בגדי חג בערב פסח

בסידור יעב"ץ (ח"ב שער הקרבן דף יט, ב ואילך) מעתיק את עדותו של "נציב הרומיים שהיה עֵד ראיה בירושלים", המתאר מזווית ראייתו את מנהגי היהודים בחג הפסח:

"בהגיע יום י"ד לחדש היו עולים כו' ותוקעים, ואחר תקיעה מכריזין ואומרים: עַם ה' שִׁמעו הגיע זמן שחיטת הפסח כו', וכאשר שמעו העם הקריאה, היו לובשים בגדי מועד, כי מחצי היום ולמטה היה יום טוב לכל היהודים לפי שהוא זמן הקרבן".

אדמו"ר הזקן בשלחנו (סי' תסח ס"א) מבאר שכיון שבערב פסח "מחצות ואילך הוא זמן הקרבת הפסח, וכל אדם שמקריב קרבן בכל ימות השנה – אותו היום הוא יום טוב שלו מדבריהם ואסור לו לעשות מלאכה באותו היום כעין יום טוב, לפיכך בערב פסח מחצות היום ואילך שהוא זמן הקרבת הפסח לכל ישראל הרי הוא יום טוב שלהם" ואסורים בעשיית מלאכה. ואפילו בזמן הזה שאין מקריבים קרבן פסח, עדיין קיימת תקנת חכמים שלא לעשות מלאכה בזמן זה. וכתב עוד (שם סי' תכט סי"ב): "אין ערב פסח דומה לשאר ערב יום טוב, כי הוא עצמו יום טוב".

היחס לערב פסח כאל יום טוב מתבטא גם בדיני אבלות רח"ל, וכמו שפסק הרמ"א (יו"ד סי' שצט ס"ג): "בערב פסח מותר [האבֵל] בכול אחר חצות, דהיינו מזמן שחיטת הפסח ואילך". כלומר, מזמן שהיו מקריבים את הפסח פוסקים מהאבל דיני אבלות, כדין יום טוב.

והנה בהלכות שבת (סי' רמב ס"א) מבאר אדה"ז שהחיוב ללבוש בגדי שבת הוא מדין 'כבוד שבת', וז"ל: "כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד כו' לכבדו בכסות נקיה". ובסימן רס"ב (ס"א): "חייב כל אדם להשתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת כפי יכולתו שצריך לכבד השבת בכסות נקיה כמו שנתבאר בס' רמב, ובדברי קבלה נאמר 'וכבדתו מעשות דרכיך', ודרשו חכמים, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, שיחליפנו באחר (שהוא נאה ממנו), שהמלבוש נקרא כבוד".

ובהלכות יום טוב (סי' תקכט ס"א) פסק: "כשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה, כך כל ימים טובים". כלומר, הדינים הנובעים מצד 'כבוד שבת' חלים גם ביום טוב, ובכלל זה חיוב לבישת בגדים נאים ומכובדים.

על פי זה, בהתאם לדברי אדה"ז הנ"ל שערב פסח אחר חצות הוא "יום טוב", אפשר להבין את הטעם למנהג ישראל האמור – כבר מזמן בית המקדש – ללבוש בגדי חג בזמן זה[1].

וכך מתאר אדמו"ר הריי"צ את מנהג החסידים בליובאוויטש בערב פסח (ליקוטי דיבורים ג-ד, ליקוט כג אות מד, המתורגם עמ' 600): "אחר שריפת החמץ היו הולכים לטבול במקווה, לובשים בגדי יום טוב ואופים מצות מצווה, ולאחר מכן עוסקים בשאר ההכנות ליום טוב". כלומר, החל מחצות היום, זמן אפיית המצות-מצוה, כבר היו לובשים את בגדי החג.

וכך היתה גם הנהגת הרבי, כמובא בספר המנהגים (עמ' 38): "כ"ק אדמו"ר שליט"א נוהג לחלק מצה שמורה ערב חג הפסח, אחרי מנחה, כשהוא לבוש בבגד משי של שבת ויום טוב ובחגירת אבנט". ואגב, מהנהגת הרבי למדנו שאין לבישת בגדי השבת בערב פסח תלויה בהתעסקות באפיית המצות-מצוה בפועל[2], אלא יש עניין ללבשם כבר מעת שאפשר להקריב את קרבן פסח.

מקורות וציונים:

[1] אלא שבערב פסח אין חיוב בכך, כשם שאין חלים אז כמה מדיני יום טוב, וכמ"ש אדה"ז (סי' תסח ס"ה) "שערב פסח אחר חצות אין בו קדושת יום טוב כלל". וראה ביאור הגר"א (יו"ד סי' שצט ס"ק ט) "דחשיב כמו מועד". וראה עוד קובץ הערות וביאורים (גיליון תתעח עמ' 80) מ"ש בזה.

[2] ראה אגרות קודש ח"ה עמ' שיב: "אין אני נוכח בעת אפיית המצה שמורה בערב פסח". וראה עוד: אוצר מנהגי חב"ד, ניסן עמ' צח; ספר מעשה מלך מהדו' תשע"ג עמ' 193.