גזל בירושת בנות

1] ראה שו"ע חו"מ סי' רעו ס"א: "סדר נחלות כך, מי שמת, בנו יורשו. לא נמצא לו בן, רואים אם יש לבן זרע בין זכר בין נקבה עד סוף כל הדורות עומד במקומו ויורש הכל, לא נמצא זרע לבן, אם יש לו בת תירשנו". הרי שבת בין הבנים אינה יורשת. ואף במקום שחוק המדינה קובע שבנות יורשות כבנים, אין לחוק זה תוקף נגד דין התורה, וכמו שכתב הש"ך חו"מ סי' עג ס"ק לט: "אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל". אמנם, מצאנו בהלכה שדבר שכבר נהגו בו על פי דינא דמלכותא ההלכה מורה להמשיך לנהוג כן אף שעל פי תורה אין הדין כן, וכמבואר בשוע"ר הלכות גזלה וגנבה סי"א: "דבר המיטלטל שנגזל או נגנב ונתייאשו ממנו הבעלים ואחר כך נמכר או ניתן הרי זה נקנה להלוקח או להמקבל מתנה ביאוש ושינוי רשות כו', ובמדינות אלו המנהג להחזיר מן הדין כל גזלה וגנבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות כו', ואין לשנות". לפי זה, לכאורה אף בנידון דידן נאמר כמו כן, שכיון שהמנהג על פי דינא דמלכותא שבנות יורשות כמו בנים, יש ללכת אחר המנהג. אכן, במקום אחר בהלכה מצאנו שגם כאשר כבר נהגו על פי דינא דמלכותא נגד התורה אין לנהוג כן, וכמבואר בשו"ע חו"מ סי' שסט סי"א ברמ"א: "הנושא אשה במקום שדנין בדיני הגוים, ומתה אשתו, לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני הגוים דאם מתה לא יורשה בעלה או כדומה לזה". וצריך להבין, מדוע בדין "הבעל יורש את אשתו" גוברת ההלכה על המנהג ודינא דמלכותא, ואילו בדין "יאוש ושינוי רשות קונים" גוברים דינא דמלכותא דינא והמנהג על ההלכה. והחילוק בין המקרים מבואר היטב בשוע"ר שם סי"ט, דאף שאמרינן "דינא דמלכותא דינא", מכל מקום "אין דינו דין אלא בדבר שיש בו הנאה למלך, או בדבר שהוא תיקון המדינה כולה, אבל לא בדבר פרטי שבין אדם לחבירו, שאם לא כן בטלת דיני התורה חס ושלום". לפי זה מובן היטב החילוק בין הדינים הנ"ל, במניעת גניבות יש משום "תיקון המדינה כולה", לכן בזה אנו מקבלים את דינא דמלכותא הקובע שגם אחרי יאוש ושינוי רשות צריך להחזיר הגניבה עצמה, כי על ידי כך ימנעו מרכישת דברים גנובים (ביודעם שיצטרכו להחזירם לנגנב) וממילא יתמעטו הגניבות. מה שאין כן חוק הגוים הקובע שבעל אינו יורש את אשתו, אין בו שום תועלת למלך ולא לכלל בני המדינה, על כן בזה אסור לנהוג כ"דינא דמלכותא" למרות שכך "המנהג", כי אם נלך אחרי חוקיהם בדברים אלו יתבטלו כל דיני בין אדם לחבירו שבתורה. על פי זה מובן שגם בנידון דידן אין תוקף ל"דינא דמלכותא" ול"מנהג" שבת יורשת בין הבנים, כי בחוק הגוים הזה אין "הנאה למלך" וגם לא תועלת של "תיקון המדינה כולה", ואין זה אלא "דבר פרטי שבין אדם לחבירו", ואם נלך אחרי חוקי המדינה ומנהגיה בדברים כאלו – בסופו של דבר יתקעקעו כל דיני שולחן ערוך חושן משפט.

