הנצחה ועילוי נשמה

שאלה:

האם ישנו מושג ביהדות – [בנוסף לעילוי נשמה שאותו עושים ע"י כפי שהגמרא אומרת ברא מזכי אבא היינו שהבן נחשב כ'זרוע מבצעת' ונציגות של הנפטר בעולם הזה. ולכן כל מצווה, מעשה טוב, הנהגה טובה ומעשה חסד שהבן עושה נחשב כאילו האבא ממש עשאו, ומצטרף לחשבון מעשיו הטובים שעשה ועומד לזכותו בדינו. שזה בעיקר ע"י:  •       לימוד משניות •       נתינת צדקה •       קדיש – מאחר וכנ"ל הבן הינו 'הזרוע המבצעת' של האב בעולם וביהדות אחד הדברים העיקריים והיסודיים הוא 'קידוש שם שמים ברבים' לכן הדרך הטובה ביותר לעזור להורה לקדש שם שמים ברבים הינו ע"י אמירת קדיש במניין שבכך גורם לאנשים לענות 'אמן יהא שמיא רבה' ומקדש ומקלס שם שמים. בנוסף לזכויות ע"י הצאצאים, על ידי כך שייעשו מעשים טובים בעולם (לאו דווקא ע"י הצאצאים, גם ע"י זרים) שנעשו כתוצאה מפטירת הנפטר ייחשב הדבר כזכות לנפטר ויעמוד ג"כ לזכותו בדין.  (אך בדיוק כפי שלא ניתן להעביר עבירות מהאחד לשני כך לא ניתן להעביר זכויות ומעשים טובים מאחד לשני ולזקוף מעשה שאדם עשה לזכותו של אדם שני, לכן הכוונה בעשיית מעשה טוב לזכות אדם אחר היא לא זכות המעשה הטוב עצמו אלא הזכות בגרימת המעשה טוב היא שנזקפת לזכותו)] – של הנצחת הנפטר, היינו לא רק מעשים טובים שיכול להיות שלא בדיוק נשארים (במובן הגשמי) לנצח ולאחר משך זמן נשכחים מהלב ומהדעת, אלא גם עניינים גשמיים שפשוט מנציחים את זכר הנפטר. שאלתי היא: א. האם אכן מובא בספרים מושג שכזה? ואם כן מה ההגדרה הנכונה שלו? ומה מחלק אותו מעילוי נשמה? ואיך הדרך הנכונה באמת למצוא (כשיש הגבלת תקציב וכד') את הדבר הנכון ביותר לעשות הן לעילוי נשמה והן להנצחת הנשמה?

תשובה:

תורה, מצוות ומעשים טובים שעושים צאצאיו של הנפטר מועילים לנשמתו. מצאנו גם שיש ענין להנציח את שמו על חפצי מצוה שנתרמו לעילוי נשמתו – כגון על מעיל הספר תורה, על פרוכת ארון הקודש, או על ספרי קודש, וזאת בכדי שהמשתמשים בחפצי מצוה אלו יזכרו את הנפטר ויכוונו בקיום המצוה לעילוי נשמתו. אך לא מצאנו שעצם הנצחת שם הנפטר על מצבה וכדומה – כשאין בכך צורך או תועלת למצוה – מועילה לנשמתו[1].


מקורות:

