ברכת חכם הרזים על שישים ריבוא מישראל

א. רק בארץ ישראל:

איתא בגמרא (ברכות נח, א) "ת"ר הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים כו'. בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים". ובהמשך הגמרא "תנא, אין אוכלוסא פחותה משישים רבוא".

וכך פסק המחבר בהלכות ברכות (סי' רכד ס"ה): "הרואה שישים ריבוא מישראל ביחד, אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם חכם הרזים", ומסתימת לשונו משמע שאפשר לברך ברכה זו בכל מקום, גם בחוץ לארץ. וכ"מ מלשון הלבוש (שם).

אכן, הרמב"ם בהלכות ברכות (פי"א ה"י) כתב: "הרואה ת"ר אלף אדם כאחד כו' אם ישראל הם ובארץ ישראל אומר כו'", כלומר דחלק מתנאי ברכה זו היא שתהיה בארץ ישראל דוקא. ובכסף משנה (כאן) ביאר במקור דברי הרמב"ם, "שלמד כן מדאיתא בגמרא בן זומא ראה אוכלוסא בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים משמע דוקא בארץ ישראל", כלומר מכך שהגמרא מדייקת לספר שהיה זה בהר הבית, משמע שרק בארץ ישראל אפשר לברך ברכה זו. אכן, כאמור לעיל, השלחן ערוך השמיט את דברי הרמב"ם הללו.

כדעת הרמב"ם פסק האליה רבה "דדווקא בארץ ישראל מברך אששים רבוא", וכן כתבו המגן גיבורים (שם אלף המגן ס"ק ז), והכף החיים (שם ס"ק טו). ובספר הלכה ברורה (יוסף, חי"א עמ' רצד) ליקט עוד דעות ראשונים שס"ל כהרמב"ם.

ולמעשה פסק הכף החיים (שם) "משום דקיימא לן ספק ברכות להקל ובחו"ל יברך בלתי שם ומלכות". ובספר בירך את אברהם (פריסקו, סי' סד ס"ב) כתב שכיון ש"מדברי הרמב"ם נראה שאינו מברך על אוכלוסי ישראל אא"כ הם בארץ ישראל, ומרן פסק כסברת הטור, ואנן בדידן סב"ל". וכ"פ בהלכה ברורה (שם). כלומר, מחמת המחלוקת אמרינן ספק ברכות להקל ובחו"ל לא יברכו כלל או יברכו בלא שם ומלכות.

והנה רבינו הזקן לא הזכיר את ברכת חכם הרזים בסדר ברכות הנהנין שלו, ואולי הוא משום דס"ל שברכה זו אינה שייכת בחו"ל. אכן, גם את ברכת הקשת לא הזכיר בסידור, ובטעם הדבר כתב הרבי (נד' בהוספות ללקו"ש  ח"י עמ' 200): "אולי מטעם באשר אין רגיל 'במדינתנו'". אם כן יש מקום לומר שאדה"ז לא הזכיר את ברכת חכם הרזים בסדר ברכות הנהנין רק משום שהיה זה דבר בלתי "רגיל" במקומו שיתקבצו יחד ס' ריבוא מישראל, וממילא אין ללמוד מהשמטתו זו מאומה.

אכן, מדברי הרבי בשיחת שבת פרשת וארא תשמ"ב (התוועדויות ח"ב עמ' 745) יש קצת משמעות שס"ל כהרמב"ם, וז"ל: "ויהי רצון שבקרוב ממש יזכה כל הציבור דבני ישראל להיות בארץ הקודש שדוקא שם שייך אמיתית ענין הציבור, כידוע שאין אוכלסא בבבל (ברכות נא, א). וכאשר כל הציבור דבני ישראל יהיו בארץ ישראל – יברכו ברכת חכם הרזים, כמאמר רז"ל (שם) 'הרואה אוכלוסי ישראל (חיל גדול של שישים ריבוא, פירש"י) אומר ברוך חכם הרזים'". משמע שנקט בפשטות שברכה זו שייכת רק כשהקיבוץ דשישים ריבוא הוא בארץ ישראל דוקא.