וכך מצאנו בשו"ת מהרי"ק שורש ח שאין למנהג המדינה תוקף לבטל את סדרי הירושה שקבעה תורה, וז"ל: "באחד שרוצה להפקיע ירושת בן הבכור באמרו כי מנהג מבטל הלכה וכי נהגו בארץ ההיא להשוות הבכור והפשוט וחלק כחלק יטלו, לעניות דעתי נראה דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין במנהג זה ממש כו' שעוקר דין תורה ומבטל ירושת דין הבכור שאין ללכת אחריו חלילה". וכעין זה כתב בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תקמה: "אם התנו או נהגו לבטל חלק הבכורה או לבטל ירושת הזכרים אין זה תנאי ולא מנהג לפי שהוא לבטל דבר של תורה". וכן כתב בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' דש: "ולשאלה אם יש כח במנהג להפקיע הבכורה מהבכור והירושה מן היורשים, פשיטא מנהג כזה שהוא נגד התורה ממש אין בו ממש, ואיך יעלה על הדעת שיקבעו חכמים עצמם לקבוע מנהג כזה, זה וזה אינו נקרא מנהג ותיקין אלא מנהג רשעים ואין לילך אחריו". וכך נפסק ברמ"א חו"מ סי' רפא ס"ד: "ואפילו במקום שנהגו שאין הבכור נוטל פי שנים, אין לילך אחר המנהג הואיל והוא נגד דין תורה".

אמנם, בספר חקרי לב אה"ע סי' מב כתב שאם הציבור ובית הדין מתקנים תקנה לבטל דיני ירושה בגלל שעת הדחק יש לצדד שאולי תקנתם מועילה מדין הפקר בית דין הפקר, וז"ל: "אם הוא מנהג לבד, שלא התנו עליו בפירוש, בודאי שאין כח במנהג לעקור ירושה מדין תורה, אבל אם מנהג זה נתייסד על ידי שהתנו עליו בפירוש לתקן כן מפני הצורך והדחק, יש לצדד דמהני גם לעקור ירושה מדין תורה, דבשלמא במנהג דחשיב כהתנו בני העיר עליו יש לומר דלא עדיף זה מתנאי המוריש בעצמו, ותנן האומר איש פלוני ירשני לא אמר כלום דהתנה על מה שכתוב בתורה, אבל תקנת והסכמת הצבור שיש לומר הפקר בית דין הפקר אפשר שגם לעקור ירושה של תורה מהני".

אבל מובן שבנידון דידן גם לדעתו קיים איסור גזל, שהרי מנהג הערכאות בארץ ישראל להשוות ירושת בנות לבנים ולא לתת לבכור פי שניים הוא משום שפוסקים על פי חוקי הגויים ולא משום תקנת בית דין.

מלבד זאת, בשו"ת המבי"ט ח"ב סי' קכח כתב מפורש שגם תקנה מפורשת של בית דין אינה מועילה לבטל דיני ירושה ואין בה משום הפקר בית דין הפקר, וז"ל: "דענין הירושה הוא חקת משפט, וכי היכי דאין מוריש יכול להנחיל בתורת ירושה איש נכרי אפילו ברצון יורש, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות אישות דכל תנאי שבירושה בטל, הכא נמי בית דין אינם יכולים להנחיל מי שאינו ראוי לנחול".

אמנם בשו"ת דברי אמת (לרבי יצחק בן דוד מקושטא) ח"א סי' ח דף כא עמודה ב חלק על המבי"ט וכתב: "והנה זה שכתב שאין בית דין יכולין להנחיל מי שאינו ראוי לנחול, אתמהא, שהרי תלמוד ערוך הוא בידינו ביבמות גבי אשתו קטנה דהבעל יורשה דמן התורה יורשיה יורשין אותה ואמרי רבנן דהבעל יורשה ואמרו שם בגמרא דמטעם הפקר בית דין, וכן אמרו גבי כתיבת בנין דכרין דירתין תנן דתנאי בית דין וכתבו שם דהפקר בית דין הפקר".

