שוב בפני רב מורה הוראה שיבדוק את הנתונים. כי לעיתים קורה שבמשך השנים המקום מתפתח – התושבים מתרבים ואפשרויות הפעילות מתרחבות, כך שגם אם בתחילה לא היה מקום להרשות לאדם נוסף לפעול במקום משום שמחליש את ידי הראשון, במצב החדש לא תיגרע פעילותו של הראשון מאומה מחמת פעילותו של השני.

דוגמה לכך מצאנו בתשובת האגרות משה (חו"מ ח"ב סי' מ אות ב): "הנה באו לפני הרב שליט"א שיסד זה כבר בית כנסת באיזה רחוב שהמתפללים שם הצריכים לביהכ"נ זה גרים משם ועד רחוב פלוני וכמדתו לרוחות האחרות, עם ראש הקהל מביהכ"נ הזה, ואמרו כי כאשר ניתוספו מתפללים שיש בזה צורך גדול להוסיף על ביהכ"נ הזה או במקום זה, או לשנות ולבנות ביהכ"נ שיוכל לכלול כל הצריכים והרוצים להתפלל שם במקום אחר במשך זה, ומוציאין על זה סך גדול, שחוששין שלא יבא איזה רב ממקום אחר ויבנה עוד ביהכ"נ חדש ויפסידם בהפסד גדול. שלכן אני אומר שיהיה בזה איסור השגת גבול ולטותא דהקרא על איזה רב מאיזה מקום לבא למקום זה וליסד מנין חדש אף לא באיזה בית קנוי או שכור, ואף לא בחלק אחד מבית, וכ"ש שלא לבנות ביהכ"נ מיוחד, לא בנוסח ספרד ולא בנוסח אשכנז, ואף לאנשים בעלמא אסור. אבל באשר אי אפשר לבנ"א לידע העתידות והרי אפשר שבמשך הזמן ירבו האוכלוסין לעם רב שיצטרכו ליותר ביהכ"נ, לכן האיסור נקבע על משך עשר שנים, ואחר זמן זה הוא כפי שיראו הרבנים הגדולים אחרי שיבררו הדבר בדעתם הגדולה אם להמשיך האיסור לעוד זמן".

יא. התייחסויות רבות יש בדברי הרבי לעניין השגת גבול בין מוסדות חב"דיים כגון בתי חב"ד, ישיבות וכו'. להלן נצטט כמה מהן.

בספר השיחות תשמ"ז ח"א ש"פ וארא ר"ח שבט אות ט' מדובר אודות "הקמת בתי תורה, בתי תפלה ובתי גמ"ח כו', בתי חב"ד", ושם בעמ' 289 כותב: "ויש להוסיף (על דרך המוסר) בביאור המשך הכתוב 'ואיזה מקום מנוחתי', מכיון שיתכן 'בית אשר תבנו לי' שאינו 'מקום מנוחתי' חס ושלום, כאשר בנייתו קשורה עם ענין שהוא היפך השולחן ערוך, השגת גבול וכיוצא בזה (מצוה הבאה בעבירה). ולכן צריך להדגיש שצריך לבנות בית שיהיה 'מקום מנוחתי' על פי השולחן ערוך, כמובן וגם פשוט. ולאידך, בכגון דא יש ענינים שבהם לא שייך הענין דהשגת גבול, כפי שמצינו בנוגע למלמדי תינוקות כו'. ופשוט שכל זה צריך להיות על פי פסק דין של רבנים ומורי הוראה (ולא על דעת עצמו כו'), כהוראת המשנה כו' 'עשה לך רב'".

מבואר מדבריו שגם בבניית בתי חב"ד שעניינם הפצת תורה ויהדות, לפעמים שייך המושג "השגת גבול" על פי שולחן ערוך ולפעמים אינו שייך. ועל פי האמור לעיל הדבר תלוי האם פתיחת בית חב"ד חדש בסמוך לבית חב"ד קיים תגרום "יגדיל תורה" ו"תרבה חכמה", או שמחמת נזק כספי לבית חב"ד הקיים עלול להיגרם ההיפך מיגדיל תורה ותרבה חכמה. וההכרעה בזה נתונה ביד רב מורה הוראה.

וראה גם ספר ימי תמימים ח"ח עמ' 209: "ב"ה, כ"ח מרחשון תשד"מ. מענה שנתקבל מכ"ק אדמו"ר שליט"א למכתבינו מיום י"ט חשון, בענין ההצעה לקבל את ר"מ שי' וועכטר כראש הכולל בנחלת הר חב"ד, ועל דבר ההצעה לקבלו כר"י באם תיפתח כיתת מכינה בנחה"ח: באם אין בזה השגת גבול, טוב ויהא בשעטומ"צ".

ואף שלכאורה בלימוד תורה לא שייך "השגת גבול". הנה על פי האמור, מאחר ומדובר בקבלת משרה יכולה להיות בזה לפעמים השגת גבול כספית, שלדברי הצמח צדק עלולה לגרום ההיפך מיגדיל תורה ותרבה חכמה, ולכן אסורה.