ב. דוקא כשרואה כולם ביחד:

והנה לשון הגמרא היא "הרואה אוכלוסי כו' ואין אוכלסא פחותה משישים ריבוא", והרמב"ם הוסיף והדגיש "הרואה ת"ר אלף אדם כאחד", וכעין זה כתב השלחן ערוך "הרואה שישים ריבוא מישראל ביחד". מלשונות אלו משמע שהמברך צריך לעמוד במקום שרואה משם את כל השישים ריבוא "ביחד", אבל אם עומד בתוך הקהל ואינו רואה את כולם כאחד, אף שיודע שיש כאן שישים ריבוא – אינו רשאי לברך, שהרי אינו רואה אותם ביחד, וכידוע ש"ההלכה לשון ברורה" היא (מכתב הרבי ד' שבט תנש"א).

וכן הביאו בשם הבן איש חי בספר אוצרות חיים תקון סעודה (עמ' רעג), שהקשה "למה הוצרך לפרש המקום [היכן היו האוכלוסין שראה בן זומא]. ונראה לתרץ בס"ד, בא ללמד שלא בירך הברכה אלא מפני שהיה עומד במקום גבוה וראה כל הראשים שלהם בעיניו, אבל אם עומד בתוכם שאין הרבוי בעיניו לא היה מברך", כלומר שכדי לברך ברכה זו מוכרחים לעמוד מעליהם ולראותם, ואם לאו, אף שיודע שיש כאן שישים ריבוא אינו יכול לברך.

ולהעיר מדברי הרבי ברשימת המנורה (עמ' עז): "כך הוא בהקדמה לפירוש המשניות דעומד על הר הבית קאי על בן זומא, ולא על האוכלוסא, ובזה תתיישב קושיית הכסף משנה ביד הלכות ברכות פ"י הי"א, אהא דפסק הרמב"ם דבעינן ס' ריבוא ובארץ ישראל דוקא, והקשה הכסף משנה דמנ"ל, דאם תאמר דראיתו ממעשה דבן זומא, א"כ ניבעי בהר הבית דוקא, ולפי הנ"ל ניחא, דהר הבית קאי על בן זומא, ולא אאוכלוסא".

וביאור דבריו: הרמב"ם כתב שאין לברך ברכה זו אלא בארץ ישראל, ולמד כן ממה שכך היה אצל בן זומא, והקשה על זה הכסף משנה: "ולא נהירא, דאם כן נימא דוקא בהר הבית, אלא ודאי אין משם ראיה כלל דמעשה שהיה כך היה", כלומר, אם תאמר שאין לברך ברכה זו אלא באופן שבירך בן זומא, מדוע מתיר הרמב"ם לברך בכל ארץ ישראל ולא רק בהר הבית כפי שהיה שם. ועל קושיא זו משיב הרבי, שלא הקהל היו על הר הבית אלא בן זומא עמד על הר הבית (מקום גבוה) ומשם ראה את הקהל, ועל כן אין מקום ללמוד משם שדוקא כשהשישים ריבוא מתאספים בהר הבית מברכים ברכה זו.

ומאחר שרק בן זומא עמד על ההר, מן הסתם ראה את כל השישים ריבוא. וכדברי הבן איש חי הנ"ל שדוקא באופן זה אפשר לברך.

ועכ"פ ממוצא דבר אנו למדים שמפשטות דברי הגמרא והבנת הפוסקים נראה שאין לברך ברכה זו אלא אם רואים את כל השישים ריבוא כאחד כפשוטו, כפי שהיה אצל בן זומא.

ולהעיר גם משיחת ערב ל"ג בעומר תשמ"ז (התוועדויות ח"ג עמ' 292) שבן זומא "מכיון שראה ששים רבוא בני ישראל כו'". משמע שראה את כולם ולא רק עמד במקום שיש בו שישים ריבוא.

עוד יש לציין שאת השלחן ערוך חיבר מרן הבית יוסף אחר שכתב את פירוש הכסף משנה על הרמב"ם [ראה שדי חמד, כללי הפוסקים פרק יג אות כח], וא"כ, אף שמדבריו בכסף משנה יש מקום להבין שאין צורך לעמוד במקום גבוה בכדי לראות את כולם (שכן אם העם עמד על הר הבית, אין הכרח שבן זומא ראה את כולם), הנה מסתימת דבריו בשלחן ערוך שכתב "הרואה ס' ריבוא מישראל ביחד" משמע שצריך לראותם כולם יחד, ואזלינן בתר דבריו המאוחרים.

