הדלקת חנוכיה מרכזית בברכה

פסקו המחבר והרמ"א בהלכות חנוכה (סי' תרעא ס"ז): "ומדליקין ומברכין (הג"ה: בבית הכנסת) משום פרסומי ניסא".

ומקור הדברים הוא בשו"ת ריב"ש (סי' קיא, והו"ד בב"י), וז"ל: "המנהג הזה, להדליק בבית הכנסת מנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא, כיון שאין אנחנו יכולין לקיים המצוה כתקנה כו' ומדליק כל אחד בפתח ביתו מבפנים, ואין כאן פרסומי ניסא כי אם לבני ביתו לבד, לזה הנהיגו להדליק בבהכ"נ לקיים פרסומי ניסא. ואף על פי שאין מברכין על המנהג, זהו במנהג קל כו' אבל בזה שהוא לפרסם הנס בבית הכנסת ברבים, מברכים עליו. כמו שנהגו לברך על ההלל של ראש חודש, ואע"פ שאינו אלא מנהג כו' ומ"מ באותה הדלקה של בית הכנסת אין אדם יוצא בה, וצריך לחזור ולהדליק כל אחד בביתו", עכ"ל.

ועולה מדבריו שמקור המנהג להדליק נרות בבית הכנסת הוא משום פרסומי דניסא כיון שמתכנסים שם הקהל. והטעם שמברכים על ההדלקה אע"פ שזהו מנהג, הוא בדומה למה שנפסק שמברכים על ההלל אף שגם אמירתו היא רק מנהג. –

ולפי סברא זו, יש מקום לומר שבכל מקום שיש כינוס של עשרה אנשים כגון בחנות או באולם וכדומה ראוי להדליק ג"כ נרות חנוכה כפי שבבית הכנסת כשיש עשרה אנשים, מדליקים נרות משום פרסומי דניסא.

והנה, בנוגע לברכה על ההדלקה בבית הכנסת, כתב השערי תשובה (ס"ק י, באה"ט ס"ק י) מדברי החכם צבי (שו"ת, סי' פח) שתמה "על המחבר שכתב דין זה כו' א"כ המחבר שפסק בהלכות ראש חודש כו' אם כן לדידהו אין לברך בנר בית הכנסת", כלומר דהמחבר עצמו פסק (סי' תכב ס"ב) שאין לברך על ההלל כיון שאין מברכין על מנהג, ולפי"ז מדוע בנרות חנוכה בבית הכנסת פסק לברך?

ותירץ (שם ס"ק יב) ע"פ דברי הגאון יעב"ץ בספרו מור וקציעה (סי' תערב, טור ד"ה ומ"מ), וז"ל היעב"ץ: "מצוה זו דנר חנוכה שאני, ודאי דברכתה מעכבת, לפי שכל עיקרה לפרסומי ניסא, וכי מדליק בלא ברכה לא מידי עביד, דהרואה סבר דלצרכו הוא דמדליק ולא מינכרא מילתא כלל דלשם מצוה קעביד כו' והיינו דמברכינן עלה בבית הכנסת אע"פ שאין החיוב מדין התלמוד, והיה די להדליק בבה"כ בלא ברכה כו' ואעפ"כ לא חששו לברכה שאינה צריכה מספק, כי חשבוה צורך המצוה לעשותה כהוגן, שאם ידליקוהו בלא ברכה אין בו פרסום הנס, שיהיו סבורין שהדליקו נרות לצורך בה"כ, וכיון שראו שהלכה רופפת, אמרו שלא לזוז ממנהגן של ישראל, שתורה היא בכל כיוצא בזה", כלומר שכיון שאלמלא הברכה לא ניכר על פעולת ההדלקה שנעשית לשם מצווה, על כן מוכרחים לברך בבית הכנסת. ועד"ז הביא הב"י מהכל-בו (סי' מד, דף ד, א) "שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם שיש בזה פרסום גדול להש"י וקידוש שמו כשמברכין אותו במקהלות" – ומדבריהם עולה שבהדלקה שבבית הכנסת הברכה היא חלק מהמצווה, ודלא כבהלל שהברכה היא רק מחמת המנהג, ולכן נקט המחבר בפשטות שמברך גם בבית הכנסת אף דהוי רק מנהג.