יב. בספר מאוצר המלך עמ' 207-8 מובא מענה הרבי להצעת "ועד הרבנים הכללי" ממוצאי שבת פרשת בא תש"ן ש"היות שבאו הרבה אורחים רבנים מאה"ק ומשאר ארצות לשנת הארבעים, הלא יאות לעשות קבלת פנים בעבורם, ולכן הננו חושבים להכין זה בעד י' שבט בשעה שתים לאחר הצהרים איה"ש". הרבי השיב על גליון מכתבם: "איני יכול לענות על זה באיזה אופן שיהיה – כיון שאין ידוע כלל: מתי נברא הועד, מי בראו וכו' וכו'. מה שמבהיל (להיותו היפך השו"ע – השגת גבול בפשטות) כבר היו אסיפות כאלה וכולם (כפי שנתפרסם על ידי פלוני ופלוני) או שאינם רוצים לדעת על דבר זה או ששכחו על זה (כולם?!). בכל אופן – אין מקום מיר [אותי] בפרט אריינציען [להכניס] בזה".

וביארו שם המוציאים לאור: "כוונת הרבי היא שזה השגת גבול לרבני השכונה, שהרי הם עורכים בהוראת הרבי (בסמיכות לחג השבועות) מסיבת קבלת פנים לרבנים האורחים". כלומר, מאחר ומסיבת קבלת פנים לרבנים האורחים הוא מתפקידם הקבוע של רבני השכונה, כשבאים רבנים אחרים (אפילו מתושבי השכונה) ועושים זאת במקומם, הרי זה בבחינת "היפך השולחן ערוך – השגת גבול בפשטות".

הטעם שמקרה זה נחשב "השגת גבול" האסורה, אפשר להסביר משום ש"קבלת פנים" לרבנים האורחים אינו דבר השייך ל"קנאת סופרים תרבה חכמה", מאחר ואין זה לימוד תורה (אף בעקיפין) אלא רק קיום מצוות כבוד תלמידי חכמים, ומאחר שרבני השכונה הוחזקו במצווה זו, אדם אחר שבא ועושה זאת במקומם הרי הוא משיג את גבולם. וכלשון החתם סופר הנ"ל – "דלאו כל כמינייהו להפסידם מחזקת מצותם".

יג. בתורת מנחם התוועדויות תשמ"ז ח"ב עמ' 337 מובא: "ומובן שכאשר בנין הבית הוא באופן של השגת גבול, הרי זה שולל את הענין ד'מקום מנוחתי', כי: נוסף לכך שאין הקב"ה משרה שכינתו בענין שנעשה היפך השולחן ערוך – מצוה הבאה בעבירה, הרי גם בפשטות – מכיון שהניזק (שהשיג[ו] את גבולו ופגעו בפרנסתו כו') 'מרעיש עולמות' על כך שפגעו בו, הרי זה מבלבל כביכול למנוחת השכינה, 'מקום מנוחתי'".

אכן, מובן בפשטות שהרעשת העולמות של הניזק מפריעה להשראת השכינה רק כאשר יש בה צדק על פי תורה, וכפי שאומר בתחילת הדברים שמדובר כשהבית נבנה "באופן של השגת גבול". אך אם על פי תורה אין כאן השגת גבול, והתובע צועק מחמת צרות עינו בפעילות הכשירה של חבירו, פשיטא שאין צעקתו מפריעה למנוחת השכינה באותו מקום. (אולם גם בכהאי גוונא יתכן ש'לא רצוי' שהשני יפעל במצב כזה, וכדלהלן).

וראה בהמשך הדברים שם עמ' 338 בנוגע לעניינים "שלא שייך בהם השגת גבול" על פי תורה: "יש לשלול גם בנוגע לקצה השני, טעותם של הטפשים החוששים מהקמת בית חב"ד נוסף בקרבת מקום מפני שלוקחים מהם את הזכות להניח תפילין ליהודי פלוני… או שעל ידי זה יגרע בכבודם כו', ועל דרך זה בשאר טעמים כיוצא בזה. ועד כדי כך גדלה טפשותם, שלא זו בלבד שאינם מניחים לאחר לפתוח בית חב"ד נוסף, דבר זה הס מלהזכיר… אלא עוד זאת, שמגרשים אותו בכלל מעיר זו, בהיותו בעל הבית – לדעתו – על העיר והסביבה כולה… תוך כדי רדיפות, וגרימת צער כו'".

וכאמור לעיל, כל זה מדובר כאשר על פי תורה אכן אין השגת גבול. והפסיקה בזה נתונה אך ורק לרב מורה הוראה, ואין לנוגע בדבר לפסוק על דעת עצמו.

יד. באחת השיחות נתן הרבי דוגמה למצב בו יש חשש השגת גבול בהקמת מוסד (ספר השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 265, בתרגום מאידיש): "כאשר כמה רוצים להקים מוסד כו' על שמה, וממהרים לעשות זאת בזריזות, מחמת הזריזות יכולה לפעמים לצאת הכפלה, ששניים (או יותר) יקימו אותו מוסד באותו מקום. שאז יוצא, (א) פעולה מיותרת, שהרי אין צורך באותו דבר פעמיים, ובפרט בה בשעה שניתן להוסיף בדברים שעדיין אינם קיימים בכלל, (ב) ועיקר – חשש של השגת גבול וכיוצא בזה".

מלשונו "אותו מוסד באותו מקום" ניתן להסיק, שכאשר השני מקים מוסד בעל תוכן ומגמה (ושֵם) שונים משל הראשון, או מוסדות "שעדיין אינם קיימים בכלל" תחת ראשותו של הראשון, אין בכך משום השגת גבול. שהרי המוסד של השני אינו שייך ל"גבול" שבו החזיק הראשון.