והנה כאמור בסדר ברכות הנהנין של אדה"ז לא הוזכרה ברכה זו כלל. אמנם, לכאורה היה מקום ללמוד ממה שכתב גבי סומא בברכות הראיה, וז"ל (פי"ג ס"ט): "סומא שיודע שהמלך עובר מברך, והוא הדין בכל שאר ברכות הראיה (שיתבאר בפרק זה) שאינה של הנאה אלא שעל ידי כן נזכרים שבחו של מקום ברוך הוא". כלומר, אף שהסומא אינו רואה ולכאורה אינו יכול לברך אף אחת מברכות הראיה, הנה מכיון שברכות אלו [שמזכיר אדה"ז בפרק זה] אינן ברכות הנאה אלא שעל ידם נזכרים בשבחו של הקדוש ברוך הוא, רשאי אף הוא לברך אותן, כיון שיודע שעתה משתבח שמו של הקב"ה.

לפי זה לכאורה הוא הדין גבי ברכת חכם הרזים על שישים ריבוא מישראל, שאין צריך לראות את כולם אלא די שיודע שיש כאן שישים ריבוא.

אך יש לדחות, דברכות הראייה כשמן כן הן – ברכה על ראייה, אלא שמאידך גיסא אין עיקרן "הנאה" אלא שעל ידי הראייה "נזכרים שבחו של מקום". ולכן, בשלמא סומא שאצלו הראייה בלתי אפשרית בשום אופן – די לו בידיעה ברורה אף ללא ראייה. אבל פיקח שאפשר לו לראות הדבר בעיניו ממש (אף אם בטירחה גדולה ובקיום כמה תנאים), מנא לן שרשאי לברך בשם ומלכות על ידיעה בלבד ללא ראייה. ואין לך בו אלא חידושו. [הגע בעצמך, וכי מי שעומד ליד חדר סגור ויודע בבירור שבתוכו ישנו קוף, היעלה על הדעת שיברך "משנה הבריות" בשם ומלכות מבלי לראותו (למרות שגם דין ברכה זו נתבאר "בפרק זה" בסדר ברכות הנהנין שם. וראה שו"ע או"ח סי' רכה ס"ח)?! דרק גבי סומא נאמר חידוש זה, ולא גבי פיקח].

ואף שכתב החיד"א בברכי יוסף (סי' רכד ס"ק ג): "הרואה המלך בים בספינה קטנה והיא מכוסה ובל יראה המלך עצמו אך יודעים בבירור שהמלך שם יכול לברך, וראיה מרב ששת דהוה סגי נהור ואפילו הכי בירך (ברכות נח א). מורינו הרב קרובינו מהר"ר אברהם יצחקי בתשובת כתב יד". הרי שלמד שגם פיקח רשאי לברך על ידיעה ברורה אף שאינו רואה. ואם כן הוא הדין בידיעה שיש שישים ריבוא אף שאינו רואה את כולם.

הנה דברי הברכי יוסף הללו אינם מוסכמים. וכמו שכתב בספר בתי כנסיות (שם): "ועל מלכי אומות העולם כו', מעובדא דרב ששת משמע דאפילו סומא מברך כיון דשומע כבוד המלך. ולכאורה היה נראה דהוא הדין נמי אם המלך עצמו מכוסה מכל צדדיו ואינו נראה דמברכים עליו דהא ראוי אדם זה לראותו והמלך נמי להיות מגולה. אלא דמכל מקום הדבר צריך תלמוד, דאפשר לחלק דשאני הכא דכל העולם רואין את כבודו". כלומר זה שסומא יכול לברך אף שאינו רואה, הוא משום ש"כל העולם" שסביבו כן רואים, אבל כשהמלך מכוסה מעין כל אולי אין לברך על הידיעה לבדה. וראה גם שו"ת נבחר מכסף (או"ח סי' ג) וספר צפיחית בדבש (סו"ס סו) שתמהו כן על דברי הברכי יוסף.

ועל כן פסק כף החיים (שם ס"ק כד) שמחמת המחלוקת היכא דאין "כל העולם רואים" יברך "בלא שם ומלכות".

וכן הוא בנידון דידן, מאחר ורוב ככל ("כל העולם") הנוכחים באסיפות בגוונא דהשאלה הנ"ל אינם רואים את כל השישים ריבוא "ביחד" (ואפשר שרק אנשי כוחות הביטחון הנמצאים בהליקופטר רואים את כולם), על כן מספק אין לברך בשם ומלכות אף אם יודע בבירור שיש כאן שישים ריבוא.