אכן, כאמור, גם דבריו אמורים רק היכא שבית דין תקנו תקנה זו, ולא כאשר נוהגים כך על פי החלטת הערכאות.

וראה עוד בספר דברי יוסף (כהן) חושן משפט 'קונטרס כח בי"ד בירושה' עמ' רי-רכ שדן באריכות בענין זה.

[2] ראה שו"ע סי' רנב ס"ב: "מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך". והוסיף הש"ך שם ס"ק ד בשם הריטב"א: "או שציוה ליורשיו ליתן". וראה בית יוסף שם שהעתיק דברי הריטב"א ושם מפורש דהיינו דוקא אם ציוה כן ליורשים עצמם בפניהם: "שאפילו לא הוציא מתחת ידו, כל שצוה ליורשים או למי שסיפק בידו לעשות וקבל עליו או שתק, יש בו משום מצוה לקיים דברי המת וכופין עליה לקיימו, אבל אם צוה על היורשים שלא בפניהם אין בו משום מצוה לקיים דברי המת". לפי זה, בגוונא שכתיבת הצוואה נעשתה כמקובל אצל עו"ד ולא בפני היורשים, אין בכך משום מצוה לקיים דברי המת כל שלא השליש הנכסים בחייו לשם כך. וכן כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר קמא סי' קנ: "בלא צוה בפניו רק שמסר לו דבר מחותם שיקראנו אחר מותו מנין לנו". וראה בית יוסף שם בשם הריטב"א שמצוה לקיים דברי המת אין הכוונה רק שראוי ליורשים לעשות כדבריו אלא שבית דין כופים אותם לקיים דבריו: "במה שאמרו חכמים מצוה לקיים דברי המת, שהיא מצוה שכופין עליה, כדאמרינן גבי האומר פלונית שפחתי עשו לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח".

שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' לד): "מכבר הייתי מצדד לומר דהיכא שמי שצוה המת ליתן לו הוא מוחזק מטעם דינא דמלכותא בקיום הצואה ע"י ערכאות, לא בעינן הושלש מתחלה לכך, אלא שלא מצאתי גילוי לדין זה". וכן כתב בתשובה אחרת המופיעה באחיעזר קובץ אגרות (ח"א סי' כה): "ותמיד הייתי מפקפק על הצוואות של בריא הנעשות בערכאות לאחר מכן שאין שטר לאחר מיתה ואעפ"כ בית דין ישראל מקיימים דבריהם וממנין אפוטרופסים לעשות כפי הכתוב בצוואה, ואמרתי דזה משום מצוה לקיים דברי המת, ואף דבעינן הושלש מתחילה לכך, מ"מ כיון דמהני בערכאות שיש לזה תוקף ע"פ חוקי המלכות לא גרע מהושלש מתחילה לכך, אלא שלא מצאתי גילוי מפורש לזה". וכן כתב בשו"ת מנחת שי, שור, סי' עה: "אם יש תוקף בצוואה זו על פי דין תורתנו הקדושה יען כי לא נכתב בה שום קנין והצוואה זו נכתבה בעודו בריא ומתנת בריא צריכה קנין כו', לכולי עלמא גם להרשב"א וסייעתו צריכים היורשים לקיים כפי צוואת אביהם מכח מצוה לקיים דברי המת כו', ואף כי המחבר סיים על זה והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך, מכל מקום בנדון דידן נראה ברור דצריכים הבנים לקיים גם בלא נתנו לשליש כו', דדוקא בנותן מתנה לאיש זר יש לומר דלא גמר ומקני ולא סמכא דעתיה, על כן בעינן שיתן לשליש, אבל בנותן לבנותיו כיון שמוחזקים בחלקם על פי נימוסיהם דבין זכרים ובין נקבות יורשים בשוה כו' ודאי נקראים מוחזקים בזה וסמכא דעתם והוי כנותן ביד שליש ועדיף יותר דהא הם עצמם מוחזקים בזה כו', ואחר שביררנו דשייך בזה מצוה לקיים דברי המת כו' כופין אותם לקיים כו', ולדעתי הדבר פשוט שמחויבים ליתן גם מנכסי יתומים הקטנים כו' דגם יתמי בני מיעבד מצוה נינהו כו' דאין חילוק בזה כו' דגם בקטנים מחויבים לקיים".