אולם כפי שיתבאר, היתר זה אינו תקף כאשר מדובר על מוסד בעל אופי של שליחות חב"דית מובהקת, ובמקום זה קיים "שליח ראשי", שאז אף אם עדיין לא קיים מוסד כזה במקום זה, אין להקימו אלא ברשות השליח הראשי. וכדלהלן.

לצורך המחשה ניתן לומר שפתיחת ישיבה חב"דית במקום בו פועל בית חב"ד ואין בו ישיבה והשליח המקומי גם לא פעל מעולם להקמת ישיבה, אינה נחשבת השגת גבול. מאחר ורוב השלוחים אינם מקימים ישיבות במקומם ואינם רואים בכך את תכלית שליחותם, וממילא אין לראות בהקמת ישיבה פעילות של שליחות חב"דית מובהקת השייכת ל"גבול" של השליח הראשי במקום זה. זאת ועוד, הישיבה במהותה אינה פונה דווקא אל הציבור המקומי, רוב התלמידים מגיעים ממקומות שונים, מציאות הישיבה במקום פלוני בדרך כלל אינה קשורה לאוכלוסייה המקומית, אלא לתנאי שטח שמעניק המקום ועוד סיבות כיוצא בזה.

אולם מובן שגם זה ייעשה רק לאחר בירור אצל רב מורה הוראה, שיבדוק את תנאיי המקום לפרטיהם, ויאשר שאכן הקמת הישיבה אינה אמורה לגרום לשליח המקומי שום חולשה ורפיון ידיים בפעילותו הקיימת. כי לפעמים פתיחת מוסד נוסף שמתקיימות בו תפילות והתוועדויות וכו', פוגעת בפעילות המתקיימת במקום הקיים מכבר (בית הכנסת של השליח וכדומה).

דוגמה נוספת, אחד מאנ"ש המעוניין לפתוח במקום מגוריו "בית תבשיל" לצורך נזקקים, והשליח המקומי מעולם לא עסק בזה, לא יוכל למונעו בטענת השגת גבול, (ולהלן יתבאר שבכהאי גוונא השני אף לא יצטרך להתייחס לנפילת רוחו של השליח עקב כך או למחלוקת שיעורר), מאחר ופתיחת בית תבשיל אינה פעילות חב"דית מובהקת, וממילא איננה בתחום "גבולו" של השליח המקומי שעד כה לא עסק בזה מעולם.

טו. הרבי רצה שכאשר הרב מאשר פתיחת מוסד או עשיית פעילות במקום מסוים, שיתן את אישורו בכתב. כך אמר בהמשך השיחה הנ"ל: "ולכן כל אלו שחושבים ורוצים להקים מוסדות הנ"ל (או שכבר עשו כן), שייתדברו בהקדם עם רב מורה הוראה בעיר או שכונה (היכן שרוצים להקים המוסד), שהוא יודע את תנאי המקום והמצב על אתר, בכדי לוודא ולברר שבפעולה זו אין שום השגת גבול וכיוצא בזה, ומה טוב שיקבלו מהרב אישור בכתב אודות הקמת מוסד פלוני בשם פלוני, במילא זה גם ימנע שאחר לא יקים מוסד דומה (בתוכנו או בשמו) במקום זה".

וראה גם ספר צעירי אגודת חב"ד עמ' 121, שהרבי לא הסכים לפתיחת משרד בניו יורק לגיוס כספים לטובת צאגו"ח בארץ הקודש, עד שיהיה "פסק דין רבני אנ"ש שי' דכאן בכתב – שאין בזה כלל השגת גבול".

ושם עמ' 122: "הרבי התמיד בגישתו כי פעילות של ארגון ממקום אחר במקום שפועל בו ארגון דומה, מחייב לקבל את הסכמת הארגון המקומי, וכך השיב למכתבם של הרב לייבוב והרב אהרונוב על תכנית לקיים 'ערב ידידים' (במסגרת מצומצמת) בביתו של אחד מידידי צאגו"ח בניו יורק לצורך התרמה עבור צאגו"ח (באה"ק): 'רק באם בהסכמה בכתב מהנהלת צאגו"ח שעל אתר (ניו יורק)'".

כאן המקום לציין את הוראת ועד רבני חב"ד בארץ הקודש ב"תקנון הלכתי לבתי חב"ד ומוסדות לפעילות באה"ק תובב"א" עמ' כ: "בכל שאלת רב, לפנות לרב מורה הוראה בפועל מאנ"ש, אך לא לרב הקשור באופן אישי למוסד". והטעם פשוט.

טז. עוד נאמר בשיחה משנת תשמ"ח הנ"ל: "ועל דרך זה בנוגע למוסד השייך לכמה שכונות וערים או אפילו לכמה מדינות, שייתדברו עם הרבנים של אותם מקומות, בכדי לקבל מהם אישור בכתב להקים את המוסד. ובוודאי לא יצטרכו לזרז את הרבנים ומורי הוראה לברר ולהוציא את אישורם, מאחר והם יודעים שזה ענין שהזמן גרמא ולטובת הרבים".

מקטע זה למדנו עד כמה גדולה צריכה להיות הזהירות וה"מחשבה תחילה" בעניין השגת גבול, הן של זה שרוצה להקים המוסד והן של הרב הבודק האם לאשר את הקמתו; עליהם לחקור ולדרוש ולהתבונן היטב האם הקמת מוסד זה עלולה לפגוע אפילו במוסד הנמצא במדינה אחרת אך יש לו שייכות ישירה למקום זה, והיינו על פי הכלל האמור לעיל, שאם הנתונים מראים שיש לחוש שהקמת המוסד כאן תפגע כספית במוסד השני ותגרום לו "איתרשולי" ו"מימנע ולא עביד" שזהו ההיפך מ"יגדיל תורה" ו"תרבה חכמה" – יש מקום לפסוק שגם זה בכלל "השגת גבול" ולאסור את הקמת המוסד.