ג.  ידיעה ברורה:

כשקבעו חז"ל ברכה זו כאשר רואים שישים ריבוא מישראל, צריך להיות ברור שגם כאן שייך הכלל דספק ברכות להקל, ובכל מקום שאין ודאות מוחלטת וברורה שנוכחים כאן שש מאות אלף יהודים בבת אחת, קובעת ההלכה שמחמת אי הוודאות אין לברך.

בחסידות מוזכרת ברכה זו פעמים רבות, ובכל פעם מודגש שברכה זו שייכת דוקא כאשר יש בדווקא שישים אלף, לא פחות. להלן יובא לקט קצר ממקורות שונים בחסידות בהם הוזכרה ברכה זו, והצורך לדייק שיהיו שם שישים ריבוא דוקא:

"בענין הברכה ברוך חכם הרזים, שהוא על ס' ריבוא דוקא" (מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ד עמ' א'שב. ובטעם הדבר ראה מאמרי אדמוה"ז תקס עמ' רנז-רנח, ובתורת חיים, בשלח, שמות ח"א עמ' רמו, ד ועוד). "למתן תורה נחוצים היו ששים ריבוא, ואילו היה חסר אחד, גם כשאחד זה היה הפחות משבט דן, לא היה הקב"ה נותן התורה אפילו לגדול שבגדולים, משם החסרון בכמות של שישים ריבוא, – ובדוגמת ברכת חכם הרזים, שדרושה לשם כך הכמות של ששים רבוא דוקא" (לקו"ש ח"ב, במדבר, סעיף ז, בתרגום חפשי). "ברכת חכם הרזים, שאי אפשר לברכה אם חסר אפילו אחד מששים ריבוא מישראל" (ביאורים לפרקי אבות פ"ג עמ' 182). "שלגבי ברכת חכם הרזים צ"ל ששים ריבוא מישראל דוקא". (תורת מנחם חלק מב, עמ' 211 בשוה"ג). "יש ברכה מיוחדת שמברכים במעמד שישים ריבוא מישראל, כמאמרז"ל הרואה אוכלוסי ישראל (חיל גדול של ששים ריבוא), אמר ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהם דומים זה לזה, והיינו שבשביל זה לא מספיק עשרה מישראל, אלא יש צורך בששים ריבוא דוקא, תכלית השלימות במספר בני ישראל" (תורת מנחם חלק כח עמ' 190).

ובשיחות קודש (תש"מ ח"ג פר' קרח אות נח עמ' 470) מאריך הרבי לבאר את הצורך "שתהיה ידיעה בכל סוגי היהודים. וכפי שהיה הדבר אצל בן זומא כו' (ו)דוקא כאשר רואים שישים ריבוא מישראל מברכים 'ברוך חכם הרזים' – כיון (ש)שישים ריבוא מישראל כוללים בתוכם את כל החילוקים כו' (ו)דוקא בשעה שרואים שישים ריבוא מישראל בפועל, כפי שכל אחד עומד כמציאות בפני עצמה, וניכרים החילוקים שביניהם – מברכים".

בנידון דידן, הערכות המשטרה נקבעות בדרך כלל על פי ספירת כלי רכב או הערכת מספר אנשים העומדים על כל מטר רבוע. הערכות אלו אינן מדויקות, ואף המשטרה מודה בכך. על פי כללי הסטטיסטיקה, המרווח בין המציאות להערכה, נע בין עשר לעשרים אחוזים. ובאחד הכינוסים שהיו בארה"ב בשנת תשס"ט נעה הערכת המשטרה אודות כמות המשתתפים בין מליון למליון ושמונה מאות אלף…!!!

על פי כל זה נראה לומר שבכדי לברך בוודאות צריך שיהיה כינוס בו נספרו כל האנשים בצורה מדוייקת, או שלפי כל קנה מידה (כולל מרווח הטעות) יש כאן יותר משישים ריבוא מישראל, ואם לא יודעים בוודאות שיש שם ששים ריבוא אין לברך, וממילא אף לא לענות אמן אחר מי שמברך.

ולהעיר, שגם מי שלא יסכים עם כל האמור, הנה כלל נקיטא בידן גבי ברכות דספק ברכות להקל, ובכדי לברך צריכה להיות וודאות ברורה שמחוייבים לברך, וכל עוד יש עוד צד ודיעה שאין לברך – אסור לברך.