וכיוצא בזה כתב בשו"ת אגרות משה (אבה"ע ח"א סי' קד): "בעצם מסתבר לע"ד שצוואה כזו שודאי יתקיים כדברי המצווה בדינא דמלכותא אי"צ קניין שאין לך קנין גדול מזה, וממילא כיון שאי"צ קניין מועיל מדינא אף נגד היורשין, אף שהוא מתנה לאחר מיתה".

ובשו"ת חשב האפוד ח"ב סי' קו עמ' קכו: "דהני צוואות הנעשות לפי חוקיהם יש להן תוקף גם בדיני ישראל, כי לפי הסיגנון פה אנגליה ממנה עושה הצוואה איש מוציא לפועל, ואחרי מות המוריש מסדר הוא הירושה כפי הכתוב בצוואה, ואפשר שבכגון זה אין צורך בקנין ואפילו בבריא, שזה נידון כמו נתנו לשליש לשם כך, ובכגון זה מצוה לקיים דברי המת לכולי עלמא כמבואר בחו"מ סי' ר"נ סכ"ג וסי' רנ"ב ס"ב וכופין על זה כמבואר בב"י סוס"י רנ"ב כו'. ובהיות כן נראה ודאי דפה אנגליה אשר העושה צוואה ממנה בתוך הצוואה איש אשר מוציא את הצוואה לפועל והמינוי הזה יש לו תוקף לפי חוקי המדינה, הרי זה החזיקו בקרקע כו' ודבר זה יש לו תוקף בין לענין קרקע בין לענין מטלטלין, וממילא מצוה לקיים דברי המת, ומועילה הצוואה גם על פי תורה".

וראה עוד: פתחי חושן ירושה פ"ד הערה פה. אמונת עתיך גליון 111 עמ' 81. שם גליון 112 עמ' 72-75.

[3] בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' פו נחלק על דברי שו"ת מנחת שי הנ"ל הערה --- , ולדעתו מי שכתב בצוואתו חלק לבנות במקום בנים ללא קנין מחיים באופן שעל פי תורה לא זכו הבנות, כל שלא השליש את חלקם ביד אחר אין על הבנים מצוה לקיים דבריו ולתת לבנות על פי הצוואה משום מצוה לקיים דברי המת, ובלשונו: "ואיך יעלה על הדעת לומר שהאב ידע שאם ירצו הבנות יכולים לזכות על פי דיניהם ומשום הכי הוי כנתן ביד שליש, וכי זו משנת חסידים הוא, והרי הוא גזל גמור להפקיע ירושת הבנים על פי דיניהם. ואין זה דומה כלל למה שכתב בשו"ת גנת ורדים ושו"ת פ"מ דאין הבנות מחויבות ליתן פטורים בדיניהם, דשם מיירי בקרקעות דממילא אחר מיתת המוריש מחזיקין בדיניהם את הבנות בחלק ירושתן, ועל זה כתבו דאין כופין את הבנות לחזור חלקם להבנים, מה שאין כן במטלטלין דכל זמן שלא הודיעו להערכאות מהעזבון אין להם שום עסק בזה הדבר ברור דנכסי בחזקת יורשי קאי כו'. גם מה שהאריך מעכת"ה להוכיח דגם ביתומים קטנים אמרינן מצוה לקיים דברי המת, במחילת כבוד תורתו לא עיין בהר"ן פ"א דגיטין שכתב להדיא דביתומים קטנים לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת כו', ומעתה מבואר דלעניות דעתי אין על הבנים חיוב לקיים הצואה ולא שייך בזה מצוה לקיים דברי המת".

שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קסה: "בענין צוואה הנעשה בערכאות, או אצל עו"ד כנהוג בזמנינו אצל בעלי בתים, שאין להם שום ממש עפ"י תוה"ק כו', והנה באמת הוא דין מפורש בש"ע (חו"מ סי' רנ"ג סעי' ל"ב) וז"ל שטרי צוואה העולים בערכאות של עכו"ם כשרים עכ"ל, ומקורו בתשו' הרא"ש (כלל י"ח ס"ג), ושם מבואר ומובא בסמ"ע שם (ס"ק ע"ב) דמיירי במצוה מחמת מיתה דא"צ קנין ושטרא ראיה בעלמא וכשר בשל ערכאות, אבל היכא דלא צוה מחמת מיתה ולא הי' בו קנין השטר חספא בעלמא עיין שם, וכן מפורש ברמ"א (סי' ס"ח ס"א) ובסמ"ע שם (ס"ק ט"ז) עיין שם, ולכן בשטרי צוואה הנעשים על ידם שאין בהן שום קנין עפ"י תורה אין להם שום ערך עפ"י תוה"ק. וכ"ז אף אם הועלה בערכאות של עכו"ם, ומכ"ש אם נעשה רק בפני עורך דין, וכמבואר שם (סי' ס"ח), דבלא קיום השופט לא יועיל כלום כו'. לדינא כבר החליטו הפוסקים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא רק היכא שנוגע להמלך ומנתו, וכמבואר בתשו' השיב משה (חו"מ סי' צ'), וגם אף שיהי' בזה ספיקא דדינא, מוקמינן בחזקת יורשי דאו' או דרבנן, וכמבואר בחו"מ (סי' רמ"ו ס"ה), וכן בספיקא פלוגתא דרבוותא כמבואר ברמ"א שם (סוס"י רנ"א)".

שו"ת לב אריה (גרוסנס, ח"ב סי' נז): "באחד שעשה צוואה בעודו בריא אצל עורך דין לחלק ממונו לאחר פטירתו לאנשים פרטיים כו' אם הצוואה זו כחה יפה אף לפי דין התורה והמקבלים זוכים בחלקם כדין או דילמא אין לצוואה זו כל תוקף על פי דין התורה וכל הרכוש שייך ליורשים ואלו שמקבלים הסכומים שהוקצבו להם הוי גזל בידם וחייבים להחזירם ליורשים", ולאחר אריכות משא ומתן בדברי הפוסקים מסיק: "נראה לפי זה להלכה דאסורים המקבלים ליקח בלא הקנאת היורשין".

וראה גם קובץ תורני בית דוד חושן משפט (עמ' שצד) שהביאו בשם הגרי"ש אלישיב "שקשה לסמוך על האחיעזר והאגרות משה להקל למעשה". גם בספר סדר הדין (דרברמדיקר, עמ' רצד) כתב: "וכן שמעתי מהגרז"נ גולדברג שליט"א ואמר שיש לתמוה על ראייתו של האגרות משה". ובקובץ דרכי הוראה (ח"ו עמ' קלו) כתב הרב אשר וייס: "דברי האגרות משה תימה הם בעיני ולא ידעתי להולמן".