יז. כלל נוסף הזכיר הרבי בעניין השגת גבול, וגם אותו צריך הרב הפוסק לקחת בחשבון, והוא – עד כמה השליח הראשון (הטוען להשגת גבול) "פעיל" במקומו. וזו לשון השיחה (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 431): "מוסד וארגון שמיועד לעסוק בהפצת התורה והיהדות, אם אינו ממלא תפקידו במשך ג' ימים (לדוגמא) – בטל המוסד והארגון. נמצאים אמנם האנשים שחברים במוסד והארגון, היושב ראש, המזכיר, המזכיר של המזכיר וכו' וכו', כל תרי"ג המינויים… נמצא גם השלט ונייר המכתבים 'המעידים' על קיומו של המוסד והארגון, אך אף על פי כן, בהעדר הפעילות שלמטרתה הוחלט על הקמת המוסד והארגון, בטלה מציאותו של המוסד והארגון כו'. השגת גבול – שייך רק כשמישהו אחר עוסק בענין זה, וגם אז, הרי עסקן אמיתי אינו צועק על השגת גבול, אלא אדרבה מעודד אחרים שיעסקו בדבר, יש עולם גדול… מספיק לכולם… אבל בנידון דידן כשלא עושים מאומה – איזו השגת גבול יש כאן, כל שייכותו לפעולה זו מתבטאת בכך ששמו נקרא על זה". [ולהעיר מספר צעירי אגודת חב"ד עמ' 121: "מהו ההכרח להתחיל מחלוקת חדשה, והעיקר – לדחוק להכנס להתחיל במקום שיש כבר פעיל מכמה וכמה שנים ומצליח". מלשונו "ומצליח" משמע שדווקא בכהאי גוונא יש לחוש למחלוקת והשגת גבול, אך מי שאינו פועל ואינו מצליח ("לא יגעתי ולא מצאתי"), אין לחוש לטענותיו].

מקטע זה יש להסיק שכאשר השליח הראשון אינו "פעיל" במקומו בכמה וכמה תחומים שהיה אמור להיות פעיל, ובא חסיד אחר ורוצה לפעול באותם עניינים תחת פיקודו אך השליח אינו משתף עימו פעולה, ומאידך כשהלה עושה ופועל ביוזמתו האישית זועק השליח "השגת גבול" (וכפי שמתרחש לדאבוננו בכמה מקומות), בכהאי גוונא יש הרבה מקום לשקול ולהתיישב בדבר האם שייך כאן השגת גבול, (וכן האם להתחשב ב'מחלוקת' הבלתי מוצדקת שיעורר הראשון, כדלהלן), מאחר וכאמור בשיחה – מוסד שאינו מממש את המטרה שלשמה הוקם הרי הוא בטל מאליו וממילא. ועל כן על הרב הבודק את תנאיי המקום מוטל לקחת גם את זה בחשבון.

בעניין זה ראוי להביא את דברי החתם סופר בתשובה הנ"ל (יו"ד סי' שכט) בעניין הא "שיש כח ביד בני חברא קדישא למחות מי שבא לירד לאומנות מצותם", וזו לשונו שם: "מכל מקום היה נראה לומר לכאורה דהיינו בשגם החברא קדישא רוצים לעשות בחנם ובמצות גמילות חסדים, אז ההקדימה להם, אבל כל שהם עושים בשכר שקצבו להם ואחרים רוצים לעשות בחנם או בזול יותר, פשיטא דלא כל כמיניהו דהנהו להפסיד אחרים".

מבואר מדבריו שחובת בית הדין לדאוג לא רק לטובת המוחזק ראשון שלא ישיגו את גבולו, אלא גם לטובת הציבור הזקוק לשירות, וכאשר טובתם גוברת על טובתו – אין לחוש לטענותיו.

כמו כן כאן, טובת הציבור היא שתהיה פעילות של הפצת תורה ויהדות במקום זה, ואם השליח המקומי אינו ממלא את שליחותו בזה כדבעי ליה למיעבד, גוברת טובתם על טובתו ואין להתייחס לתלונותיו אודות השגת גבול.

אך כמוזכר, ההחלטה בזה תהיה אך ורק על פי רב מורה הוראה שיבדוק את הנתונים על אתר, ואין לנוגע בדבר לפסוק לעצמו.

יח. בכל השיחות הנ"ל הזכיר והזהיר הרבי לא לעבור על השגת גבול על פי שולחן ערוך, גם בעניינים הקשורים להפצת יהדות.

אולם במכתביו אנו מוצאים שהורה לפונים אליו להימנע מפעילויות תורניות שונות גם כאשר אין בהן איסור השגת גבול על פי הלכה! באם הדבר יגרום מחלוקת.

