[1] תוספות יומא פא, ב: "שיש מיני תבלין הרבה יש מהן דעיקרן לטעמא עבידי והנהו פטורין מן המעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין ובהנהו מיירי בהעור והרוטב (חולין דף קכ.) ויש מהן דחזו לאכילה בעינייהו כגון בצל וקפלוט וכיוצא בהם פעמים שמתבלין בהן הקדירה וכמו שבת דבפר' בא סימן (נדה דף נא:) והנהו חייבין במעשר".
שם נדה נ, א: "דאיכא ב' מיני תבלין דהנהו דאין ראויין אלא לטעמא לא מטמו טומאת אוכלין ואין חייבין במעשר אבל תבלין דראויין נמי בפני עצמן ועבידן נמי לטעמא כגון שומים ובצלים חייבין במעשר".
[2] ראה שמירת שבת כהלכתה מהדו"ח פרק א הערה קעב. שו"ת משנה הלכות חי"ב סי' רמד. שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' רנ. קובץ שמוש חכמים ח"ט עמ' תרטו בשם הגר"נ קרליץ. שו"ת חלקת השדה ח"ב סי' י בשם הגר"ח קניבסקי.
[3] ראה רמב"ם הלכות מעשר פ"ג ה"ח ואילך "אי זהו גמר מלאכתן של פירות", ושם ה"ט וה"י שיש מצבים בהם גמר המלאכה הוא אחר "שילקט כל צרכו".
[4] רמב"ם הלכות תרומות פ"ב הי"א: "ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות". שם הי"ב: "הפקיר קמה וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה, אבל אם הפקיר שבלים וזכה בהן ועבר והפריש מהן תרומה אינה תרומה, וכן כל המפריש מדבר שאינו חייב תרומה אינה תרומה, וכן במעשרות". ובהשגת הראב"ד שם: "הפקיר קמה וזכה בה וכו'. א"א לא שיהא חייב אלא שאם הפריש הוי תרומה".
[5] רדב"ז על הרמב"ם הלכות תרומות פ"ב הי"א: "וכן ההפקר פטור וכו'. פ"ק דפאה, לעולם הוא נותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח, ויכול להפקיר כל שדהו ויפטר מן המעשרות עד שימרח ואחר המירוח אין יכול להפקיר עד שיתקן".רמב"ם הלכות מעשר פ"ג ה"כ: "וכשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתן כך מותר להאכיל מהן לחיה ולבהמה ולעופות כל מה שירצה ומפקיר מהן כל מה שירצה קודם שיעשר". וראה דרך אמונה שם ס"ק קצה: "ומפקיר מהן כל מה שירצה, אף לכתחלה, אף שמפקיע מצות מעשר, דהפקר קודם מירוח פטור ממעשרות כנ"ל פ"ב מתרומות הי"א, אפילו הכי מותר, דקודם מירוח עדיין לא חל עליו חיוב תרומות ומעשרות מדאורייתא".
[6] רמב"ם הלכות נדרים פ"ב הט"ז: "המפקיר את הקרקע כל הקודם והחזיק בהן זכה, דין תורה אפילו הפקיר בפני אחד הרי זה הפקר ונפטר מן המעשרות כמו שיתבאר במקומו, אבל מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה כדי שיהיה אחד זוכה אם רצה והשנים מעידים". שוע"ר סי' רמו ס"ט: "שמדברי סופרים כל הפקר שאינו בפני שלשה אינו הפקר כלל שכשיש שלשה בודאי הוא מפקיר בלב שלם ואין כאן חשש הערמה שהרי אחד מהשלשה יכול לזכות מיד בהפקר הזה והשנים הנשארים יכולים להעיד לו שזכה מההפקר ולא יוכל המפקיר לחזור בו ולהוציאו ממנו".