ולפי סברת תירוץ זה, דהברכה היא חלק ממצוות הדלקה ופרסום הנס, נראה שכך הוא גם בכל הדלקה מרכזית, גם אם אינה בבית הכנסת, כיון שהברכה אינה קשורה למקום בו נעשית ההדלקה, כ"א במקום שיש פרסומי דניסא ואפשר להדליק שם נרות חנוכה, גם הברכה היא חלק מהמצווה דפרסום הנס.

ויישוב נוסף לסתירה שבדברי המחבר (שמברכין על הנרות בבית הכנסת אך לא על ההלל) כתב רבנו חיים בנבנישתי בספרו כנסת הגדולה (או"ח הגב"י סי' תרעא ד"ה וז"ל הריב"ש), וז"ל: "אמר המאסף כתב הרב ז"ל ואעפ"י שאין מברכין על המנהג זהו במנהג קל כמו מנהג של ערבה שאינו אלא חבטה בעלמא ואני לא באתי לידי מדה זו דהא אין מברכין על הערבה מפני שהמעשה בעצמו הוא מנהג נביאים ואמנהגא לא מברכינן אבל בנר חנוכה דאינו אלא משום מעשה שהיה ותיקנו חכמים שידליקו אף שההדלקה בביהכ"נ הוא מנהג הרי עיקר נ"ח אינו מנהג ומברכין גם בביהכ"נ" –

כלומר, דמה שאמרינן דאין לברך על מנהג היינו שדבר שכל יסודו הוא משום מנהג אין מברכין עליו – כגון הלל. אך בנרות חנוכה הרי שעצם הדלקת נרות חנוכה תורת מצוה בהו בעצם החפצא הוי מצווה וככל מצוות דרבנן שמברכין עליהם, וההדלקה עצמה אינה מנהג, רק שמה שמדליקים גם בבית הכנסת הוי מנהג. ובזה לא נאמר הכלל דאין מברכין על המנהג, שכן המצווה עצמה איננה מנהג – כמו ההלל שכל אמירתו הוי מנהג – ורק מה שמקיימים אותה גם בבית הכנסת הוא מנהג, ושרי לברך.

*

אכן גבי ההדלקות המרכזיות, הנה בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' סה) העיר על הנהגה זו, וכתב דיש לחשוש ד"אולי לא נתיסד המנהג רק בבית הכנסת דיש בזה דמיון להדלקת מנורה במקדש ואיכא בזה זכר למקדש, והא ראי' דפליגי בזה הפוסקים אם להדליק בבית הכנסת מזרח מערב או צפון דרום כו' ואם אמרו בבית הכנסת דנעשה כאחד ממנהגי בית הכנסת הקדושים מנא לן להוסיף במה שאינו דומה, וכל מנהגי ישראל נתיסדו בטעמים שנגלו לפני מיסדי התקנה, וכיון שאין נדון דידן דומה לגמרי אין בכחנו להוסיף".

וכן הביא השואל בשו"ת אז נדברו (ח"ו סי' עה), וז"ל: "פגשתי את הגאון רש"ז אויערבך שליט"א, ושאלתי אותו על הדלקה בברכה מחוץ לבית הכנסת והשיב לי כו' די לנו במה שנוהגים, ולא להוסיף עליה" [ראה ג"כ שלמי מועד עמ' רלז]. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' סה, ג) כתב ד"איך יעלה על הדעת לחדש מעצמנו מנהג שלא שערו אבותינו". ובשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' ל): "ברור ופשוט הדבר שאין בכחנו להוסיף עוד ולהנהיג להדליק ולברך על ההנ"ח במסיבות". ובשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"א קלא, ג) כתב "שזה ברכה לבטלה כיון שאין אדם יוצא בזה, ורק בבית הכנסת שהונהג ע"פ רבותינו הראשונים זי"ע".