ואף שידועים דבריו אודות שלילת הסקת מסקנות לכלל הציבור ממכתבים שכתב לאנשים פרטיים, ובלשונו (מנחם משיב נפשי ח"א עמ' 83): "פשוט שהוראה ליחיד בכל כיוצא בזה, ובפרט במכתב פרטי אליו – אינה הוראה לרבים כלל – כיון שעל פי רוב זהו תלוי בתנאי חיי היחיד, תכונות נפשו, האפשריות שישנן אצלם שכתבם במכתבו, ועוד ועוד";

מכל מקום, כאשר אנו רואים שהדברים חוזרים על עצמם במכתביו פעם ופעמיים ושלוש (ובתלת זמני הוי חזקה), ובכל המקומות ניתנה ההוראה בנימוקה – בבחינת "הלכתא בטעמא" – הדבר אומר דרשני, ואין ספק ש"משהו" על כל פנים ניתן ללמוד מהם על דעתו בעניין זה. (ועיין עוד במבוא לאגרות קודש חי"ב עמ' 16 ואילך).

ראה אגרות קודש חי"ב עמ' ר"ח: "במה שכותבות אודות יסוד גן במעברה, הנה אף כי בכלל נכון הדבר, אבל יש להזהר בזה מעניני השגת גבול גן חרדי הנמצא בקירוב מקום, ואף כי על פי דין בעניני חינוך אין הענין דהשגת גבול, יש חשש דהתחרות בלתי רצויה כניסה בפוליטיקה וכו', ובודאי יוכלו לברר אם יש יסוד לחשש זה ובהתאם להבירור תחליטנה".

שם חי"ז עמ' קפ"ז: "והנה אף כי על פי דין תורה אין בענין דתלמוד תורה ענין דהשגת גבול, ונפסק הדין להלכה בשו"ע יו"ד סו"ס רמ"ה, הנה בפועל נוגע לברר מתחלה באם לא תהיה התנגדות בהסביבה, באם יש שם במקום קרוב ביותר מוסד על דרך האמור, והרי אפשר שהתנגדות זו תתבטא באמצעים בלתי רצוים, והרי בודאי אפשר באופן דיפלומטי לברר את האמור".

שם חכ"ד עמ' רמ"ג: "יסוד ישיבה, הרי אף שאמרו רז"ל על כגון דא יגדיל תורה ויאדיר, בנדון דידן הרי זה ענין של מחלוקת וכו' וכו', ובמילא (ככתבו) אין זה כדאי וענין".

ממכתבים אלו עולה שלדעת קדשו יתכן מצב שעל פי הלכה אין בפתיחת המוסד החדש איסור "השגת גבול" – והיינו על פי האמור לעיל כאשר אין חשש שפתיחתו תפגע כספית במוסד קיים ותגרום חלישות ורפיון ידיים למנהליו, אלא אדרבה – מדובר במצב שפתיחת המוסד החדש נכללת בהגדרת חז"ל "יגדיל תורה ויאדיר", ומכל מקום אם יש לחוש שהדבר יגרום מריבות ומחלוקת, אף שאינן צודקות ע"פ הלכה ונובעות רק מחמת צרות עינם של מנהלי המוסד הקיים, אף על פי כן כדאי להימנע מכך. כלומר, למרות שברור שאין כאן 'איסור', מכל מקום זהו "בלתי רצוי".

וראה עוד שם ח"ז עמ' נ"ח: "בנועם קבלתי מכתבו כו' ונהניתי לקרות בו על דבר הלימודים השונים שהוקבעו וההתועדות בעת המוכשר, ובטח למותר להעירו כי מובן הוא מעצמו שבודאי אין בזה ענינים של השגת גבול ופעולת נפילת רוח של אחרים, כי דיה ומספיקה העבודה לכל אחד מאתנו מבלי לנגוע בפרנסתו של חבירו ברוחניות וכו'".

כלומר, למרות שמדובר על "לימודים" ו"התועדות" שבזה אין איסור להשיג גבול, מכל מקום אם הדבר גורם "נפילת רוח של אחרים" יש להימנע מכך, והטעם – "כי דיה ומספיקה העבודה לכל אחד מאתנו מבלי לנגוע בפרנסתו של חבירו ברוחניות", כלומר מאחר שיש מספיק עבודה רוחנית בהפצת התורה ואפשר לכל אחד ליטול חלק בזה מבלי להשיג גבול אחרים ולגרום לנפילת רוחם, אף שמן הדין הדבר מותר, אין לעשות כן.

וראה גם ספר משבחי רבי (עמ' 197), מענה הרבי ביחידות משנת תשכ"ו להנהלת ישיבת תומכי תמימים המרכזית: "בענין הקמת מוסד בבוסטון בדומה לישיבת 'הדר התורה' בברוקלין – צריכים לברר האם אין כאן ענין של כניסה למחלוקת וכו' שכן, לפי השמועה, הרי הרב לוי יצחק הורעוויץ נ"י הנקרא בשם האדמו"ר מבוסטון פתח מסגרת ישיבה כזו, לומד עם צעירים שיעורים ופועל עמם גדולות והשפעתו עליהם רבה עד כי כמה וכמה מהם (הרבה) נתקרבו ליהדות מסורתית על כן צריכים לברר תחילה האם לא יכנסו על ידי זה למחלוקת כו'".

יט. המקור ההלכתי לכל הוראות אלו הוא כנראה המבואר בשו"ע אדה"ז סוף הלכות הפקר והשגת גבול, שגם במקרים ש"מותר מן הדין לבני העיר לירד אחד בתוך אומנות חבירו" – דהיינו כאשר "אינו כפוסק חייו" – מכל מקום "מדת חסידות שלא לירד לתוך אומנות חבירו". והרבי רצה שפעילות השלוחים בהפצת התורה והיהדות תהיה בהתאם למידת חסידות זו גם כשמן הדין אין איסור השגת גבול.

