[1] בשו"ע חו"מ סי' שפ ס"ג נפסק: "אחד שרדף אחר הרודף להציל את הנרדף ושבר כלים בין של רודף בין של כל אדם פטור, כדי שלא יבואו מלימנע מלהציל את הנרדף". בטעם הדבר נאמר בגמרא בבא קמא קיז, ב: "שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרוד".
לכאורה היה מקום לומר שבנידון דידן לא קיים הנימוק שאמרה הגמרא, כי גם אם נחייב את המזיק הוא בוודאי יבין שזה משום שכוונתו היתה לגנוב ולא להציל, כך שחיובו לא ימנע ממנו מלהציל נפשות במקרה אחר הכרוך בנזק.
אמנם, מצאנו בפוסקים שפטרו את מי שהזיק תוך כדי הצלת נפשות גם במקרה שהיה מקום לומר שלא קיים נימוק הגמרא על דרך הנ"ל, ראה נתיבות המשפט סי' שמ ביאורים ס"ק ו: "עיין ש"ך ס"ק ו' שהשיג על תרומת הדשן בדין אם שאל כליו להלחם עם השונאים ולקחו הכלי זיין, וסבירא ליה דחייב בכהאי גוונא. ונראה לפענ"ד דאם באו על עסקי נפשות דפטור, דלא גרע משאל ספר דמצוה קעביד. ואפילו שאל שלא לדעת ונאנס מידו פטור, דלא גרע מרודף שרדף אחר רודף ששבר כלים בין של הרודף בין של כל אדם דפטור כמבואר בסנהדרין דף ע"ד ע"א, כיון שיש בזה ג"כ הצלת אחרים, ודוקא נרדף שבא להציל עצמו חייב, אבל הכא שיש בו ג"כ הצלת אחרים פטור, דמשום שיש בו ג"כ הצלת עצמו לא גרע, ותרומת הדשן מיירי שבאו על עסקי ממון, ע"ש. וכן נ"ל ג"כ בלקח כלים של חבירו להציל מן הדליקה דפטור בנאנס מידו, דדליקה כסכנת נפשות דמיא דהא מחללין עליה שבת". כלומר, מי ששאל מחבירו ללא רשות כלי נשק כדי להילחם באויבים שבאו עליו ועל חביריו, למרות שהתכוון גם להציל את עצמו (והרי המציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם – שו"ע חו"מ סי' שפ ס"ג), מכל מקום כיון שהתכוון "גם" להציל אחרים – פטור. ולכאורה גם כאן היה מקום לחייבו, בטענה שאין לחוש שתצא מכך תקלה שלא ירצה להציל אחרים תוך כדי עשיית נזק ממוני, משום שיבין שזה שכאן חייבוהו הוא משום שהתכוון להציל גם את עצמו. ומכל מקום הפוסקים לא חילקו כך, ופטרוהו.
אבל עדיין יש חילוק גדול בין כל המקרים הנ"ל לנידון דידן. בכל המקרים הנ"ל מדובר באדם שהזיק מתוך כוונה להציל אחרים (או גם את עצמו), ואילו בנידון דידן מדובר במי שהזיק מתוך כוונה לגנוב. ולכן אין מקום ללמוד מהדין הנ"ל לפטור בנידון דידן.