והנה, דברי כל הפוסקים הנ"ל אמנם מתאימים עם לשון ספר המנהיג (סי' קמח) שכתב: "יראה לי דאין חיובא בבית הכנסת להדליק נר של חנוכה כ"א בבית שאדם דר בו כו' [לא מטעם פרסומי דניסא] אלא נהגו כך על זה שהנס בא במקדש בית עולמים ועושים כמו כן במקדש מעט בגולה לפרסם הנס לפי שכולם מתקבצים שם". וגם עם מ"ש בספר תניא רבתי (עניו, סי' לה) שהביא בשם רבו, וז"ל: "מורי הרב חביבי היה נמנע מלהדליקה בבית הכנסת כדי שלא לברך עליה". וכן משמע קצת גם מלשון ספר הכלבו (דפו"ר דין הלכות חנוכה והלכות התפלה. בד' י-ם תש"נ ח"ב עמ' רצב, ב ואילך): "נהגו כל המקומות להדליק נר חנוכה בבית הכנסת להוציא מי שאינו בקי ושאינו זריז בזאת גם כי הוא הדור המצוה ופרסום הנס וזכר למקדש" – דמשמע מדבריהם שעניין ההדלקה שייך דוקא בבית הכנסת כיון דהוי כבית המקדש, ולא בסתם מקומות כינוס.

אכן, דברי הספר המנהיג לא הובאו להלכה, לא בבית יוסף ולא בשו"ע דאין לחוש לדברי היחיד שהטעים בדבריו טעם זה דמקדש מעט, ושפיר אפשר לסמוך על כל הני גדולים שלא הביאוהו, ומה גם שאפשר שגם הוא כתב פרט זה (דמקדש מעט) רק לרווחא דמילתא, ותו לא מידי (ראה חקרי מנהגים, גוראריה, ח"א עמ' ריז הע' 38).

ואף על מה שכתב ספר תניא, כבר העיר רבנו החיד"א בברכי יוסף (סי' תרעא ס"ק ו), וז"ל: "אין לחוש למ"ש בספר תניא שיש שנמנע מלהדליק בבית הכנסת כדי שלא לברך עליה". ועוד, דממה שבשו"ע הביא המחבר רק את דברי הריב"ש משמע שס"ל כמותו, ומלשון הריב"ש מדויק ש"הנהגו להדליק בביהכ"נ לקיים פרסומי דניסא", ומשמע שבכל מקום שאיכא פרסומי דניסא מדליקים בברכה.

ועוד, שגם בבית יוסף כשהביא את דברי הכלבו הנ"ל כתב בזה"ל: "כתב הכלבו כו' שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם שיש בזה פרסום גדול להש"י וקידוש שמו כשמברכין אותו במקהלות", כלומר שהבין שעיקר טעמו של הכלבו אינו משום 'זכר למקדש' – אף שהזכיר זאת בדבריו – רק עיקר טעמו הוא משום פרסומי ניסא. וכן משמע מסתמות לשון המחבר בשו"ע, וכן הבין בספר יומי דחנוכה (עמ' שפא) בדעת המחבר.

וכן משמע גם מלשון הריטב"א בחידושיו (שבת כג, א. בהוצאת מוסד הרב קוק עמ' קנב), שכתב: "נהגו להדליק בבתי כנסיות כדי לעשות פרסומי ניסא במקום הרבים".

ומפורשים הדברים בלשון רבנו המאירי (בית הבחירה, שבת כג, ב ד"ה אף במוצאי): "זה שנהגו להדליקם בבית הכנסת עיקר הענין משום פרסומי ניסא ולא לכוונה אחרת".

ובספר מנהגים דבי מהר"ם מרוטנבורג (דפ' נ.י. תרח"צ עמ' 71) כתב רבנו מאיר, וז"ל: "נהגו להדליק נרות של חנוכה בבית הכנסת משום פרסומי ניסא".

וכמעט מפורשין הדברים גם בלשון הלבוש (סי' תרעא ס"ח) שכתב "נוהגין להדליק גם בבית הכנסת שזה פרסום שלנו באסיפת צבור". ומשמע מדבריו שבכל אסיפות הציבור נוהגים להדליק, ומה שנקט בית הכנסת היינו משום דעיקר או רוב כינוסיהם היו בבית הכנסת. ועוד שיש לדייק בדבריו "גם" בבית הכנסת, היינו לא רק בנוסף לבית אלא בנוסף לשאר מקומות ציבור.

ועד"ז כתב בשו"ת בשו"ת מן השמים (סי' כה) כתב: "אע"פ כו' מצוה כו' בבית הכנסת, משום ברוב עם הדרת מלך, ועוד נרות חנוכה מדליקין בביהכ"נס אע"פ שכל אחד ואחד מדליק בביתו".