כ. והנה באגרות קודש חכ"ז עמ' שכ"ו כתוב: "בנדון דידן (בבא בתרא שם) דמושיבין סופר בצד סופר כו' עיקר הראיה על דבר גודל הענין דתלמוד תורה שלכן מחוייב בזה כו' ולכן הראיה ה' חפץ למען צדקו גו' ושלכן מחוייבים בזה".

מדבריו עולה שבדברי תורה – כשאין השגת גבול – מחויב השני להפיץ גם במקומו של הראשון.

אלא שעל פי האמור לדעת הרבי זהו דווקא כאשר אין חשש למחלוקת, אבל כאשר יש חשש מחלוקת אין לפעול באופן שעלול לעורר מחלוקת למרות שמצד דיני השגת גבול אין בכך איסור. והטעם הוא כפי שנימק באגרות דלעיל – "כי דיה ומספיקה העבודה לכל אחד מאתנו מבלי לנגוע בפרנסתו של חבירו ברוחניות". וכן כתב באגרת אחרת (ח"כ עמ' שכא): "ולכתבו על דבר פעולות של איש אחר בעיר וכו' – די ומספיק עבודה בהפצת המעינות והיהדות בשביל שניהם, ויספיק גם לעוד כמה וכמה, באם היו נמצאים" (וראה גם תורת מנחם התוועדויות תשמ"ז ח"א עמ' 549-550).

כלומר, אילו יצויר מצב שהשני מתגורר במקום שפועל בו שליח, ובמקום זה אין שום תחומים אחרים בהפצת התורה והיהדות לפעול בהם, ומאידך באחד התחומים שעוסק הראשון דרושה תוספת פעילות, אך אין אפשרות להסתפח ולהשתלב בפעילותו על מנת להרחיבה אלא האפשרות היחידה היא להקים עוד מוסד או ארגון זהים לשלו, אזי מן הסתם היה גובר ה"חיוב" לפעול למען "יגדיל תורה", על ה"מידת חסידות שלא לירד לתוך אומנות חבירו" כשאין בה משום "השגת גבול" (דהיינו חשש לנזק כספי כנ"ל), והיינו מתירים לשני לכתחילה לפעול בתחומו של הראשון, מבלי להתחשב במחלוקת שתתעורר על ידו או בנפילת רוחו; אך מאחר והרבי מעיד שהמציאות היא שתמיד יש תחומים נוספים להתעסק בהם, יש להימנע מהתעסקות באותם דברים שעלולים לעורר מחלוקת, אלא צריך לחפש ולמצוא עניינים אחרים בתחום הפצת התורה והיהדות. וגם אם הציבור זקוק לתוספת פעילות באותו עניין שרוצה לעסוק בו, מכל מקום כיוון שהוא יכול להתעסק בעניין אחר שגם לו הם זקוקים, ומאידך עיסוקו בדבר זה יעורר מחלוקת, יתעסק בעניין אחר שאין בו מחלוקת.

גם במקרה שנתקיימו כל התנאים הנ"ל המתירים לשני להשיג את גבולו של הראשון, זהו בתנאי שהראשון אינו "שליח ראשי" שם. אך אם הוא "שליח ראשי", אין לעשות במקום זה פעילות חב"דית מובהקת שלא ברשותו, גם בתנאים האמורים, וכדלהלן.

כא. ברוח הדברים הנ"ל בא גם המענה דלהלן (ספר צעירי אגודת חב"ד עמ' 121): "מהו ההכרח להתחיל מחלוקת חדשה והעיקר – לדחוק להכנס להתחיל במקום שיש כבר פעיל מכמה וכמה שנים ומצליח". כלומר, כשאחד מאנ"ש מחפש מקום לפעילות של הפצת יהדות, אין לו להידחק למקום שכבר פועל בו שליח, גם במצב שעל פי הלכה אין בכך איסור מצד השגת גבול, דמאחר ואין הכרח לפעול דווקא במקום זה שהרי ישנם מספיק מקומות אחרים הדורשים פעילות, ופעילותו במקום זה תעורר מחלוקת חדשה, יש לו להימנע מכך.

כב. יחד עם האזהרה מלפעול באופן המעורר מחלוקת, מצאנו שהרבי 'נוזף' ב'צד התובע' על צרות עינו, כמובא באגרות קודש חכ"ב עמ' יד: "תקותי חזקה שבורח הוא וחבריו שי' מכל ענין של מחלוקת חס ושלום ולדבר לשון הרע על מי שהוא, ומשפיע גם על אחרים שלא יכנסו לכל ענין של מחלוקת כו', ואם נצטוינו אזהרה חמורה ואהבת לרעך כמוך, על אחת כמה וכמה שאיסור גמור מן התורה לחפש חסרונות על בן ישראל חבירו, ואם בא מי שהוא ופותח עוד מקום ללמד בני ישראל תורה, פסק דין הוא בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמה סעיף כ"ב) אשר אין יכולים למחות בידו ואדרבה על זה נאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, ולפלא שכנראה אינו שם לבו לפסק דין זה של תורתנו הקדושה תורת חיים, ואדרבה מלשון הכתוב הרי מוכח שצריך לסייע ביד העושה זה".

