הורים שנפטרו והשאירו בנים ובנות, והבנות קיבלו חלק שווה כמו הבנים מכוח חוקי המדינה, האם יש בכך בעיה?
אדם ששמע קידוש ביום השבת בבית הכנסת אחר התפילה ויצא ידי חובתו, האם יכול לכתחילה להוציא אחר כך את אשתו ידי חובת קידוש על ידי
במהלך 'מבצע תפילין' ניגש אל הדוכן צעיר שלראשו רעמת שיער. הלה הניח על ראשו כיפה, לבש את התפילין כבקי ורגיל, וקרא קריאת שמע. כשסיים, הבחין
אשה שהרופאים אומרים שיש לה חשש סכנה אם תתעבר, האם על פי הלכה מותר לה לסכן את עצמה?
למנהג חב"ד שאין מקדשים בליל שבת בשעה השביעית, האם בתנאים מסוימים, כגון לצורך אורחים ובפרט בבתי חב"ד, יש מקום להקל בזה ולקדש לכתחילה בתוך השעה
בסימן תר"ז סעיף ז' מביא אדמו"ר הזקן שתי דעות בקשר למקום ההכאה באמירת אשמנו, או על החזה או על הלב, ואינו מכריע. בהיום יום כ' תשרי מובא שבעת הנענועים צריך להגיע עד החזה מקום שמכים באמירת אשמנו. ואני שואל לפי זה, מהו המקום שמתכוון בהיום יום? האם מישהו בחן בדיון היכן נראה שהרבי מכה?
אכן, למרות שבשולחן ערוך רבינו הזקן (שם) מובאות שתי דיעות היכן מכים באמירת הווידוי – "על הלב כו', ויש נוהגים להכות על החזה" – בכמה מקורות מדברי רבותינו נשיאינו משמע ברור שההוראה לרבים למעשה היא להכות על החזה[1] (מעט למעלה מן הלב[2]). [לענין כיצד בדיוק נהג הרבי עצמו בענין זה, על פי סרטי הוידיאו קשה להכריע ברור].
[1] היום יום כ' תשרי: "בעת הנענועים צריך להגיע עד החזה מקום שמכים באמירת אשמנו". לקוטי שיחות ח"ב בהוספות, יו"ד שבט אות כט: "הרבי [=הריי"צ] אמר שבתפילות בהן אין אומרים תחנון – אין מכים על החזה באמירת 'סלח לנו'". אגרות קודש חכ"א אגרת ז'תתטז עמ' עט: "לסלח לנו כו' אין מכים על החזה בכל תפילה שאין אומרים תחנון אחריה". ספר המנהגים חב"ד עמ' 65: "מכים על החזה בברכת סלח".
[2] ראה שער הכונות ענין נפילת אפים דרוש ב': "בעת ברכת שים שלום ירדה טפת החסדים מן המוח עד החזה ועדיין לא נתגלו, ואחר כך על ידי הוידוי יורדין החסדים עד הלב במקום הגלוי".