וגם מדברי הערוך השלחן (סי' תרעא סכ"ו) משמע כן, וז"ל: "ומה שמדליקין בבית הכנסת הוא משום פרסומי ניסא בעלמא כו' די"ל דמשום פרסומי ניסא מברכין כמו שמברכין על הלל דר"ח כו' בבית הכנסת הוי עיקר פרסומי ניסא וראוי לברך שם". וכך הבין גם בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' סח) ד"אם כי לפי טעמו של הב"י משום אורחים (וגם לפי טעמו של הכלבו כדי להוציא את מי שאנו בקי כו') מ"מ כבר כתבנו שטעמים אלו בעצמם צ"ע עד שטרחנו ליישבם, והעיקר משום פרסום הנס כנראה מלשון הראשונים". וגם בשו"ת אז נדברו (ח"ה סו"ס לז) כתב: "אף שכתבו עוד טעמים על הדלקת בהכ"נ עיקר הטעם הוא משום פרסומי ניסא של הדלקה בחוץ". ובשו"ת משנה שכיר (סי' רב) כתב: "דעיקר טעם דהדלקה בביהכ"נ הוא כדי לקיים המצוה בפרסומא רבה מה שאינו בביתו".

והיינו שהבינו שהעניין הוא משום פרסום הנס ולא משום זכר לנרות המקדש וטעמים אחרים שקשורים בבית הכנסת, ובמילא, בכל מקום דאיכא פרסום הנס דמי ממש לפרסום שבבית הכנסת, ומדליקין בברכה – ודלא כמו שכתבו האחרונים הנ"ל, שאין לדמות, דהם חששו להטעם משום נרות המקדש, וכפי שנתבאר המחבר ורבים מהראשונים לא חשו לטעם זה.

ואף כל אותם פוסקים אחרונים שפסקו לאסור, הנה לא הביאו בתשובתם את דברי הריטב"א, המאירי ושאר ראשונים שהובאו לעיל שמדיוק לשונם משמע שס"ל שכל מקום כינוס שרי להדליק ולברך כבבית הכנסת. וממה שלא הביאום מסתמא דלא ראו את דבריהם (כללי הפוסקים וההוראה כלל ד ע"פ שוע"ר סי' רמז קו"א ס"ק ב).

ומכיון שבאחרוני זמננו עסקינן, שבכל פסיקתם נשענים על הראשונים ועל האחרונים שקדמו להם, בוודאי שלא היו פוסקים מספק לאסור נגד "דאינו גדול ספק שלהם מוודאי של הראשונים" (כללי הפוסקים וההוראה כלל לב עמ' לא ואילך ע"פ שוע"ר סי' תקיד קו"א ס"ק ד).

ועוד, דגם להטוענים שהנהגה זו היא בדוגמת 'חדשים מקרוב באו', ואין לנו להוסיף עוד על תקנת בית הכנסת. הנה טענה זו באה להם מפני שראו בתקנת ההדלקה בבית הכנסת ובמנהג ההדלקה ברחובה של עיר ב' ענינים נפרדים, אבל הטענה היא על פי הראשונים והאחרונים דלעיל, ואין זו תקנה נפרדת, אלא היא היא תקנת בית הכנסת בפרסום רבים. ונמצא, שאין כאן 'תקנה חדשה' אלא מנהג ישן, ואינו אלא כלשון רבותנו במסכת אבות (ד, כא) 'קנקן חדש מלא ישן'.

וזה מענה גם למי שהקשה מדברי השדי חמד (מערכת המ"ם כלל לז, בד' קה"ת ח"ב עמ' תמב, א ואילך) שכתב: "דבר שהוא מצד מנהג, אין לדון ענין אחד מחברו אף בדומה לו, דיש לומר דדוקא בזה נהגו כך ולא באידך כו', אם יש איזה שינוי מהנדון למנהג, כתב הריב"ש בסי' תעז דמאחר שאין זה מן הדין ולא מתקנת הקהל אלא מצד המנהג לבד, וגם המנהג אינו בנוי על קו היושר, אין לדון בו אלא בדומה ממש למה שנהגו. וכל שיש קצת התחלפות מן הנדון אל המנהג, אין הולכים אחריו כו'" –

והנה לבד זאת שנידון דהדלקות מרכזיות הוי 'בדומה ממש' להדלקה בבית הכנסת, שכן שניהם הם אותו העניין ממש – פרסומי דניסא [כפי שהוכח מלשונות הראשונים והאחרונים שההדלקה בבית הכנסת עיקרה משום פרסום הנס], וכל מה שדיברו הראשונים אודות בית הכנסת, מוכח מלשונם דהוא מחמת שבפועל היו מתכנסים שם, ובאמת בכל מקום כינוס הוא הדין, ואין כאן לדון "לדון ענין אחד מחברו" כלל דהם עניין אחד ובפרט כפי שיתבאר בדיוק לשונו של הרבי, וכדלהלן.