ומובן שאין כל סתירה בין הדברים: על מנהל המוסד הקיים (וכיוצא בזה) מוטלת החובה להתבטל לפסק השולחן ערוך, היינו שאם על פי הלכה אין בנידון זה "השגת גבול" אלא אדרבה "יגדיל תורה ויאדיר", עליו להשלים עם פתיחת המוסד החדש ואף לסייע לו ככל יכולתו; אך עם זאת ניתנת ההוראה לזה שרוצה לפתוח את המוסד החדש, לברר תחילה את עמדת מנהל המוסד הקיים, ואם נודע לו שהפתיחה תגרור מחלוקת, למרות שאינה מוצדקת ועד שראוי לנזוף באותו מנהל כנ"ל, מכל מקום רצוי שהוא מצידו יימנע מפתיחת המוסד.

כג. יש להדגיש שבכל המקורות הנ"ל משמע שהמניעה מלעסוק בפעילות מחשש למחלוקת ונפילת הרוח, היא דווקא כאשר פעולה זהה כבר מתקיימת במקום זה. אולם כאשר לא מתקיימת באותו מקום פעולה זהה על ידי השליח המקומי, ולמרות זאת משום מה לבו נוקפו כאשר רואה אדם אחר עושה ופועל ומצליח בתחום אחר, אין להתייחס לנפילת רוחו ולהתעוררות המחלוקת מצידו.

אלא אם כן מדובר ב"שליח ראשי" כדלהלן בסמוך, שאז כל פעילות חב"דית מובהקת לא תיעשה במקומו אלא תחת ראשותו או הסכמתו המפורשת.

כד. עד כאן דובר על מניעה מפתיחת מוסד תורני או עשיית פעילות תורנית מדין "השגת גבול", או מצד שלילת מחלוקת.

להלן נראה שבתחום ה'שליחות' קיים כלל חדש, אותו טבע הרבי, ששליח הנשלח ראשון למקום מסוים, הריהו בבחינת 'שליח ראשי' למקום זה, ומכאן ואילך כל פעילות השייכת לעבודת השליחות תיעשה באותו מקום אך ורק בראשותו.

וזו לשונו באגרות קודש חכ"ח עמ' רמ"ב: "כמדומה נאמר לו ברור בהיותו כאן – שענינו במיאמי הוא בית הספר כו', וכל ההתפתחויות דבית הספר: ישיבה גדולה, גן ילדים כו', הפצת היהדות והפצת המעינות, הם בראשותו של הרה"ח כו' קארף שי' ואלו שהוא (קארף) יבחר – שנשלחו לשם בשמי לעבודה זו כו'. ובאם יש צורך – יבאר למי שנצרך שכן הוא מנהג ליובאוויטש בכל מקום – שהנשלח ראשונה כו' ואין לשנות. כל זה [בשוה"ג: שיעורים להורים, לנוער, סטודנטים] שייך ובראשותו של הרב קארף – והוא לא יתערב בזה גם לא בחשאי, (כי אם באם יבקשהו קארף יסייעו)".

מפורש בדבריו ש"מנהג ליובאוויטש" הוא שהנשלח ראשונה למקום נחשב שליח ראשי למקום זה ואין לאחרים לעשות שם פעילויות הקשורות בצורה מובהקת לעבודת השליחות שלא ברשותו.

[ומסתבר שמה שמכליל גם את ה"ישיבה גדולה" בכלל המוסדות שתחת ראשותו הבלעדית של השליח, היינו משום שהישיבה הייתה כבר קיימת תחת הנהלתו. והוא הדין במקום שפעילות השליח נעשית בכיוון המוביל גם להקמת ישיבה. אבל שליח שלא הקים ישיבה במקומו, וניכר שגם אינו מתכונן להקים ישיבה, כגון שנמצא כמה עשרות שנים בעיר זו ומעולם לא ניסה לפתוח ישיבה, או יתירה מזו שאפילו בית ספר אינו משתדל להקים (כי אם גני ילדים), מסתבר שאין לו 'מונופול' גם על הקמת ישיבה במקום זה, מאחר וברוב המקומות הקמת ישיבה אינה חלק מפעילות השליחות. לכן מי שיבוא וירצה להקים ישיבה במקום זה, אין לומר ש"מנהג ליובאוויטש" שעליו לפעול בזה תחת ראשות השליח המקומי.

יחד עם זאת מובן שגם בכהאי גוונא צריך לשלול מצב של "השגת גבול", כגון כאשר הקמת הישיבה וממילא פעילות של תפילות בימות החול ובשבתות והתוועדויות ביומי דפגרא וכו' עלולים לגרום חולשה בפעילות בית הכנסת של השליח ופגיעה כספית בהחזקתו, וגם אם אין לחוש לנזק כספי – עצם הפגיעה בפעילות בית הכנסת יכולה להחשיב את הישיבה כמוסד זהה למוסד הקיים, ונתבאר לעיל שבזה יש להתייחס למחלוקת ורפיון ידיים שייגרמו עקב כך. דבר זה יצטרכו להביא בפני רב מורה הוראה שיבדוק את הנתונים ויכריע].

כה. בספר דבר מלך (ח"א עמ' 11) מובא מענה שענה הרבי 'לאחד מאנ"ש שכתב כי ברצונו לצאת לשליחות למקום מסויים': "כל הנ"ל הוא באם: 1) בהסכמה מלאה, וברצונו הטוב, של השליח שי' דשם. 2) שלילת השגת גבול בתכלית".

