[1] שו"ע אה"ע סי' קעח ס"ג ברמ"א: "זנתה שסברה שמותר לזנות, הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל".
[2] שו"ע שם סי"ז. וראה פסקי דין רבניים ח"ח עמ' קצ, שהביאו משו"ת מנחת אליהו סי' כח שהסתפק שמא הנאסרת על בעלה ע"י שנבעלה בשגגה של "אומרת מותר" אינה אסורה על הבועל. אך למסקנתם שם עמ' קצב, אין מקום לחילוק זה אלא לטעם המהרי"ק המובא להלן. אבל לטעם הרשב"א המובא להלן בוודאי אסורה אף על הבועל. עיי"ש.
[3] שו"ת מהרי"ק סי' קסז.
[4] שו"ת אגרות משה אה"ע ח"ד סי' מד אות ו: "בעובדא בישא זו דאולי ליכא בזנות כזו מעילה בבעלה מאחר שמה שזינתה היה זה כדי לעשות רצון בעלה שליכא בזה טעם מהרי"ק שאיפסק כוותיה באה"ע סימן קע"ח סעי' ג' ברמ"א בלא ידעה האיסור דזנות שמ"מ אסורה לבעלה שהוא מטעם דמעלה בבעלה כדכתב בשורש קס"ז, ואף שודאי אשה שזינתה ברשות בעלה נאסרה על בעלה, דהא עצם הדין דאשה שזינתה אסורה לבעלה הוא מקרא דאחרי אשר הוטמאה דנאמר בקרא בלאו דמחזיר גרושתו דשם הוא מצד האיסור זנות דאסרה תורה, אבל הא אפשר שאשה תטעה לומר שברשות בעלה מותרת לזנות, ואז נמצא דאין לאוסרה דמצד איסור התורה מקרא דאחרי אשר הוטמאה היתה שוגגת ומצד מעילה בבעלה כיון דהוא מסר לה להבועל לזנות ליכא מעילה בבעלה, ואף אם נימא היכא דהיא בקשה לבעלה שיתן לה רשות לזנות עם אחד יתחשב זה מעילה משום דע"י מעילתה בבעלה לזנות עם אחרים נתן לה רשות שאין להחשיב זה לרצון גמור מהבעל אף שנתן לה רשות דהוא כבעל כרחו מחמת בקשתה, אבל בעובדא זו שהיא לא רצתה כלל לזנות אלא שהבעל הביא הנכרי לביתו וציוה לאשתו שהיא תזנה עם חברו הנכרי והיא עשתה רצונו ודאי אין זה מעילה בבעלה".
וראה קובץ תשובות ח"א סי' קצב, מה שכתב לדון בדברי האגרות משה.
[5] שו"ע שם סי' יז סנ"ו ברמ"א: "אשה שנתקדשה, וטעתה וסברא שלא נתקדשה, ונשאת לאחר, תצא מזה ומזה וכל הדרכים הנ"ל בה".
[6] שו"ת הרשב"א ח"א סי' א'קפט: "דהוה לה למידק וכל דלא דייקא תצא מזה ומזה".
[7] הסברא הובאה בשו"ת יביע אומר אה"ע ח"ט סי' ח אות ו: "וראה ראיתי לידיד נפשי הגרא"ד רייכמן שליט"א שיצא לדון בכחא דהיתרא בנ"ד, ע"פ מ"ש הרמב"ם (פרק כד מהל' אישות הל' יט – כ): "האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה, שנאמר והיא לא נתפשה, הא נתפשה מותרת וכו', ודין השוגגת ודין הנאנסת אחד הוא, שהשגגה צד אונס יש בה. "וכ"כ הרמ"א באה"ע (סי' קעח סע"ג). והנה המהריק"ו (שרש קסח) כתב שאם זינתה מפני שחשבה שמותר לזנות, הויא כמזידה ואסורה לבעלה ישראל, משום שלא נאמר ומעלה מעל בה', אלא ומעלה בו מעל, וכל שהיא מתכוונת למעול בבעלה אסורה. וכן כתב הרמ"א בהגהה שם. וכ"כ הבית יוסף סי' קטו. אולם בנ"ד שהאשה טוענת בתוקף ובבירור שלפי הכרתה והבנתה אז, שהיתה חילונית גמורה, סבורה היתה שמכיון שכבר ניתן פסק דין לגירושין בבית הדין, ואף השיגה צו מביה"ד שאוסר עליו להכנס לבית, וכבר נפרדה ממנו לגמרי, לא נחשב יותר כבעלה אלא רק חסר לה טקס דתי פורמלי לקבלת הגט הנדרש ע"פ הממסד הדתי, לשם הסדר הענינים שנשארו בינו לבינה לכן הרשתה לעצמה לחיות עם איש אחר, ואם נקבל הנחה זו, הרי אף ביחס למעילה בבעלה אין כאן, שלדעתה אינו נחשב יותר לבעלה, והויא ליה כאומר מותר בעלמא שנחשב שוגג גמור, וממילא כיון שלא נאסרה לבעלה לא נאסרה לבועל".
ועיין עוד שם שהיקל בנידון שאלתו בצירוף טעמים נוספים (שמא נסמוך על הטענה שהועלתה שעדי הקידושין הראשונים פסולים היו, ושמא נסמוך על הדעה שכיון שלא נאסרה על בעלה בעדים לא נאסרה אף על הבועל). אך טעמים אלו אינם קיימים בנידון דידן.
[8] וכן נקטו למעשה במקרה קל מנידון דידן, בפסקי דין רבניים ח"ח עמ' קצב, עיי"ש.
