גירושין לדעת הרבי

[1] ראה שו"ע אה"ע סי' קיט ס"ד: "אשה רעה בדעותיה כו' מצוה לגרשה". ופירש הבית שמואל שם ס"ק ה: "היינו מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבה, שהיא בעלת מריבה, מצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון". הרי שעצם היות האישה "בעלת מריבה" (המגלה ביטויי שנאה כלפי בעלה), מהווה סיבה להמלצה על גירושין, אפילו בזיווג ראשון עליו נאמר "אין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה" (כמובא בשו"ע שם ס"ג), וגם אם האישה ממלאת את חובותיה המעשיים כלפי בעלה (שאינה "מורדת" מתשמיש או משאר מלאכות שמחוייבת לו – ראה שו"ע שם סי' עז וסי' פ).

[2] ראה אגרות קודש ח"ח עמ' נח: "בכלל בענינים כמו אלה ובסכסוך ובמלחמה בכלל צריך להיות השתתפות של שנים, וכשצד אחד רואה שאין משימים לב ואין מתרגשים ומשתתפים בהסכסוך, הרי לאט לאט גם ההתרגשות שלו והתאבון הולך ופוחת עד שלבסוף נאבד כלה. גם בנידון דידן כן הוא שמוכרח הוא להבליג על רוחו ולא ליכנס בשקלא וטריא. ובשים לב שדעת נשים קלה והאשה דמעתה מצויה, הרי על מה שיש לוותר צריך לוותר ועל השאר לא לשים לב ובמילא סוף סוף ינצח צד הטוב".

[3] תורת מנחם חכ"ו עמ' 157 ועמ' 172: "לשיטת בית שמאי יש להשתדל בענין שלום בית עד קצה האחרון, אפילו אם לא מצאה חן בעיניו, ואפילו הקדיחה תבשילו – שהפירוש הפשוט בזה (כמובא גם בפוסקים) שהיא עושה היפך רצונו כדי להכעיס, אעפ"כ יש להשתדל שישאר בנין הבית דאיש ואשה ביחד, וכיון שנשארים ביחד אזי צריך להיות שלום ביניהם כו'. אבל לשיטת בית הלל אין חיוב להתעקש על שלום בית עד קצה האחרון כו'. ויש להוסיף ולהעיר, אף על פי שהלכה כבית הלל, ועד שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, מכל מקום, מצינו דעה שבענין גירושין הלכה כבית שמאי ש'לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר'. ובכל אופן, הנה גם כאשר יש מקום לענין הגירושין, 'אין ראוי למהר לשלח אשתו הראשונה'. וההסברה בזה, דכיון שנעשה כבר ענין הנישואין, כולל גם ברכות נישואין שמורה על ההסכמה מלמעלה, הרי מובן שאם רק תהיה השתדלות הכי גדולה, יוכל להתקיים הרצון העליון שיומשך קיום הנישואין, שאז יהיו ברכות הנישואין כתיקונם (שהרי אף על פי שגם אם יתבטלו הנישואין לא תהיה הברכה לבטלה, כיון שהיה ענין הנישואין לפי שעה, מכל מקום אם אין זה 'בנין עדי עד', אין זו ברכה כתיקונה), ולכן יש לעשות את כל ההשתדלות שענין הנישואין ישאר בקיומו".

וראה ספר שמן ששון מחבריך ח"א עמ' 155: "פעם שלח הרבי אל האבא [=הרב מרדכי הארליג ע"ה] זוג נשוי שלא חיו בשלום, וביקש שישתדל לעשות אצלם שלום בית. הם היו באים אליו הרבה פעמים לשיחות יעוץ, ולפעמים 2-3 פעמים בשבוע, וכך זה נמשך כשנתיים. יום אחד מטלפן הרב חדקוב ז"ל שהרבי מבקש שהאבא יבוא אליו כו'. כשנכנס שאל אותו הרבי מה המצב אצל הזוג, ואמר לו את המצב. הרבי שאל מה צריך לעשות לדעתו, וענה שחושב שהם מוכרחים להפרד וצריך לסדר גט. כשהרבי שמע זאת הוש ממש הזדעזע, ושאל אותו 'הרב הארליג! אתה היית בחתונה שלהם?' וענה לו 'כן'. ושאל הרבי: 'האם אמרו בחופה ברכה בשם ומלכות?' וענה 'כן'. ושאל הרבי: 'אם כן, איך אפשר לשבור דבר שעשו עליו ברכה בשם ומלכות?' האבא התחיל להתפלפל ולומר הסברים שונים בזה, אבל הרבי אמר לו: 'כבוד הרב הארליג, עכשיו כבר 3:00 לפנות בוקר, ואנשים רבים עוד מחכים בחוץ ואין זמן לפלפולים. אם תרצה להתפלפל בזה תכנס עוד פעם בתחילת הלילה. אבל מה שנוגע עכשיו הוא, שחס ושלום לשבור דבר שעשו עליו ברכה בשם ומלכות".

לקוטי שיחות חל"ח עמ' 190 (מענה לאשה שרצתה להתגרש ושחושבת שאין זה זיווגה האמיתי): "החתונה הייתה כדת משה וישראל, ז' ברכות וכו' – זאת אומרת שזהו זיווגה האמיתי, ואין כל מקום למחשבות כאלה שכותבתן. וכבר אמרתי לה שעליה לקחת job [=משרה] ולהיות עסוקה, ולחיות חייה על פי התורה ומצוות".

[4] לקוטי שיחות חל"ח עמ' 189 (מענה לאשה שרצתה להתגרש מבעלה, שלהי אדר תנש"א): "נישאו כדת משה וישראל, בשבע ברכות בשמו של השם, ה' ברכם ביוצאי חלציהם (ברכה הכי גדולה לזוג דבני ישראל), ביחד עם זה הטיל עליה (ועל בעלה שי') מצוה מהכי גדולות – לגדלם ולחנכם ועד להביאם לחופה ובאופן הכי טוב היינו שניהם ביחד, מבית שלם, וכאמור זהו אושרה האמתי (בעולם הזה ובעולם הבא) ותפקידה ושליחותה בפני כל מכיריה וכל נשי בני ישראל, ולכן אי אפשר שתרגיש עצמה מאושרת (ואפילו במנוחת הנפש סתם) באם תפרד מבעלה חס ושלום. לאחרי שינשאו כל יוצאי חלציהם שי', יש מקום להתבונן הלחשוב על דבר זה או לא. כיון שזהו ציווי תורתנו הקדושה (השם) בודאי שזהו טוב ואושר אמתיים".