ממענה זה עולה הוראה נוספת על הנ"ל, שגם מי שקיבל רשות מהשליח הראשי לבוא ולהפיץ יהדות במקום זה, יקפיד לפעול באופן שאינו נוגע בגבול פעולתו של השליח הראשי, וזאת על ידי שיעבוד אך ורק תחת ראשותו, או שיפעל רק באותם תחומים שאין השליח הראשי פועל בהם.

כו. כאמור לעיל, המניעה לפעול בתחומו של השליח הראשי שלא תחת ראשותו, מוגבלת לפעילות בעלת אופי של שליחות חב"דית מובהקת. אבל אם מדובר על הקמת ישיבה או פתיחת בית תבשיל במקום שהשליח אינו עוסק בתחומים אלו כלל, מסתבר שאין השני צריך לבקש את רשותו לכך, דלאו כל כמיניה לעצור בעד כל פעולה חיובית רוחנית בכל האוטוריטריה שלו. אך כאמור לעיל כמה פעמים, ההחלטה בזה תהיה אך ורק על פי רב מורה הוראה המכיר את הצדדים ואת תנאי המקום וכו' וכו'.

כז. הרב המתבקש לפסוק בענייני השגת גבול בתחום הפעילות התורנית, צריך לקחת בחשבון שגם כאשר קיים חשש שפתיחת מוסד נוסף תפגע בפעילות המוסד הקיים, לא תמיד הפיתרון היחיד לכך הוא מניעת הקמת המוסד החדש. לפעמים ניתן למנוע את הפגיעה במוסד הקיים על ידי עריכת הסכם מפורט בין מנהלי שני המוסדות, עם נתינת זכות קדימה למנהל המוסד הראשון.

לדוגמה, כאשר מדובר על הקמת בית כנסת חדש, ניתן להחתים מראש את מנהלו שלעולם לא יערוך התוועדויות ביומי דפגרא (לדוגמה) מבלי להיוועץ תחילה בגבאיי בית הכנסת הראשון, על מנת למנוע מצב בו ביום אחד מתקיימים בשני בתי הכנסת התוועדויות שונות, דבר הגורם חולשה לאחד הצדדים. ועוד דוגמאות כיוצא בזה.

דבר מעין זה מוזכר במכתב נוסף של הרבי (גליון בית משיח 388 עמ' 35): "פשוט אשר אפשרי הדבר, ומתוך שלום אמתי, שהרי כאן ובכמה מדינות פועלים צעירי אגודת חב"ד ו'הדר התורה' כל אחד ואחד בשטח שלו, ובשלום ובהתדברות וכו', ולא רק שאין הסדר פוגע בפעילותו של אחד מהם, אלא אדרבה, וכנראה במוחש כאן ובכמה מקומות וכנ"ל. באם ישנם ענינים שאפשר להיות התנגשות, ובדוגמא התועדות במועדים וביומי דפגרא בכלל, ובמועדים חסידיים במיוחד, הרי כמה וכמה שעות ישנן במשך מועדים אלו כדי חלוקה ויותר. על דרך זה גם כן בנוגע למקומות חדשים. ובאם יראה הבית דין לטוב ולמועיל, הרי באפשריותו וביכלתו שיזמין שני הנ"ל להתדבר עמהם. ושהשנים ידברו ביניהם בנוכחיותם לקבוע על אתר גם כן בנוגע לשעות שבמועדים ובנוגע למקומות, ולשאול הצעות הנ"ל וכו', ובאם תהיה בזה אי התאמה, להכריע ביניהם".

כח. לסיום חשוב להדגיש, שחובתו של חסיד חב"ד לפעול בכפוף להוראות הרבי הנ"ל – שגם במקרה שעל פי הלכה אין "השגת גבול" מכל מקום יימנע מהקמת מוסד באופן שיגרום מחלוקת וכן לא יעשה פעילויות חב"דיות מובהקות במקום שיש שליח ראשי שלא בתיאום עימו ובהסכמתו – אינה רק מצד ההנחה הפשוטה שחסיד מתבטל לרצון רבו, אלא יש לכך תוקף הלכתי שניתן לאוכפו בבית הדין.

זאת על פי הנפסק בשולחן ערוך חו"מ סי' ב': "כל בית דין כו' אם רואים שהעם פרוצים בעבירות כו' דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש". ומוסיף הרמ"א: "ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור". ומסיים המחבר: "ודוקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם". וממשיך הרמ"א: "וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג כו' וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר".

מלשון המחבר משמע של"גדול הדור" יש תוקף זהה ל"טובי העיר" (ראה צהר המשפט שם ס"ק יד). ומאחר שלמסקנת הרמ"א טובי העיר שקבלום עליהם בני העיר לכל דבר יש בכוחם אפילו להפקיר ממון, מובן שהוא הדין לגדול הדור שקבלום עליהם.

ומאחר וכלל אנ"ש חסידי חב"ד קיבלו עליהם את הוראות ותקנות הרבי "לכל דבר", יש להוראותיו ותקנותיו תוקף הלכתי עד כדי הפקרת ממון. ובכלל זה ההוראה לא לפתוח מוסד כאשר יש בקירוב מקום מוסד זהה באופן שיש חשש להתעוררות מחלוקת, עד שיבררו תחילה שאין הדבר כן. וכן התקנה ששליח ראשון למקום נחשב שליח ראשי ואין לאחר לפעול במקום זה פעילות הקשורות לעבודת השליחות שלא בתיאום עימו.