*

והנה הרבי עודד פעמים רבות לצאת למבצע חנוכה, ובשיחת ש"פ וישב תשמ"ז (ספר השיחות תשמ"ז עמ' 172 אות ט) משמע שלמד הרבי שלהדלקות המרכזיות יש דין של הדלקה בבית הכנסת, וז"ל: "יש להשתדל שבכל מקום ומקום שדרים יהודים ידליקו נרות חנוכה – הן במקום מרכזי, באופן דפירסומי ניסא, והן בביתו של כאו"א מישראל", והוסיף: "ומה טוב להכריז שלא יוצאים י"ח בהדלקה הפומבית אלא כאו"א צריך להדליק נרות חנוכה בביתו". ובשוה"ג (הע' 80) הוסיף "שהרי אין אדם יוצא בנרות של בית הכנסת, וצריך לחזור ולהדליק בביתו (רמ"א או"ח סתרע"א ס"ז)" – וממה שביקש להדגיש שאין יוצאים בהדלקות אלו יד"ח כמו שאין יוצאין בהדלקה שבבית הכנסת, פשוט שנקט שדין הדלקות אלו כהדלקה שבבית הכנסת. ובבית הכנסת פשוט לכו"ע שמברכין.

[וכהוראתו זו של הרבי נהג למעשה הגאון הרב שלום משאש רבה הראשי של ירושלים, וז"ל בהסכמתו לספר אמרי אליהו (מלכא): "בענין נרות חנוכה שעושין חב"ד ברחובה של עיר, באמריקה, וגם כאן בארץ ישראל ומתקבץ עם רב, ותמיד אני מוזמן על ידם להדליק ולומר כמה ד"ת על הקהל וגם אני מדליק בברכה. ואני אומר להם קודם שכל מי שאין לו חנוכיה בביתו שיכוין לצאת בברכתי, ויש הרבה מדור החדש שאין להם חנוכיה לגמרי, גם יש בזה כל הטעמים הנאמרים בבית הכנסת שכתב מרן ז"ל להדליק בברכה, א) משום אורחים וכמ"ש בב"י וגם משום פרסומי ניסא כמ"ש מרן בשו"ע. וגם שהביא המחבר [בספר אמרי אליהו סי' מ] דמשמע, דמקדש עולמים עצמו הטעם משום שהכל מתקבצים שם, וגם כאן מתקבץ קהל גדול הרבה יותר ויותר מבית הכנסת ד' וה' פעמים וברוב עם הדרת מלך". ועולה מדבריו, שהבין שההדלקה ברחובה של עיר ה"ה ממש כהדלקה בבית הכנסת. ועוד, שאף הראשונים שכתבו שטעם ההדלקה היא משום זכר למקדש, כוונתם לומר שההדלקה בבית הכנסת (מחמת פרסום הנס שבו ע"י שמתקבצים שם עם רב) היא זכר לכינוס העם הגדול שהיה בבית המקדש – ולפי"ז ברור שלכו"ע כל מקום ציבורי, ובפרט אם יש בו כינוס יותר מבבית הכנסת ויש בהדלקה פרסום הנס גדול יותר, דוקא שם איכא מצווה גדולה יותר].

וכן ברורה דעתו של הרבי גם ממ"ש בש"פ מקץ תנש"א (תורת מנחם התועדויות תנש"א ח"ב עמ' 67): "מהטעמים להדלקת נר חנוכה בביהכנ"ס הוא 'משום פירסומי ניסא', כמו הדלקת הנרות 'על פתח ביתו מבחוץ' משום 'פרסומי ניסא'". הרי שמשוה את ההדלקה בביהכנ"ס להדלקה בחוץ מטעם שבשניהם קיים הטעם היסודי של "פרסומי ניסא".