[4] קובץ תשובות, אלישיב, ח"ג סי' רכה: "במקרה והמצווה היה אדם חילוני וסידר הצוואה על פי עורך דין אשר יש להניח שכך היה רצונו והיה בטוח שהדבר יוצא לפועל, לכאורה יש מקום לסברת אחיעזר דבכי האי גוונא אין צריך בהושלש לכך. ואמנם אף לדעת תשובת מוהרי"א הלוי יש מקום לדון בנידון דידן, שבתוך דבריו הוא כותב דיש הבדל בין מטלטלין לקרקעות, דבנכסי דלא ניידי אין אפשרות לרשום בספרי אחוזה ולמכור אלא על ידי חוקיהם, ולכן יש מקום לראות אותם כמוחזקים, מה שאין כן בנכסי דניידי דכל עוד ולא מודיעים להערכאות מהעזבון יכולים להשתמש ברכוש כפי דין התורה ואין להם שום עסק בהו, לכן הדבר ברור שהנכסים בחזקת יורשים קיימי. ולפי זה בנידון דידן שהדיון הוא בכספים המופקדים בבנק שלפי חוקי הבנקאות אי אפשר להם להוציא כספים אלא אם כן על פי צו ירושה או צוואה המאושרת בערכאות, ולכן מסתבר שאם הצוואה נעשה כפי חוקיהם וזה נוגע לכספים המופקדים בבנק שיש לראות זה כאילו הושלש מתחילה לשם כך". ולפי דבריו נראה פשוט שאין הבדל בין מי שאינו שומר מצוות למי ששומר מצוות אך אינו יודע ההלכה שצוואה ללא קנין מחיים אינה תקפה על פי הלכה, כי שניהם התכוונו ברצינות וגמרו דעתם שמה שכתוב בצוואה יצא לפועל.

[5] שו"ת משפטי עוזיאל (ח"ט חו"מ סי' א): "וידוע שגאון הדור מרן הג"ר חיים עוזר זצ"ל הורה הלכה למעשה שאין הבת חייבת לחתום על ויתור חוקה, וממילא הבן יהיה מוכרח לתת חלק הבת כפי דיני המלכות, שבלא הסכמת הבת על ויתורה אינם מעבירים הרכוש על שם הבן, ואין בזה משום הפקעת דין ירושה. ואנא דאמרי, דין זה נאמר על דינא דמלכותא של אומות העולם שאין בידינו לשנותו, אבל במלכות ישראל היא הנותנת שלא לתת זכות ירושה להבת, וממילא אין אנו צריכים לחתימתה על ויתורה". וראה מה שהבאנו לעיל/להלן ממחלוקת הפוסקים האם בארץ ישראל יש דינא דמלכותא.

[6] ראה פסקי דין רבניים ח"ט עמ' 126-128 שהביאו הדעות השונות בזה – המתירים: מהר"י בסאן המובא בשו"ת פני משה ח"ב סי' טו; שו"ת שואל ומשיב תנינא ח"ג סי' קי ובתליתאה ח"א סי' עח וסי' רסה; שו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' ד; שו"ת הרי בשמים ח"א סי' קכט וח"ב סי' צט; שו"ת דברי חיים חו"מ סי' ג. והאוסרים: מהרי"ט המובא בשו"ת פני משה הנ"ל; שו"ת מהריא"ז ענזיל סי' כח; שו"ת בית שלמה דרימר חו"מ סי' קח וסי' קט; נחלת צבי על חו"מ סי' רעו.

וראה שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' טו ש"כל דברי המחברים היה לפי זמנם, אבל במדינתינו הדין בנימוסיהם כי מן הערכאות שואל הנאטר לכל היורשים אם רוצים בחלק הירושה וכשעובר הזמן המיועד מאתו ואין היורש משיב אבד זכותו, וא"כ לכ"ע מחויבות הבנות בזה להיות בשוא"ת שלא להשיב כלום דבכה"ג ליכא שום זילותא ולא טורח ולכ"ע כופין על מידת סדום ואם עברה ע"ז והשיבה שרצונה בהירושה הוי גזל ממש ומחויבת לתקן המעוות ולהשיב את הגזילה שגרמה במעשיה וכל דברי האחרונים אם מחויבת לחתום הם בלא גרמה הקלקול בידים רק בשוא"ת אבל במדינתינו אינו כן ולכ"ע הדין כמו שכתבתי".

