א. רבים מהשלוחים ואנ"ש מתבקשים לעיתים קרובות לארח בביתם בשבת צעירים או צעירות המתעתדים להתגייר, על מנת שיוכלו לחוות באופן בלתי אמצעי את אורח החיים
האם חייבים להשתכר בפורים? ומה הדין במי שיודע מניסיון שהשכרות גורמת לו לזלזול במצוות?
בשבת ראש חודש אדר שחלה בפרשת תרומה מוציאים לקריאת התורה שלושה ספרים: אחד לפרשת תרומה, השני לפרשת ראש חודש, והשלישי לפרשת שקלים. כיצד יעשו כאשר
איזו ברכה מברכים על פרי הפפאיה, פסיפלורה (שעונית), וסברס (צבר), והאם יש בהם דין ערלה?
בסימן תר"ז סעיף ז' מביא אדמו"ר הזקן שתי דעות בקשר למקום ההכאה באמירת אשמנו, או על החזה או על הלב, ואינו מכריע. בהיום יום כ' תשרי מובא שבעת הנענועים צריך להגיע עד החזה מקום שמכים באמירת אשמנו. ואני שואל לפי זה, מהו המקום שמתכוון בהיום יום? האם מישהו בחן בדיון היכן נראה שהרבי מכה?
אכן, למרות שבשולחן ערוך רבינו הזקן (שם) מובאות שתי דיעות היכן מכים באמירת הווידוי – "על הלב כו', ויש נוהגים להכות על החזה" – בכמה מקורות מדברי רבותינו נשיאינו משמע ברור שההוראה לרבים למעשה היא להכות על החזה[1] (מעט למעלה מן הלב[2]). [לענין כיצד בדיוק נהג הרבי עצמו בענין זה, על פי סרטי הוידיאו קשה להכריע ברור].
[1] היום יום כ' תשרי: "בעת הנענועים צריך להגיע עד החזה מקום שמכים באמירת אשמנו". לקוטי שיחות ח"ב בהוספות, יו"ד שבט אות כט: "הרבי [=הריי"צ] אמר שבתפילות בהן אין אומרים תחנון – אין מכים על החזה באמירת 'סלח לנו'". אגרות קודש חכ"א אגרת ז'תתטז עמ' עט: "לסלח לנו כו' אין מכים על החזה בכל תפילה שאין אומרים תחנון אחריה". ספר המנהגים חב"ד עמ' 65: "מכים על החזה בברכת סלח".
[2] ראה שער הכונות ענין נפילת אפים דרוש ב': "בעת ברכת שים שלום ירדה טפת החסדים מן המוח עד החזה ועדיין לא נתגלו, ואחר כך על ידי הוידוי יורדין החסדים עד הלב במקום הגלוי".