[1] ראה ספר אהבת חסד ח"ב פט"ו בהערה: "יש אנשים שרוצים לעשות יד ושם לזכר עולם על נשמת אבותיהם ועושים להם מצבה של אבן שיש יקרה ומפותחת בפיתוחי חותם באותיות מוזהבות וכדומה ציורים ופרחים הרבה ויש שמוסיפין לזה נטיעות יפות וכדומה מתענוגי בני האדם ומפזרין על אלו הענינים ממון הרבה וחושבין שזה עושין נחת רוח גדולה לנשמת הנפטר. וכמה טעות טועין אלו האנשים במחשבה הזו, כי באמת נפש הנפטר אחר פרידתו מן העולם הזה הוא מכיר שם בעולם האמת את התכלית הנרצה של תורה ומצות כי הוא רואה שזו היא הסחורה היקרה המהלכת שם בכל העולמות ועבורם יתענג האדם לאור באור החיים ואז יקר מפז אצלו איזה מצוה קלה שעשה בעוה"ז ומתמרמר הרבה על עצמו על שכלה ימי חייו בהשגת תענוגי הבל וכבוד המדומה שהוא צריך לתת דין וחשבון עליהם, וא"כ מה נחת רוח יוכל להגיע לו כשרואה שבניו שכלה עליהם כל כוחותיו וחשב עליהם בחייו שהם יצילו אותו מן הדין בפעולותיהן הנאות והישרות ולבסוף הם מוסיפין עוד תענוגי הבל כאלה. ויותר טוב היה להם שישימו מצבה שאינה יקרה כל כך ובאותיות פשוטות ולא מוזהבות ובלי ציצים ופרחים ובלי נטיעות (אבל עצם המצבה הוא ענין נצרך לנפש המת כמ"ש רז"ל בשקלים), ויתר ההוצאות שנופלין ע"ז היה להם לקנות ש"ס וליתנו לבהמ"ד ויכתבו עליו שהוא לזכר נשמת אבותיהם או לעשות מזה גמ"ח קבוע לזכר נשמת אבותיהם ובזה היה מתעלה נפשם מאד למעלה כי מכל הלואה והלואה שניתוסף להם מ"ע דאורייתא ממילא ניתוסף זכות לאבותיהם ג"כ, כמו שכתב בספר יש נוחלין דזכויות ומצות שעושה הבן אחר מיתת אביו הוא כפרה לנפש אביו אף על פי דמנפשיה קעביד, וכתב ע"ז בנו בעל השל"ה וז"ל ולא זו בלבד שמציל את אביו מדינה של גיהנם ומתיר אותו מן היסורין אלא אף זו שמכניסו אח"כ לגן עדן ונותנו במחיצת הצדיקים כדאיתא בזוהר סוף פרשת בחוקתי בן יכבד אב אף על גב שמת מחויב יותר לכבדו דכתיב כבד את אביך דאם אותו הבן הולך בדרך רע ומכשול ודאי מבזה לאביו כו' ואם הבן ההוא הולך בדרך הישר והטוב ומעשיו מתוקנים ודאי שהוא מכבד לאביו בזה העולם לנגד בני האדם ומכבד אותו בעוה"ב נגד הקדוש ברוך הוא והקב"ה מרחם על האב ומושיב אותו בכסא הכבוד עכ"ל הזוה"ק. והנה אם יפה כח הבן לעשות לאביו את כל הכבוד הזה ולהכניסו לגן עדן ק"ו שיפה כוחו לגרום לאביו שלא יהיה נידון בגיהנם וביסורין. ומה שכתב בספר חסידים שאין התפלה והצדקה מועלת כשאדם עושה בשביל אדם רשע י"ל שלא אמרו כן אלא לגבי איש נכרי אשר לא מזרעו הוא אבל בנו הוא כרעא דאבוה בודאי יועיל עכ"ל ויצייר האדם בנפשו אלו היה הוא בעצמו ח"ו מושלך באש או בשאר יסורים קשים כמה היה חפצו ותשוקתו שבניו יכנסו בעובי הקורה בעבורו באיזה עצה שיוכלו להצילו מזה העונש הנורא כזה וכזה יראה הוא בעצמו לעשות עבור נשמת אביו ואמו שעמלו בכל כוחותיהם עליו עד שעשוהו לאיש להצילם בכח מעשיו הטובים מעונש עונותיהם המר כי בודאי אדם אין צדיק בארץ וגו' ובפרט בתוך שבעה ושלשים שאז כח הדין מתוח יותר כידוע יראה להרבותו עבורם תורה וצדקה וחסד כפי כחו שבזה יצילם מדינה של גיהנם ויביאם לחיי עוה"ב כ"ז יתן החי אל לבו ובמדה שאדם מודד בה ימדדו לו כ"ז התבוננתי מדבריו הקדושים. והנה באמת ע"י כל מצוה שהבן עושה מועיל להנפטר כמו שהובא שם בספר יש נוחלין בשם הראשונים וכ"ש במצוה זו של חסד שנתעורר למעלה עי"ז מדת החסד כמו שכתבנו בפרקים הראשונים בשם חז"ל כמה יועיל זה למעלה לנפש הנפטר שיתנהג הש"י עמו בכל עניניו ג"כ במדת החסד גם שעי"ז נזכר שם של אבותיו לעיני הכל לטובה שאומרים אשרי שזה ילד אשרי שזה גדל וממילא נתעורר עליהם זכות ורחמים ג"כ למעלה. וע"ש עוד בדברי בעל השל"ה שהביא כמה מאמרי חז"ל ומסיים שם דהעושה צדקה בשביל נפש המת (אפילו אם איננו קרובו רק שאיננו רשע וכ"ש כשהוא בנו ובתו או אחיו ואחותו) בודאי הוא עושה הצלה גדולה ונחת רוח לנשמתו עי"ש ועיקר הענין הובא ג"כ ביו"ד סוף סי' רמ"ט עי"ש. ע"כ כשאירע ח"ו לאחד שמת לו אחד מיוצאי יריכו בימי עלומיו ולא הניח לו שם ושארית בארץ מהראוי שיעשה לו יד ושם לזכר נשמתו במצוה הקבועה לדורות וכנ"ל אם יש בכוחו ואז לזכר עולם יהיה צדיק ואפילו אם אין בכוחו לזה עכ"פ יתנדב עבורו איזה ספר הצריך לרבים ללמוד בו ויכתוב עליו את שמו ובכל עת שילמדו בו יהיה לנ"ר לנשמת הנפטר וכן ראיתי רבים נוהגין. יתן הש"י שיקוים בימינו מקרא שכתוב ובלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו'".