וביותר משמע משיחת ש"פ וישב תשל"ד (שיחות קודש ח"א אות ג), וז"ל: "אויב דאס איז אזוי אין מוצאי חנוכה עאכו"כ אז דאס האט מערער ארט אין ימי חנוכה אין די זמנים הפנוים פון הדלקה וואס דערפאר איז געווען די נקודה וואס מען דארף דאס פאריכטן וויבאלד אז סהאט זיך אריינגעכאפט אין דערוף א טעות וואס מהאט געבטען אז מזאל זען אנצינדן חנוכה ליכט אויך היינט בייטאג ועאכו"כ אין די טאג וואס לפני זה און צוזאמענקלייבן קינדער אין שנים ועאכו"כ קינדער אין ידיעה אין יהדות און זיין מסביר זיין וואס איז דער עניין פון חנוכה און זעלבספאר שטענדליך מאכן דאס אן א ברכה ווארום א ברכה איז דאך מערניט ווי בלילה כו'". [ובתרגום חופשי: אם כך זה במוצאי חנוכה, על אחת כמה וכמה שיש לזה יותר מקום בימי חנוכה בזמנים הפנויים מההדלקה, ולכן ישנה נקודה שצריך לתקן שנתפשטה הטעות, שבקשו שידליקו את החנוכיה אפילו היום בבוקר, ועאכו"כ בימים שלפני זה, ולאסוף ילדים בשנים ועאכו"כ 'ילדים ביהדות', ולהסביר להם מה הענין של חנוכה ולעשות זאת בלי ברכה כי הברכה שייכת רק בלילה]. – ומשמע מלשונו שהברכה אינה שייכת ביום, אך בלילה כן. [וע"ע בספר השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 162. לקוטי שיחות ח"כ עמ' 429].

ומדברי הרבי נראה ברור שלא חשש לדברי ספר המנהיג, ולכן התיר לברך במקום "מרכזי" שיש בו "פרסום" אף שאינו ביהכנ"ס.

ועוד סמך לבירור דעת הרבי נראה להביא ממה שביאר הרבי בליקוטי שיחות (חכ"ה, חנוכה אות ב) בגדר הנרות שהודלקו בזמן הנס דחנוכה, וז"ל: "ולכאורה נראה לומר, אז "והדליקו נרות בחצרות קדשך" ווערט ניט געמיינט די נרות המנורה שבמקדש – נאר אנדערע נרות וואס מ'האט געצונדן אלס א הילול ושבח צום אויבערשטן כו'.

און "והדליקו נרות בחצרות קדשך" איז ניט א המשך צו פריער (צו 'ופנו.. וטהרו') נאר דאס באציט זיך צו ווייטער – צו להודות ולהלל לשמך הגדול, אז 'הדליקו נרות כו' ו(גם) קבעו שמונת ימי חנוכה אלו (כדי) להודות ולהלל כו'".

ועפ"ז איז אויך מתורץ דער לשון 'בחצרות קדשך' (ל' רבים) ווייל די נרות האט מען געצונדן (ניט (נאר) אין חצר המקדש (בעזרה), נאר) אויך אין עזרת נשים וסביבות המקדש בכלל". [תרגום חפשי: לכאורה נראה לומר, ש'והדליקו נרות בחצרות קדשך' אינן מכוונות על נרות המנורה שבבית המקדש, אלא על הנרות שהודלקו בכדי לתת הלל ושבח להשי"ת על הנס.

ולפי זה המילים 'והדליקו נרות בחצרות קדשך' אינן בהמשך למילים 'ופנו.. וטהרו', אלא משויכים להמשך – 'להודות ולהלל לשמך הגדול' ולכן 'הדליקו נרות כו" וגם קבעו את שמונת ימי חנוכה אלו כדי להודות ולהלל כו'.

ועל פי זה מתורץ גם הלשון 'בחצרות קדשך' (בלשון רבים), כיון שהנרות שהדליקו היו (לא רק בחצר המקדש, בעזרה) גם בעזרת הנשים וסביבות המקדש בכלל].

ומדברים אלו עולה ברור שהרבי הבין שגם אם נדמה את הנרות שמדליקים כעת לנרות שהודלקו בזמן הנס, הרי הנרות שהודלקו בזמן הנס לא היו רק בבית המקדש עצמו, כי אם בכל מקום פרסום – "גם בעזרת הנשים וסביבות המקדש בכלל" – ולאו דוקא במקומות שהיו מתפללים בהם, אלא בכל מקום שהיה שם כינוס והדלקת הנרות גרמה להלל ולשבח לה' – הדליקו בברכה.

