האם ישנו מושג ביהדות – [בנוסף לעילוי נשמה שאותו עושים ע"י כפי שהגמרא אומרת ברא מזכי אבא היינו שהבן נחשב כ'זרוע מבצעת' ונציגות של הנפטר בעולם הזה. ולכן כל מצווה, מעשה טוב, הנהגה טובה ומעשה חסד שהבן עושה נחשב כאילו האבא ממש עשאו, ומצטרף לחשבון מעשיו הטובים שעשה ועומד לזכותו בדינו. שזה בעיקר ע"י: • לימוד משניות • נתינת צדקה • קדיש – מאחר וכנ"ל הבן הינו 'הזרוע המבצעת' של האב בעולם וביהדות אחד הדברים העיקריים והיסודיים הוא 'קידוש שם שמים ברבים' לכן הדרך הטובה ביותר לעזור להורה לקדש שם שמים ברבים הינו ע"י אמירת קדיש במניין שבכך גורם לאנשים לענות 'אמן יהא שמיא רבה' ומקדש ומקלס שם שמים. בנוסף לזכויות ע"י הצאצאים, על ידי כך שייעשו מעשים טובים בעולם (לאו דווקא ע"י הצאצאים, גם ע"י זרים) שנעשו כתוצאה מפטירת הנפטר ייחשב הדבר כזכות לנפטר ויעמוד ג"כ לזכותו בדין. (אך בדיוק כפי שלא ניתן להעביר עבירות מהאחד לשני כך לא ניתן להעביר זכויות ומעשים טובים מאחד לשני ולזקוף מעשה שאדם עשה לזכותו של אדם שני, לכן הכוונה בעשיית מעשה טוב לזכות אדם אחר היא לא זכות המעשה הטוב עצמו אלא הזכות בגרימת המעשה טוב היא שנזקפת לזכותו)] – של הנצחת הנפטר, היינו לא רק מעשים טובים שיכול להיות שלא בדיוק נשארים (במובן הגשמי) לנצח ולאחר משך זמן נשכחים מהלב ומהדעת, אלא גם עניינים גשמיים שפשוט מנציחים את זכר הנפטר. שאלתי היא: א. האם אכן מובא בספרים מושג שכזה? ואם כן מה ההגדרה הנכונה שלו? ומה מחלק אותו מעילוי נשמה? ואיך הדרך הנכונה באמת למצוא (כשיש הגבלת תקציב וכד') את הדבר הנכון ביותר לעשות הן לעילוי נשמה והן להנצחת הנשמה?
הכר את הגר
א. רבים מהשלוחים ואנ"ש מתבקשים לעיתים קרובות לארח בביתם בשבת צעירים או צעירות המתעתדים להתגייר, על מנת שיוכלו לחוות באופן בלתי אמצעי את אורח החיים