איך חוזרים בתשובה על גזל

[1] רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ט: "החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו". שוע"ר הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם ס"ו: "הגוזל את חבירו אף על פי שהשיב את הגזלה אין מתכפר לו עד שיבקש ממנו וימחול לו על צערו שציערו כשגזלו". (דברי שוע"ר הם דלא כמו שכתב ספר הקובץ על הרמב"ם שם שבגזילה רק "ראוי והגון לבקש מחילה אבל אין כפרה מעכב"). וכן הוא בקיצור שולחן ערוך סי' קפד ס"ז.

[2] ספרי זוטא פ"ה, ה: "והתודו כו' מכל חטאת האדם, ממה שבינו לבין חבירו על הגניבות ועל הגזלות ועל לשון הרע" (דרשה זו הובאה בספר המצוות להרמב"ם מצות עשה עג, ובספר החינוך מצוה שסד). רמב"ם הלכות תשובה פ"א ה"א: "החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם". שו"ע סי' לד ס"ז: "גנב וכן גזלן פסולים לעדות מעת שגנב או גזל, ואף על פי שהחזירו, עד שיעשו תשובה".

[אמנם לכאורה דברי הרמב"ם הנ"ל (שבנוסף לתשלום צריך גם מחילה) עומדים בסתירה למה שכתב בהלכות חובל ומזיק פ"ה ה"ט: "אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל חובל בחבירו אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו". מדבריו אלו משמע שמי שגזל ממון חבירו והשיב לו את הגזילה אינו צריך גם לרצותו.

ותירץ הלחם משנה שם: "דשאני גזלן דנתהנה מאותה עבירה, ועוד שציער הרבה לנגזל שלקח ממנו בעל כרחו, אבל מזיק הממון שלא נתהנה מהיזק ההוא אלא שהזיק לו ולמזיק לא באה הנאה ממנו לא נצטער כל כך הניזק כמו הנגזל, כיון ששלם לו היזקו די, ולכך כתב רבינו ז"ל כאן שנתכפר לו מיד משא"כ בנגזל כדכתיבנא".

והנראה בביאור כוונתו, שהידיעה שהשני הרויח כתוצאה מההפסד שלו, מוסיפה על הצער שבעצם ההפסד.

כעין רעיון זה מצאנו לגבי בעל דין שיצא חייב בדין. ראה ספר ימי מלך ח"א עמ' 132: "מהי הסיבה לכך – שאלו ב'חדר' – שכאשר באים לרב עם שאלה בעניני 'איסור והיתר', והרב פוסק לאיסור, מקבלים את הפסק דין ללא כל ערעור, אפילו כאשר מדובר אודות 'הפסד מרובה', ואילו כאשר שני יהודים באים ל'דין תורה', הנה גם כאשר מדובר אודות סכום פעוט (ולא הפסד מרובה), טוען זה שנתחייב בדין, וצועק ככרוכיא, על ה'עוול' שעשה הרב, ולא עוד, אלא שמכריז שילך ויחפש רב אחר! היתכן, בהפסד מרובה קבלת את הפסק דין של הרב ללא כל ערעור, ואילו כאן שמדובר אודות סכום פעוט, אינך מוכן לקבל את הפסק דין של הרב?! והתירוץ לזה – השיבו ב'חדר' – בפשטות: לא על ההפסד שלו צועק ככרוכיא, כי אם, על הריוח של חבירו!".

וראה לקוטי שיחות חכ"ח פרשת חוקת ב הערה 66 שאדה"ז בהלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם ס"ו סובר כתירוץ הלחם משנה. עיי"ש.

בשו"ת שתי הלחם סי' טו הביא תירוץ נוסף: "דאיכא תרי גווני דמזיק, אית מזיק בכוונה כגון גוזל או עושק או גונב וכיוצא, את זה הצריך השבה ושאלת מחילה על שציער את חבירו, אבל כשהזיק את חבירו בלא כוונה כגון שיצא נצוץ אש מהיכלו ושרף גדישו של חבירו או בשן ורגל בהמתו שלא שמרה כראוי, הגם שמחוייב לפרוע פרעות עם כל זה מכיון שפרע נתכפר לו מבלי שאלת מחילה כי הוא לא כיוון לצער את חבירו אלא הזיקא דממילא נפק ולכן בתשלומין סגי". ועיין שם בהמשך דבריו מה שכתב עוד ליישב בזה].

[3] שערי תשובה לרבינו יונה שער ד אות יח: "מי שגזל את חברו ישיב את הגזלה ואחרי כן יתודה ואם התודה תחלה לא עלה לו הוידוי".

[4] שערי תשובה שער א אות מד-מה: "בדברים שבין אדם לחבירו כמו הגזל והחמס כו' אין לו כפרה עד שיבקש ממנו מחילה כו' וראוי לבעל התשובה לעשות כן קודם הוידוי כדי שיתרצה בוידויו".