*

ומצאנו רבים מהאחרונים שפסקו כן הלכה למעשה, ומהם – שו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' קג): "שמכיון שאנו נוהגים להדליק נ"ח בפנים ממש, ואין מקיימים עיקר תקנת חכמים בפרסומי ניסא לרבים, ורק בני הבית רואים אותם, ולאלה שאין להם בני בית, הרי אינם מפרסמים את הנס כלל, לכן מדליקים בביהכנ"ס במקום שרבים שם, ומקיימים עיקר פרסומי ניסא והוא כמו עיקר תקנת חכמים לקיים פרסומי ניסא ומברכים".

ובשו"ת אז נדברו (ח"ה סי' לז) כתב: "ומה שנשאל אם אפשר לאסוף הצבור והנוער בככר העיר בחנוכה ולהדליק בברכה, והשאלה הזאת הוא גם בשאר מקומות צבוריים, וכבר מביא דברי הראשונים שעיקר התקנה של בהכ"נ היתה לאחר שנתבטל עיקר דין הדלקה בחוץ ולפי' תקנו משום פרסומי ניסא דרבים, וזה נראה עיקר הטעם כמובא בש"ע כו'.

ואף שאין המנהג להדליק בכל המקומות של אסיפת רבים זהו בגלל שמסתמא כל אחד כבר השתתף בהדלקת בהכ"נ ואפשר דאפי' לא היה נוכח בהדלקה דמ"מ כיון שהוא חבר בבהכ"נ ממילא הש"ץ הוא שליח של כל אחד שיש לו שייכת לבהכ"נ ונושא בעול ההוצאות, אבל נידון שמדליקין בככר העיר והיעקר הוא בשביל הנוער ומסתמא רבים מהם לא משתתפים בבהכ"נ, ואפי' אם הם בכלל נר איש וביתו אבל יש דין הדלקה מדין מהדרין נר לכל אחד ואחד ממילא אפשר לעשות ברכה בלא שום פקפוק ועדיף מבהכ"נ כיון שזה בחוץ ממש [ואף שכתבו עוד טעמים על הדלקת בהכ"נ עיקר הטעם הוא משום פרסומי ניסא של הדלקה בחוץ]".

ובחלק יג סי' לה כתב עוד: "בכל אופן עדיין אני על משמרתי אעמודה, אף שאינני אומר קבלו דעתי, דעד שיבנה בהמ"ק שאז בודאי יתפשט בכל ב"י להדליק בחוץ כתקנת חז"ל, אפשר להדליק בברכה במקומות שמתקבצים בו רבים, אף שאין לו קדושת בהמד"ר כמו שנתבאר" והאריך עוד להסביר דעתו בזה במכתב שנד' בספר מצות נר איש וביתו (חלק בירורי הלכה, סי' י, עמ' שעב ואילך) וז"ל: "לא מלאני ליבי לפסוק דבכל מקום שמתאספים שם שי שלברך, ולא פסקתי (באז נדברו סימן ל"ח) לברך אלא אם מתאספים ברחובה של עיר (כמובן אם האסיפה מתאים עם דיני תורה) ואין זה נובע מהמנהג של הדלקת ביהכנ"ס אלא שלעולם לא נתבטל תקנת חז"ל של הדלקה בחוץ ממש". ועולה מדבריו שיש מעלה דפרסומי ניסא דוקא במה שמדליקין בחוץ יותר מהפרסומי ניסא שבהדלקה בבית הכנסת.