אך כבר העיר על כך בשו"ת חשב האפוד ח"ב סי' קו עמ' קכו שבזמננו המציאות שונה: "שהם אינם צריכים לעשות שום מעשה אלא כיון שהם מוזכרים בשטר הצוואה שומרים הערכאות הכסף בשבילם עד עולם". ובכהאי גוונא לא אסר עליהן המהרש"ם לדרוש פיצוי עבור החתימה על כתב הויתור.

וראה עוד: שו"ת מהרש"ם (ח"ה, סי' מ); שו"ת בית שלמה (דרימר, או"ח ח"ב סי' פה אות ג); ישרש יעקב (דרימר, יבמות קיא, ב תוד"ה לאחר שלושים יום, במהדו"ח ח"ב עמ' רנג, ב); חוט שני (מזוזה וברכות עמ' שטו); פתחי חושן (ירושה פ"א הערה ה); ירושת משפט (שטרן, עמ' 359 הע' 985); קובץ דרכי הוראה (ח"ג, עמ' קט ואילך); שו"ת משפטיך ליעקב (בן יעקב, ח"א סי' כו); שו"ת דברי בניהו (חי"ח, סי' נה עמ' תכד ואילך); שו"ת אורחות המשפטים (כ"ץ, ח"ג עמ' סג); ספר אמרי משפט (אלמליח, ח"א סי' לד); שורת הדין (ח"ח עמ' קסז).

[7] שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' ס: "אם באים לדרוש מהם [=מהאלמנה והבנות] לחתום על ויתור חלקם בנכס המגיע להם לפי החק, לזכות ולטובת הבנים המגיע להם לפי דין תורה, וזאת אפילו אם במקרה שאין להם כל זכויות בנכס עפ"י הדין, בכל זאת דעת הרבה מגדולי הפוסקים היא שרשאים ויכולים לדרוש תמורת זה פיצוי כספי הגון". וראה עוד שם חט"ז סי' נב אות א. ובשו"ת יביע אומר ח"ט חו"מ סי' ח: "ומסקנא דדינא שיש לתת פיצוי כספי לבנות כדי שיסכימו לחתום על ויתור חלקן בירושה לטובת הבנים. ואם עשו כן ללא כל קבלת תשלום עליהן תבא ברכת טוב". ובפתחי חושן ירושה פ"א ס"ד: "ודעת הרבה פוסקים שאם צריכה הבת לחתום בערכאות על ויתור בירושה אין כופין אותה לחתום אלא בשכר או בפשרה".

[8] ראה שו"ת שבסוף ספר סדר אליהו רבה וזוטא (אלפאנדארי) סי' טו דף סח, ד: "ראוי לבית דין לשום בכמה בנות ישראל מתרצות להעביר חלקתן וינתן להן, והנראה לפי השערתי שהוא בכמו עשרה למאה ממה שנוגע לחלקתן". וכן הוא בשו"ת חקות החיים ריש סי' עג ובסופו: "ופה קושטא הונהג דור אחר דור כו' שיטלו עישור נכסי מהקרקעות הכתובים על שם אבותם עבור שכר טירחה להעביר המקומות בפנקס הבאקו"ף על שם הבנים כו', מה שנהגו בקושטא כו' לתת לבנות עשרה למאה כו' ויבואו על החתום תקנה הגונה וישרה היא". ובשו"ת רב פעלים חו"מ ח"ב סי' טו: "העולה מכל האמור לעיל שיכולות הבנות לסרב עד שיפייסם בדמים, וסך הפיוס הוא לפי ראות עיניהם של הב"ד שבעירם, ומשם הגדולים הנז"ל שמענו שעשו השערה עשרה למאה מחלק המגיע להם".

שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' ס: "אחרים קובעים שיקבלו תמורת החתימה להויתור עשרה למאה מהנכס לכל מוותרת, ואחרים קובעים עוד יותר מזה". מאידך, בפסקי דין רבניים ח"ט עמ' 128 כתבו בפשטות שאותם פוסקים שלא פירטו מהו גובה הפיצוי "נראה דגם לדעתם אין לחייב יותר מכדי עשרה למאה".