וראה ג"כ שכ"פ בשו"ת יד נתן (ח"ב סי' כה). וספר רץ כצבי (חנוכה ופורים סי' ו עמ' קז). פסקי תשובות (סי' תרע"א סו"ס טו). ברכת מועדיך (חנוכה, סי' יב עמ' עג). שו"ת בית מרדכי (פוגלמן, סי' מא)

*

ע"פ כל האמור לעיל מדברי הראשונים, האחרונים והשו"ע, פלא על מ"ש בספר אביהם של ישראל (עה"ת, דברים עמ' 69): "פעם אחת, סיפר הרב [מרדכי אליהו] זצ"ל, הזדמנתי להיות בחנוכה בז'נבה והוזמניתי על ידי נציגי חב"ד לברך ולהדליק את החנוכיה שהוצבה בכיכר המרכזית, אך לא רציתי לברך על החנוכיה ברחובה של עיר. וכי מאיפה מצאנו הלכה שכזו?. חיפש הרב דרך, בה יוכל להיענות לבקשתם של שליחי חב"ד. אמרתי לאחראים, שנתפלל מנחה ואחר כך ערבית, מדין בית-כנסת עראי, ואז נוכל להדליק", ע"כ.

נראה מתוך הדברים שהרב היה סבור שתקנת ההדלקה היתה רק בבית הכנסת, ולא בכל מקום כינוס קהל מישראל, אולם, כפי שהבאנו לעיל מדברי הראשונים והב"י לא משמע כן, ואדרבא, ממה שהשמיט הבית יוסף נימוק זה משמע שהבין שהתקנה הייתה במקום כינוס דוקא, ובית הכנסת הוא היכי תמצי ודוגמא לזה. כך, שאין מקום לשאול 'מאיפה מצאנו הלכה שכזו' – שכן מצאנוה ברוב הראשונים ובשו"ע. ומכיון שהספר יצא לאחר פטירתו של הרב ולא עבר את הגהתו, נראה לומר שלא דייקו מספרי הסיפור וכותביו בנקודה זו.

אכן, פלא עצום עמ"ש בספר וישמע משה (ארבל וכו' עמ' כז), וז"ל: "בהא דנהגו בק"ק חב"ד יצ"ו, אשר בימי החנוכה מעמידים חנוכיה בככר העיר, בכל רחבי העולם, ועושים הדלקה מרכזית בתוף נבל וכינור, ונשאלתי האם המתכבדים להדליק החנוכיה הנ"ל יכולים לברך על ההדלקה בשם ומלכות". ולאחר שהאריך מעט בדברי הריב"ש סיכם בסוף תשובתו בזה"ל: "מה שנהגו שעושים הדלקת נרות חנוכה מרכזית ברחובה של עיר, אין לברך על הדלקה זו, ולא דמי לבית-הכנסת, ואפשר שיאמרו הברכה בלא שם ומלכות". ובשוה"ג הוסיף הגה"ה מאת הרב יצחק יוסף בזה"ל: "וכן מרן הראשל"צ [הגר"ע יוסף] הוזמן כמה פעמים על ידי חב"ד כשכיהן כרב ראשי להדליק נ"ח ברחוב, וסירב, כי אין להם כללים בהלכה, ומברכים בקלות דעת על כל דבר", עכ"ל –

ואלו הם דברי תימה, שהרי הראשונים והאחרונים והשו"ע בתוכם העלו שבכל כינוס ומקום ציבור יש להדליק בברכה משום פרסומי ניסא, וכיצד זה באים אלו ואומרים שלמנהג החסידים והוראת הרבי אין כללים בהלכה, והוא קלות דעת על כל דבר, ואדרבא, מעיני ה'וישמע משה' הנ"ל נעלמו כל דברי הראשונים הנ"ל וגם דברי הריטב"א המפורשים וכו'.

ובסופו של דבר (כמו בכל וויכוח) נתגלה שיד החסידים על העליונה וחזרו בהם המקטרגים, וכמ"ש בספר חזון עובדיה (חנוכה עמ' מז סעיף יב): "נוהגים במסיבות הנערכות באולמות בלילי חנוכה, שמשמיעים בהם ד"ת לקרב את ישראל לצור מחצבתם, להדליק נרות חנוכה עם הברכות בשם ומלכות, משם פרסומי ניסא, ויש להם על מה שיסמוכו", ובשוה"ג (הע' כ) הוסיף בטעם הדבר "כיון שיש בזה משום פרסומי ניסא ביותר". [ולהעיר, שבכנס 'ועתה כתבו לכם' תשס"ט בבנייני האומה, הדליקו תלמידיו בהוראתו בברכה, ואז נתברר לעיני כל העמים ש'המנורות של חב"ד' במרכזי הערים הקדימו אותם בכמה עשורים], ועל כגון דא אמרו רבותינו במסכת אבות (מילתא דחסידותא) 'חכמים הזהרו בדבריכם'.